אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-670 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה בחיים של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב, אביב אצילי, עפרה קידר, יונתן סמרנו, שי לוינסון – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 50 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו! שמישהו יתעורר כבר!

משבר המכסים  עם ארה"ב – יין ישראלי תחת אש ומכון היצוא בעמדת חרום ללא תגובה

אלון גונן: החלטת נשיא ארצות הברית טראמפ, להעלות את המכסים על יבוא מישראל ל־15% ולהטיל את המכס גם על יבוא יין מישראל, מהווה שינוי מהותי במרחב המסחרי על ענף היין. בשנים האחרונות זכה הענף להכרה בינלאומית, וייצוא יין למדינות המערב הפך לגורם מפתח. נבחן כאן את ההשפעות הישירות והעקיפות של העלאת מכסים זו על ענף היין, בהתבסס על נתוני הייצוא האחרונים, ונעריך את ההפסדים הכספיים האפשריים.

הנתונים וניתוח מגמות

על פי נתוני מכון היצוא, בשנת 2022 הסתכם יצוא היין מישראל לארצות הברית ב-44 מיליון דולר, ב-2023 – 40 מיליון דולר, וב-2024 הסתכם היצוא לארה"ב ב-45 מיליון דולר. הנתונים מצביעים על התנודתיות בשוק, כשלאחר ירידה בולטת ב־2023 חלה התאוששות ב־2024. אבל העלאת המכסים צפויה לשנות את המגמה הזו באופן מהותי. בהנחה שהמכס יגרום לירידה ממוצעת של כ־12% בהיקף הייצוא, מדובר בהפסד כספי של לפחות כ־5 מיליון דולר בשנה. הערכה זו מתבססת על השפעות מוכרות בענפי צריכה דומים, שבהם עלייה של 10-15%  במחיר גוררת ירידה של 10-20% בביקוש. שוק היין האמריקאי רגיש במיוחד למחיר, מה שיגביר את ההשלכות השליליות של המכס החדש.

חשוב להבהיר כי מכס בשיעור של 15% הוא רק חלק מהתמונה. בפועל, המחיר הסופי על המדף בארצות הברית עלול לעלות בעד כ־40%. זאת משום שהמכס מצטרף לעלויות נוספות כמו מע"מ, עלויות הובלה, אחסנה, רווח של היבואן והחנות, שכל אחת מהן מוסיפה את שלה למחיר. כמו כן, היבואנים והחנויות עלולים להעלות את המחיר מעבר ל־15% כדי לשמור על הרווחיות שלהם, ובכך להכפיל למעשה את ההשפעה של המכס על הצרכן הסופי.

הבעיה אליה נקלע ענף היין הישראלי כיום, היא תוצאה של התנהלות שגויה ברמת המדינה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ’, שניהל את המשא ומתן באופן חד־צדדי, התעלם לחלוטין מהעובדה שמדינת ישראל מטילה מכסים על יינות אמריקאים, בעוד שבארצות הברית אין מכס על יינות ישראליים. מצב זה יצר חוסר איזון חמור, וחשף את היקבים הישראליים לפגיעה כלכלית משמעותית. כמה פראיירים אפשר להיות? או שמא סמוטריץ’ חשב שהאמריקאים מטומטמים.

רבים זוכרים דיונים בוועדת הכספים ובפגישות עם שר האוצר, בהן יקב כרמל ויקב רמת הגולן נלחמו בשיניים נגד הורדת המכסים על היינות מארצות הברית. האירוניה היא שמהלך זה, שמטרתו הייתה לשמור על התחרותיות בשוק המקומי, דווקא ירה ברגל של היצוא בענף כולו, ויצר את חוסר האיזון הנוכחי. היחיד שהעלה טענה נגדית וביקורת מהותית, היה יעקב ברג מיקב פסגות, שמייצא מעל 60% מהיין שלו לארצות הברית. ברג הזהיר שמהלך כזה עלול להוביל ל"תרחיש אימה" מבחינת תגובת ארה"ב, והיום, כשהמכס האמריקאי עולה והמצב מתדרדר, ברור כי האזהרות של ברג היו במקום הנכון, אך נדחו.

העלאת המחיר מפחיתה את התחרותיות של היין הישראלי בשוק עמוס ומגוון כמו זה של ארה"ב, ועל כן צפויה ירידה של לפחות 10-15% בכמויות היין המיוצאות לשם. היקבים, ובמיוחד הקטנים והבינוניים, ייפגעו משמעותית ברווחיותם, וביכולת להמשיך ולהשקיע בפיתוח וייצור.

אבל הבעיה האמיתית אצלנו היא שהביורוקרטיה גרועה מהמכס. כשממשלה זרה מכה ביצוא הישראלי בגרזן של 15% מכס, אפשר לצפות שמישהו יקום ויאמר: "יש לנו תוכנית מגירה. הנה, כך צריך ואפשר להתמודד, הנה מה שהיקבים צריכים לדעת". אבל אצלנו, כלום; דממה ושקט עמוק מכיוונם של מי שאמורים לנהל את תגובת המערכת.

מי שמופקדים על ענף היין במכון היצוא, הם עדי טייכר שמלווה את הענף כבר שנים בכישלונות מערכתיים סדרתיים; ומרק גרשמן  שהצטרף למכון היצוא לפני חודשים ספורים. זו בדיוק הבעיה –כבר שנים שטייכר לא מצליחה לספק תוצרים של ממש בעוד הענף מדשדש, והניהול שלה הפך לשם נרדף לשיתוק מקצועי. מתחתיה גרשמן – חסר ניסיון, חסר הכשרה וחסר מגע עם השטח, שנכנס לתפקיד בלי רקע ביצוא ובלי הבנה בענף, ופשוט נראה כי לא יהיה מסוגל לעמוד במשימה. האתגר גדול עליו בכמה מידות.

נשאלת השאלה מה נעשה עד עכשיו? פשוט כלום – לא הוצגה אפילו תוכנית אחת, לא מסמך מידע ולא קול קורא. זו רק עוד עדות מצמררת לאופן בו מכון היצוא, שצריך להיות קו ההגנה הראשון של הענף, נותר כאבן שאין לה הופכין, וכך, בזמן שמכסים ניתכים על היקבים כמו מטר יבש בקיץ חם, טייכר וגרשמן עומדים מהצד, לא מגיבים, לא מקדמים ולא מובילים. כשהביורוקרטיה גרועה מהמכס – זו לא מטפורה, זו מציאות.

ענף היין חייב להתאים את עצמו למציאות החדשה. ראשית, יש מקום לשקול גיוון שווקים, והגברת הנוכחות באירופה ובמזרח אסיה. שנית, יש לחזק את הערך המוסף של היין הישראלי בעיני הצרכן האמריקאי, ולבחון דרכים לבלוט דווקא בתנאים החדשים. בנוסף, יש לדרוש מהממשלה לפעול ברמה המדינית מול ארצות הברית כדי לצמצם את הפגיעה, או להפעיל מנגנוני סיוע לענף שנפגע.

עתידו של היין הישראלי בשוק הבינלאומי אינו מובטח, אך עם תכנון נכון ותגובה מהירה, ניתן למזער את הנזק ולהבטיח את המשך הצמיחה של אחד מהענפים התרבותיים והחקלאיים החשובים בישראל.

יונתן לבני בטעימת יינות סירה ישראליים ב'רזי הכרם'

דדי זהר, יזם בתחום האירועים והיין, הקים לאחרונה מתחם ייחודי בבית חרות בין נתניה ולחדרה. במתחם מתקיימים מספר פעמים בשבוע ערבי טעימות אינטימיים, המיועדים לעד 24 משתתפים. לצד טעימות היינות שמוצעים לעיתים גם למכירה, מוגש אוכל מתאים המלווה את החוויה. בימי חמישי מוצג בכל שבוע יקב אחר ובימי שישי מתקיים במקום "שולחן פרלמנט" – מפגש הכולל טעימת יינות ודיון פתוח על טעמיהם. בנוסף נערכות במקום גם ישיבות של הנהלות וסדנאות יין.

באחד האירועים שהתקיים במקום לאחרונה, הוצגו יינות סירה ישראלים על ידי הסומלייה משה ויזמן. היינות נמזגו לטעימה עיוורת כשכל הבקבוקים מוסתרים, והמשתתפים ניסו לנחש את מקורו הגיאוגרפי של כל יין. ויזמן הסביר כי צבע הסירה משתנה בהתאם לאזור הגידול, וכי הזן מושפע בעיקר מרמת החשיפה לשמש. 'סירה' המכונה 'שיראז' באוסטרליה ובאזורים נוספים, הוא זן אדום שקל לגדלו בישראל ומתיישן היטב בחביות עץ.

מקורו של הסירה בעמק הרון שבצרפת והוא נפוץ גם באוסטרליה קליפורניה ודרום אפריקה. באירוע ניתנה סקירה מקיפה על ההבדלים בין יינות סירה מאזורים שונים בישראל – רמת הגולן, הרי יהודה, הנגב והגליל העליון, וכן על השפעת הקרבה לים על גוף היין וטעמיו. אף שבטעימה הושם דגש על יינות מקומיים, נמזג גם יין סירה צרפתי אחד, שנבדל בטעמו מהיינות הישראלים ובלט בייחודו. אלה היינות ששתינו:

יקב בוסתן – סירה 2014: יין מענבי סירה מהגליל העליון, שיוצר ביקב שפעל בעבר בשערי תקווה ונסגר. היין שהה שנתיים בחבית – כנראה יותר מדי, ובטעימה נטה לכיוון פורט עם תחושת התיישנות מוגזמת. ייתכן שמדובר בבקבוק לא מוצלח, אך ייתכן שגם הסדרה כולה לא החזיקה מעמד היטב. המחיר: 220 ₪ – יקר ולא מומלץ.

יקב נישקה – סירה 2022: היקב מהוד השרון ייצר יין סירה זה מענבים משני אזורים: מצפה רמון – אקלים מדברי, ורמת הגולן – אדמה וולקנית. התיישן 12 חודשים בחביות עץ אלון. טאניני, מאוזן, שונה בטעמו מסירה קלאסי. יין מצוין. המחיר 115 ₪ – מומלץ.

יקב בר-מאור – סירה רנזינה 2020: יין מענבי סירה שגדלו על אבן גיר בזיכרון יעקב – אזור שלדעת מנחה הטעימה אינו מתאים במיוחד לזן זה. בעבר שולב בו קריניאן, מה שאיזן את המתיקות. בגרסה הנוכחית היין ארומטי, אך מתוק מדי ביחס לציפיות מזן זה. מחירו 120 ₪.

יקב שילה – סירה 2022 סדרת שור: יין יבש, עשוי מענבי סירה מהרי אפרים אזור שילה, התיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי כמעט חדשות. צבעו סגול עמוק, ארומות של דובדבן. גוף בינוני, טעמים מרוכזים, עם סיומת ארוכה בטעמי מנטה וציפורן. אחד היינות הבולטים באירוע. צפוי להשתבח עם השנים. המחיר: 90 ₪ – מציאה.

יקב גבעות – גופנה סירה 2023: עשוי מענבי סירה מאזור בנימין בשומרון, בהובלת היינן שיבי דרורי. התיישן 16 חודשים בחביות עץ אלון. יין עם פוטנציאל, אך עדיין צעיר ולא ממצה את יכולתו. מומלץ להמתין כמה שנים להתפתחות הטעמים. המחיר: 175 ₪ – יקר בשלב זה.

יקב גבעות – סירה 2024: יין בטעימה מוקדמת מחבית. עדיין לא בוקבק, אך כבר בשלב זה מציג אופי מרשים וטעמים מאוזנים. היין מצטיין בעומק עושר ארומטי ותחושת בשלות מוקדמת, עם מאפיינים שמזכירים יינות סירה ישראליים מהשורה הראשונה, עם רכות פרי אדום בשל וסיומת חלקה. יין עם פוטנציאל גבוה להתפתח ולהשתבח. המחיר – טרם פורסם.

יקב הרי גליל – יראון סירה 2021: עשוי מענבי סירה מהגליל העליון, התיישן 16 חודשים בחביות עץ אלון. בעל טעמים בולטים של שזיף סגול, תות, ריבת אוכמניות וסיומת עם נגיעות קקאו. יין עוצמתי, שמעיד על התאמה גבוהה של אזור הגליל לגידול סירה. המחיר: 145 ₪ – מומלץ מאוד.

יקב אשקר – שיראז 2023:  יין של יקב בוטיק מכפר יאסיף, המיוצר בשיטת התערבות מינימלית. ענבי השיראז הגיעו מהכפר שנעקר איקרית ליד גבול לבנון. התיישן שנה בחביות עץ אלון צרפתי. יין איכותי עם טעמי פירות יער, שוקולד מריר, פלפל שחור ונגיעות וניל בסיומת. המחיר: 115 ₪ – מומלץ מאוד.

יקב גסקון – סירה 2022: יין מענבי סירה ממתחם כרם בן זמרה –  אזור גבוה וקר. התיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. בדרך כלל יינות סירה מאזור זה מאופיינים בגוף מלא וטעמי שזיף שחור. בטעימה זו לא הורגש טעם סירה טיפוסי, והיין לא עמד בציפיות. המחיר: 150 ש"ח  – יקר ומאכזב.

יקב טאפירו – שיראז בנימין 2023:  יין צעיר שהתיישן 24 חודשים בחביות עץ צרפתי, אך בטעימה הרגשתי שהוא כבר “גמור”, עם טעמים מיושנים ולא נעימים. ככל הנראה משהו בתהליך הייצור או באחסון לא עבד כמו שצריך, מה שגרם להתיישנות מוקדמת או לטעמים לא מאוזנים. בנוסף, הסומלייה היה צריך לזהות את הפגמים הללו ולהימנע מלהציג את הבקבוק הזה באירוע ולבחור בקבוק אחר, כי יכול באמת להיות שזה לא מעיד על כל הבקבוקים. המחיר: 125 ₪.

יקב אורטל – תל שיפון סירה 2013 ו-2016 : יקב אורטל ברמת הגולן עם ענבים מאזור תל שיפון. היינן בשנים אלו היה אילן זעפרני עם ייעוץ מאיתי להט. היינות התיישנו בחביות עץ צרפתי. היין מ-2013 היה כבר “מת” ולא נעים לשתייה. היין מ- 2016 היה טוב יותר, אך לא הגיע לרמה חד-משמעית ומצוינת שציפיתי לה מאזור הגידול. חבל. המחיר: 135 ₪.

יקב מואה – סירה 2022: היקב ממושב צופר בערבה. ענבי הסירה  ליין ממצפה רמון בגובה 800 מטר, עם תוספת קטנה של קברנה סוביניון להוספת גוף. התיישן שנה בחביות עץ אלון צרפתי. יין סירה מאזור חם כזה מהווה אתגר,  והתוספת של קברנה סוביניון שיפרה מעט, אך לא יצרה יין ייחודי במיוחד. המחיר: 100 ₪.

אורח צרפתי בהפתעה: Château de Saint Cosme – Crozes-Hermitage 2022: גם יין זה הוגש כשהוא מכוסה. כאשר טעמתי אותו אמרתי שאנחנו שותים סירה צרפתי. "איך זה יכול להיות? אנחנו שותים רק יינות ישראליים", אמר המנחה והוריד את הכיסוי מהבקבוק. אכן צדקתי. זהו יין צרפתי קלאסי מהצפון של עמק הרון, עשוי במלואו מענבי סירה  מכרמים איכותיים. התיישנות חלקית בחביות עץ אלון (כ־20% חדשות) מעניקה מורכבות בלי להשתלט על הפרי. הצבע אדום עמוק, כמעט אטום. באף עולות ארומות של שזיף, אוכמניות, קצת פלפל שחור ונגיעה של בשר מעושן. בפה – גוף בינוני, חומצה מאוזנת וטאנינים רכים. יש עומק, יש איזון, והסיומת ארוכה עם רמזים לעשן ועור. לא יין מתחנף – אבל מאוד מדויק. מי שאוהב סירה קלאסית ימצא פה הרבה ערך. המחיר: 149 ₪ – הוגן בהחלט ליין מיובא ברמה זאת.

לסיכום: "רזי הכרם" הוא מקום חדש ומעניין לטעימות והשוואות של יינות ישראליים, ואצטרף אליו מדי פעם. סירה ושיראז הם זני יין מיוחדים המיוצרים ברחבי העולם. יצירת יין אדום איכותי באזורים מדבריים, במיוחד סירה, היא אתגר לא קטן. בטעימה למדנו שסירה מתאפיינת בטעמי אוכמניות, שזיף שחור כהה, פלפל שחור, ותבלינים כמו וניל וציפורן המוסיפים לייחודיות הזן. בנוסף, הגובה והמיקרו אקלים – בעיקר לילות קרירים באזורים גבוהים, ממלאים תפקיד חשוב באיכות היין. טעמנו יינות מצוינים לצד כמה שכבר עבר זמנם ולא מצדיקים את הפופולריות של הזן. ולמרות האתגרים, סירה בישראל מראה פוטנציאל גדול – בעיקר באזורים הגבוהים והקרירים. היינות הטובים מעידים על איכויות מרשימות, ומספקים חווית טעימה איכותית שמבטיחה המשך התפתחות מעניינת.

מתחם רזי הכרם – ראשונים 3 בית חרות, 054-9455577

כותב אורח: פרופ' ישי נצר על השפעת מועד הזמירה על יבול ואחידות לבלוב גפני יין

ביום חמישי שעבר התקיים סיור מקצועי לכורמים וחקלאים באזור שפלת יהודה. במסגרת הסיור הוצגו ממצאים מרכזיים ותובנות משנה חמישית (ואחרונה), למחקר רב-שנתי בנושא השפעת מועדי הזמירה על גפני יין בתנאי אקלים ים-תיכוני. הסיור נערך בשטחי ניסוי פעילים בהשתתפות כורמים, חוקרים, מדריכים חקלאיים וייננים מהאזור. המחקר שנערך בשיתוף יקב כרמל ויקב ברקן בחלקות באזור עמק איילון, בוצע על ידי הצוות של פרופ' ישי נצר וד"ר נעה לוי, יחד עם הסטודנטיות נעה חיים ונישקה דרקל.

רקע למחקר

המחקר, אשר מתקיים מאז 2021, בוחן את ההשפעה של ארבעה מועדי זמירה (מדצמבר עד סוף פברואר) – כולם במהלך תקופת התרדמה, על מדדים פנולוגיים, פיזיולוגיים ואגרונומיים בשבעה זנים מסחריים: קברנה סוביניון, שרדונה, קריניאן, טמפרניו, שיראז, מרלו ופטי ורדו.

הנתונים הנאספים כוללים: קצב היציאה מהתרדמה, פרמטרים ווגטטיביים (כמו משקל זמורות), תכולת פחמימות בזמורות, מדדי מים, התפתחות פנולוגית עונתית, מדדי יבול ואיכות האשכול.

ממצאים עיקריים

•      השפעת מועד הזמירה הייתה מובהקת בזנים מסוימים, בעוד שבאחרים – כמעט ולא נצפתה השפעה.

•      זן קברנה סוביניון לא הראה רגישות מובהקת למועד הזמירה, עם לבלוב עקבי ויבולים יציבים בכל הטיפולים.

•      לעומתו, זן פטי ורדו הגיב בעוצמה לעיתוי הזמירה, ובשנים מסוימות נרשמו הבדלים של עד 50% ביבול בין המוקדם למאוחר, בעיקר בעונות קרות עם צבירת מנות קור גבולית.

גורמים אקלימים כמשתנה מתווך

במהלך הסיור הוצג תפקידן של מנות הקור וגורמי אקלים נוספים כמו משקעים, כגורם מתווך בין מועד הזמירה לתגובה הפיזיולוגית של הגפן. בסוף המחקר ייערך ניתוח מרובה משתנים, שייבחן את כלל ההשפעות והשפעות הגומלין על היבול ומרכיביו.

הוצגו חישובים לפי מודל צור-מירון-פרס, שהדגימו כיצד צבירה חלקית של מנות קור (בטווח 0–7 מעלות צלזיוס) במועדים מוקדמים – דצמבר וינואר, עלולה לפגוע באחידות הלבלוב ולהוביל ליבולים נמוכים – במיוחד בזנים הרגישים.

סיכום ותובנות

ממצאי המחקר מחזקים את ההבנה כי לא ניתן עוד להחיל מועד זמירה אחיד לכל הזנים, וכי נדרש ממשק גידול דיפרנציאלי, המבוסס על זן, מנות קור, ותנאי האקלים של כל עונה.

בהקשר של שינויי אקלים והצורך בייעול עבודה בכרמים, תובנות אלו עשויות לתרום לדיוק תכנוני ולשמירה על רמות יבול ואיכות גבוהות לאורך זמן.

פרופ' ישי נצר הוא פרופסור חבר במחלקה לכימיה של אוניברסיטת אריאל וחוקר במו"פ מזרח

יין ישראלי לא באמת צריך להתיישן

אלון גונן: האובססיה ליינות שיכולים 'להחזיק עשור', היא מיתוס שאינו מתיישב עם המציאות. כשחושבים על יין איכותי, אחד המיתוסים החזקים ביותר שניצבים מול חובבי היין הוא של "יין שמתיישן". האמונה שרק יין שיכול לעמוד באתגר של עשור או יותר הוא "יין טוב" או "יין אמיתי", חודרת עמוק לתודעה הישראלית, בין אם דרך תכנים מקצועיים, ביקורות או שיחות עם מומחים. אבל האמת היא שזה מיתוס שמסתכל על יין ישראלי דרך משקפיים לא מתאימים. האקלים הישראלי לא משחק לפי כללים ישנים, ושונה מאוד מזה של אזורי יין "קלאסיים" באירופה. קיץ חם, יבש וארוך, שמש בשפע ותקופות הבשלה קצרות יחסית – כל אלה יוצרים ענבים עם מאפיינים אחרים. כתוצאה מכך, היינות הישראליים לרוב קלילים יותר, פירותיים יותר, עם חומציות פחות דומיננטית ועם טאנינים פחות חמוצים.

יין כזה מיועד, בדרך כלל, לצריכה יחסית מהירה תוך מספר שנים ולא לאחסון ארוך טווח, וההישרדות של יין בעשור הקרוב אינה המדד המהותי לאיכות. היינות הישראליים הם בסגנון שמותאם לקהל, לא למיתוס. רובם מיוצרים לטעמו של צרכן מודרני, שמחפש יינות נגישים, נעימים ומזמינים לשתייה, ולא יינות שמצריכים חדר יין מיוחד, טמפרטורה מבוקרת ושעות של אוורור לפני ההגשה.

ההתמקדות במיצוי פירותי, בחומציות מאוזנת ובטאנינים רכים, יוצרת יין שקל לשתות היום, ולא רק בעוד עשור, ולמרות מה שנהוג לחשוב, יין לא חייב להתיישן כדי להיות מורכב. יין מתיישן אינו בהכרח מורכב יותר או עדיף על פני יינות אחרים. מורכבות וטעם יכולים להגיע גם מיינות צעירים שמדגישים טריות, רעננות וניחוחות פרחוניים או פירותיים בולטים. השקעה בייצור מוקפד, בחירת זנים מתאימים, וטכניקות ייננות מתקדמות, מאפשרות יצירת יין איכותי, שגם לא "מתיישן" ממש,  וגם לא מפסיק להיות טעים ומעניין.

סיבה מרכזית נוספת לכך שיין ישראלי לא מתיישן טוב, היא כמות היין המוגבלת יחסית שהיקבים מייצרים. רוב היקבים משחררים במהירות את היינות לשוק, כי פשוט אין להם מלאי גדול ואין להם מקום בו אפשר לאחסן יין למשך עשור. מרבית הצרכנים הישראלים לא מחזיקים חדרי יין מיוחדים או מרתפים עם תנאים מדויקים, ולכן היין נצרך יחסית מהר. כמו כן אין בישראל תרבות רחבה של רכישת יינות עתידיים (בעיקר יינות יוקרה), ושמירתם לאורך שנים במרתפים פרטיים או מקצועיים.

האובססיה לגבי יין שיכול להחזיק עשור ומעלה, מגיעה פעמים רבות מייננים שנמנעים לנסות דרכי ייצור אחרות, גישות יצירתיות ומודרניות, שמתאימות להיום ולא למחר. רבים מוותרים על טעמים פירותיים ורעננים או על שילובים מעניינים, מתוך פחד שהיין שלהם לא יהיה מספיק "קלאסי" או "עמיד".

בקיצור: יין ישראלי טוב לא חייב להתיישן. הוא טוב כשהוא טעים, כשיש בו אמת ויצירתיות, וכשהוא מתאים לאקלים ולצרכן המקומי. המיתוס לפיו איכות שווה להתיישנות של עשור, הוא בלון פורח שלא מצליח לעמוד במציאות שלנו. הגיע הזמן להוריד אותו לקרקע, ולהבין כי ייתכן שהיין הישראלי לעולם יישאר "יין של ההווה" – זמין, טרי, נגיש, וכזה שמבקש שתייה עכשיו ולא בעוד עשור, וזה בכלל לא רע.

בשבוע הבא כתבת המשך: 'יין ישראלי בלי שנת בציר'

כוס יין וירטו-ריאלית עם זאב דוניה: שיחה אבסורדית על יין, החיים ואלבר קאמי

אלון גונן: אני יושב לפגישת ווטסאפ עם זאב דוניה, יינן יקב 'סוסון ים', במאי, הוגה, ואולי מבלי לדעת זאת, שליח מקומי של הסופר הצרפתי אלבר קאמי. מולנו כוס יין אדום, אולי "המינגוויי", אולי משהו שנשאר בחבית מעבר למה שתוכנן. אין תגית. אין הסבר. יש צבע, יש ריח, ויש את הרגע הזה בו אנחנו טועמים.

"אתה יודע," הוא אומר לי, "אין דבר כזה יין מושלם. כל ניסיון לשלוט ביין  הוא מגוחך. אתה יכול רק ללוות אותו. כמו הורה לילד מרדן במיוחד." אני מחייך. קאמי היה גאה בו. הוא ממשיך: "היה לי פעם יין שכמעט שפכתי. תסיסה פראית, חומצה גסה, טעם מתכתי. כולם אמרו לזרוק. אבל משהו בי רצה להקשיב. לא ליין — לעצמי. בסוף ערבבתי אותו עם עוד יין בעייתי, נתתי לו לנוח. יצא יין שאף אחד לא זיהה, לא ציפה, לא הבין. וזה היה נפלא."

דוניה לוגם. "העולם לא חייב לך איזון. הוא גם לא מבטיח תמורה. אתה פשוט שם. אם אתה בר מזל,  אתה גם יוצר." בין לגימה ללגימה, אני שואל אותו: "אתה מאמין שהיין הזה, שאין לו שם, שאין לו תוכנית — הוא ביטוי שלך?". הוא שותק רגע. ואז אומר: "היין הזה הוא לא אני. הוא מה שנשאר ממני אחרי שהפסקתי לנסות להבין מה אני."

כאן נכנס קאמי בדמיוני, מתיישב ליד השולחן. "הכרת באבסורד," אני לוחש, "ובחרת לייצר בכל זאת." "אני לא מייצר," דוניה עונה. "אני מתמיד. זה לא אותו דבר. יין הוא כמו סלע. כל שנה אתה דוחף אותו שוב למעלה, לא בשביל הסיום אלא כי זה מה שיש."

אני מביט בכוס. אולי זו הפעם הראשונה שאני טועם לא יין, אלא בחירה קיומית. היין הזה, כמו האדם, לא מבקש משמעות. הוא מבקש להיות. להיות כאן, להיות עכשיו, להיות עם מישהו שמוכן להקשיב לו, אפילו אם הוא קצת חומצי. קאמי היה שותה איתנו. ולא שואל שאלות.

אני שואל את דוניה על בציר 2025. איך בכלל בוצרים כשבחוץ הכול קורס — פוליטית, אקלימית, נפשית. הוא שוקל את השאלה, ואז עונה: "זו בדיוק הנקודה. אתה בוצר, לא כשיש תקווה. אתה בוצר כי אחרת — אין כלום. גם אם החום בלתי נסבל, גם אם כל חבית היא סיכון כלכלי ורגשי,  אתה אוסף את הענבים. לא כדי לנצח, אלא כדי לא לברוח."

הוא עוצר, לוגם עוד לגימה. ואז מוסיף: "וכול אשכול ענבים שאתה קוטף, אתה יודע איפשהו בתוכך שהוא לא נולד בשקט. הוא לא רק תוצר של שמש וגשם. הוא תוצר של מועקה. של דם. של חטופים במנהרות. של כאב שמחלחל באדמה. הענבים של 2025 נושאים בתוכם את הפצע."

אני שותק. הוא ממשיך: "אז כן, אני בוצר. אבל אני לא שוכח. אני לא מתעלם. אני מביא את הכאב אל תוך הבקבוק. לא כדי לקדש אותו, אלא כדי לא לשכוח שהוא שם."

דוניה מתרווח בכיסא: "קאמי כתב שסיזיפוס חייב להיות מאושר. לא בגלל שהוא יגיע לפסגה, אלא בגלל שהוא בוחר לדחוף. גם אני בוחר לבצור. כל שנה מחדש. כי בזה, אולי, מתחבא חופש. ואולי גם זיכרון." והכוס שלנו מהדהדת את הבחירה הזו. ואת הסבל שלא עוזב.

אז איך טועמים יין כזה? לא כמו שטועמים רגיל. לא בשביל הארומה, ולא בשביל האיזון. אתה לא שואל אם הוא טוב — אתה שואל אם הוא חי.

אתה מביא איתך שתיקה. אתה משאיר את השאלות שלך בחוץ. אתה נותן לו לנוח על הלשון, כמו שאתה נותן למילים קשות לשקוע לפני שאתה עונה. היין הזה, הוא לא מה שאתה רוצה. הוא מה שאתה מוכן לפגוש. אם אתה פתוח, תרגיש משהו — אולי חומציות שלא מסתדרת, אולי זיכרון שלא עוזב, אולי כאב שאתה מכיר. אתה לא טועם אותו — אתה פוגש אותו. וכשאתה מניח את הכוס, אתה לא אומר: "טעים". אתה אומר: "אני פה. שמעתי אותך."

ולקינוח פוסט קצר של זאב דוניה משישי שעבר – כל כך הוא:

"אצבעות ידי מכוסות בכתמי צבע כתומים. עוד מעט הן יספגו מיץ ענבים ויין. הכתמים ישנו  גוון לשחור. השנה, אני אומר לעצמי, לא עוד צילומי אשכולות. השנה – מילים. מילים כמו קפה בבוקר. נחוצות, מדויקות ופשוטות. התעוררתי הלום חלומות. התנערתי מהם לכל עבר. לך פתח מים לזינפנדל.  הגפנים צמאות. אחר כך יבוא הקפה. ויהי בוקר ויהי ערב. ימים אחרונים לפני בציר". (בינתיים הבציר התחיל השבוע).

ביקורות – מיינות יקב סוסון ים

לבירינת 2023 – גרנאש בלאן ורוסאן: יין פרחוני, פרי ירוק (אגס, תפוח), קצת אפרסק ודבש. מרקם רענן אבל עם גוף, לא קל מדי. סיומת ארוכה, נקייה, מעט תבלינים.  יין מדויק, ים-תיכוני. מחירו  105 ₪. ציון 91.  תמורה למחיר – לחלוטין.

בלזק 2023 – סוביניון בלאן, שנין בלאן ורוסאן: הטעמים השולטים הם של פרי לבן, נגיעה של עשבוניות, חמיצות טובה. מרקם: חלק, קרמי אבל נשאר חד. סיומת מלוחה-רעננה, יין מורכב, ומאוד מאוזן. מחירו 113 ₪. ציון 91. תמורה למחיר – לחלוטין.

ג'יימס 2023 – 100% שנין בלאן: בפה משמש, דבש, וניל. פרי בשל. מרקם שמנוני, מלא, מאוד עשיר. סיומת ארוכה מאוד, כמעט כמו יין אדום. יין עוצמתי, עמוק, לא שגרתי. מחירו 142 ₪. ציון 92.  תמורה למחיר – 120 ₪.

 אז איך נסכם את שנת 2023 המקוללת? אם אתם מחפשים יין רענן ומעודן – לכו על לבירינת. אם בא לכם משהו יותר מורכב אבל מאוזן – בלזק. אם אתם רוצים לצאת מדעתכם  – ג'יימס.

ביקורות יין: טפרברג, לטם, וורטמן – פוטנציאל ופספוס

אלון גונן: היין הישראלי עבר בשנים האחרונות גל של חידושים ועושר סגנוני, אבל לצד ההצלחות יש גם רגעים של אכזבה וכמיהה לאומץ אמיתי. בביקורת שלנו על יינות של היקבים טפרברג, לטם ו-וורטמן אנחנו מוצאים יינות עם פוטנציאל ברור, אבל גם עם תחושת פספוס – לא בגלל היכולות, אלא בגלל מחירים מנותקים מהמציאות, והתנהלות שמפחדת לחרוג מהקו המוכר והבטוח.

יקב טפרברג – אסנס שנין בלאן 2024: הנה מגיע השנין בלאן בציר 2024 מסדרת אסנס של טפרברג, ואתה כבר רוצה להאמין שהנה יקב עם יכולת, הנה זן עם אופי. אולי סוף־סוף מישהו יפסיק להתחנף לחך של שוק הפסטה בשמנת, וייתן לנו יין לבן עם דופק. אבל אז אתה טועם והלב נחמץ. אין פה שום שנין בלאן. יש פה לבן ישראלי ממושטר ומחונך, כזה שלא יעז לצאת מהשורה. שוב פרי טרופי, שוב מתיקות שמצופה שתעבור כאילו היא "רעננות", ושוב יין שרוצה שיאהבו אותו במקום שיכבדו אותו.

למה רוב השנין בארץ חייב להרגיש כמו סוביניון בלאן שהתרכך? למה כל יינן חייב קודם לחשוב אם המהדורה תימכר ברשתות, לפני שהוא שואל את עצמו אם זה בכלל יין ראוי? טפרברג יודעים לעשות יין ומוכיחים את זה בסדרות הגבוהות, בסירה ובקברנה פרנק. אז למה פה הם מתקפלים? למה בכול פעם שמגיע זן עם פוטנציאל לסטירה, היקב בוחר ביד רכה? שנין בלאן אסנס 2024 של טפרברג הוא יין נעים. והבעיה איתו: הוא נעים מדי. אין בו תעוזה, אין בו חומצה מורגשת, אין בו תפר, קצה או הצהרה. יש בו החלטה שיווקית ושקט תעשייתי. וכשזה מגיע לשנין – פשוט לא מספיק. מחירו 75 ₪. ציון 85. פספוס רועם.

יקב טפרברג – אסנס סמיון 2024: סמיון הוא זן שאפשר לעשות ממנו קסמים, והצרפתים קוראים לו יין של ניואנסים. כשהוא טוב הוא מדויק, קריר ואלגנטי; אבל כשהוא סתמי הוא שקוף כמו מים מינרליים. טפרברג לקחו ענבים טובים, דיללו, בצרו, סחטו, התסיסו, ועשו כל מה שצריך לעשות על פי הספר. התוצאה היא יין שמתאמץ מאוד להיות נקי, מסודר ומאוזן. יש בו חמיצות, יש מינרליות, יש ניחוח של לימון ופרחי שדה, וכן – יש גם קצת טרופיות. אבל כל אלה לא מצליחים להחזיק רגע אחד בלתי נשכח. מה שהיה יכול להיות יין יבש, קר ומסוכן, הפך לעוד יין מהודק ונעים שלא לוקח אף סיכון. זה סמיון שמעדיף לא לבלוט, לא לבעוט, ולא להשאיר חותם. .

יין כזה משאיר אותך עם שאלה פתוחה: איך חומר גלם טוב, כוונה טובה ויכולת טכנית גבוהה, מניבים תוצאה כל כך זהירה? טפרברג אסנס סמיון 2024 הוא יין מדויק, אבל לא מרגש. יש בו מקצוענות, אבל חסר בו ניצוץ. חסרה ההחלטה להיות משהו מעבר לטעים. מחירו 75 ₪. ציון 85. פוטנציאל קיים, רק צריך להעז.

יקב לטם – סמיון 2022: הסמיון מהר שיפון של יקב לטם האורגני, הוא יין עם חמיצות רעננה וארומות פרי טרי, שמצליח לספק חווית שתייה מעניינת. אבל הבעיה אינה היין, הבעיה היא המחיר המופרז: 140 ₪ לבקבוק. בשווקי היין היום, זה מחיר יינות לבנים משובחים בהרבה, שיכולים להציע לא רק מורכבות אלא גם עומק אמיתי, וטעם שמשאיר חותם. כאן לטם מציעים יין נחמד, לא יותר, במחיר של פרמיום, וזה פשוט לא מסתדר. זה לא יין שמצדיק 140 שקלים, זה לא יין שמייצר את ה wow-שגורם להוציא סכום כזה בלי למצמץ. ציון 90. תמורה למחיר – דו ספרתי, גג 99 ₪.

יקב וורטמן –  סמיון 2023 :גם הוא יין אורגני ומוקפד, עם ארומות פרחים, אגסים ונגיעות תבלינים ים תיכוניים’ שמעניקים לו אישיות ומורכבות. תהליך התסיסה הספונטנית והיישון בחביות מוסיפים עומק וטקסטורה, ומספקים חווית שתייה מהנה ואיזון נכון בין גוף לחמיצות. אבל בואו נדבר תכלס: 130 ₪ עבור יין מסוג זה, הוא מחיר גבוה מדי בשוק מלא אפשרויות איכותיות ויצירתיות, במחירים הרבה יותר נגישים. אני מעריך את המאמץ והגישה האורגנית, אבל הקהל הישראלי של היום צורך יין באופן מושכל, והמחיר הזה פשוט מופרז. ציון 90. תמורה למחיר – דו ספרתי, גג 99 ₪.

לסיכום: תמחור יין חייב להיות שפוי והוגן, ואיכות טובה לא צריכה להגיע עם תג מחיר גבוה. כך יינות טובים עלולים להישאר מחוץ להישג ידם של רבים.

יקב כרמל: מיקב ציוני – לניתוק ציני

אלון גונן: יקב כרמל עלה השבוע עם קמפיין פרסומי חדש, שלפי היקב מהווה ציון דרך בשפת המותג, תחת המסר "לחיי רגעים של ביחד" (שאינו מסר חדש שלהם). זו ההודעה שקיבלתי וצורף לה קליפ היוטיוב שמשודר גם בטלוויזיה. נזכיר שיקב כרמל מזרחי הוא היקב הציוני הראשון, שנולד מתוך חזון של שורש ואדמה, עבודה עברית, בניין הארץ. מפעל שהתחיל עם חלום והפך לסמל.

באותו שבוע שבו נחשפנו לזוועות, לקמפיין של חמאס, לשלדי אדם של חטופים מורעבים, לגופות קמלים של הבנים שלנו, למבט הכבוי בעיניהם, לריח המוות, לאסון הגדול שקם עלינו מאז השואה; באותו שבוע פשוט נפלו על הראש בכרמל, עם קליפ שיש בו את שיר שמח,  מכינים יחד על האש אנטרקוט משובח, דייטים, מוזיקה מקפיצה, החיים הטובים, וכמובן יין סלקטד ובאז מוחיטו.

בקליפ שאנחנו לא רוצים לפרסם יש חבורה של צעירים בגיל של החטופים, שלצלילי דרבוקות ושיר מזרחי קליל מפזזים להם בין המנגל והבריכה את המילים הציניות, ולא פחות מכך נלעגות, הבאות: "בישיבות כבר אין ספור השתתפנו, וגם עצות רבות ליד הגריל חילקנו, בחתונות סכומים בצ'ק תיאמנו, ואיך בדייט ראשון את הפאסון איבדנו. כולם להרים כוסות, ישיבה של השמחות. מרימות לך יאחות, בויה שמור לי אנטרקוט, סלפי חברה פרה היסטורי, יאללה תפתחו תסטורי.

יקבי כרמל לחיי רגעים של ביחד" – איזה טירוף מערכות. איזו בגידה בערכים. איזו שחיקה מוסרית מוחלטת. איבדתם את הדרך. את המצפון. את החזון. אתם לא "מדברים אלינו" — אתם מעליבים אותנו. בזמן שאנחנו מדממים מבפנים, אתם שרים. בזמן שאנחנו מתפללים – אתם מוכרים מוחיטו. "רגעים של ביחד" בתקופה הזו לא יכולים להיות סתם קליפים של חוגגים עם מוחיטו וסטייק. ה"ביחד" האמיתי עכשיו אלה החיילים בשטח — דתיים, חילונים, חרדים — שנלחמים כתף אל כתף. אלה האנשים ששואלים את עצמם מה משמר אותנו כחברה. אלה משפחות שכולות, משפחות של חטופים, אזרחים מבולבלים — שמנסים ביחד להחזיק את התקווה.

אם אתם באמת רוצים להיות חלק, תצטרפו לביחד הזה: ביחד שנאבק על ערכים, שנחזור לשורש, לציונות של עשייה, לאדמה, לעבודה. זו לא תקופה לריקוד על המסך; זו תקופה לשיח עמוק על מי אנחנו ואיפה איבדנו את הדרך. אם תבחרו להצטרף לביחד הזה – תזכו מחדש באמון. אחרת, הפרסומת שלכם תישאר קליפה ריקה.

תגובת יקב כרמל

"גם בתקופות מאתגרות לכולנו, אנו ממשיכים לפעול מתוך אמונה בחשיבות השייכות המשותפת. הקמפיין החדש מתמקד ברגעים של ביחד – ערך מרכזי במותג שלנו. אנו כמובן מכבדים דעות שונות שתורמות לשיח הציבורי".

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

12 מדליות ליקבי אזור היין יהודה בתחרות היין הבינלאומית Città del Vino באיטליה

חמישה יקבים מאפלסיון "יהודה" – האפלסיון הישראלי  הרשמי הראשון והיחיד כיום, זכו בשתי מדליות זהב כפול, שש מדליות זהב וארבע בתחרות Città del Vino, המתקיימת כבר 23 שנים בעיר סיינה שבטוסקנה – איטליה. התחרות מאורגנת על ידי התאחדות ערי היין האיטלקית — גוף המאגד כ-500 רשויות מקומיות, מסלולי יין ויצרנים ברחבי איטליה, וההשתתפות בה מתאפשרת רק לאזורי יין מֻכָּרִים, כמו אזור יהודה.

היקבים הזוכים מישראל: יקב בזק מכרמי יוסף – ארבע מדליות, מהן מדליית זהב כפול עבור פטי ורדו ספיישל רזרב 2019, ושלוש מדליות זהב עבור סירה גלורי 2022, סיקרט קייב גלורי 2021 ומלבק 2020. יקב מטלר ממושב עגור זכה בשלוש מדליות, כולל זהב כפול לקברנה פרנק 2021, וליינות פטי ורדו 2020 ושורש 2020. יקב קדמא מכפר אוריה זכה בשתי מדליות – זהב על הגרנד רזרב 2019, וכסף עבור רזרב 2019. יקב איילון ממושב שואבה זכה בשתי מדליות כסף עבור רוזה קלדוק 2023 ומרלו 2022. יקב הדר ממושב עגור  זכה במדליית כסף אחת על הקברנה פרנק 2022.

עו"ד עידן בר אולפן – מומחה יין (WSET L4 Diploma) שהוביל את תהליך ההכרה באזור היין יהודה, וברק כץ (WSET L3) – מנהל אזור היין יהודה ויועץ התיירות של המועצה האזורית מטה יהודה, אומרים: "חשוב להבין שהצלחת היינות בתחרות היא יוצאת דופן. היינות הנשלחים לתחרות נבחרים בטעימה משותפת שלנו עם היקבים המעוניינים בכך, מתפיסה אזורית מקצועית ובהתאמה לאופי התחרות. מעבר להצלחה הפרטית של היקבים הזוכים יש גם קו אזורי המתחיל להיחשף – בתחרות ב-2024 זכו שני יינות מזן פטי ורדו במדליות זהב, והצלחה זו חזרה על עצמה ואף התחזקה השנה, כאשר יינות מזן זה זכו במדליות זהב כפול וזהב.  כמו כן בין הפרסים שהוענקו ליינות האזור השנה, יש זכיות במדליות זהב כפול וכסף ליינות עשויים מזן קברנה פרנק, שנותן גם כן תוצאות ייחודיות באזור יהודה".

אבישי כהן, ראש המועצה האזורית מטה יהודה: "יקבי יהודה מביאים בשורה של ציונות מודרנית – חקלאות במיטבה, חיבור עמוק לשורשים, ויכולת לייצר מוצר ברמה עולמית המייצג את מדינת ישראל בכבוד באירופה".

11.9.25: פעם רביעית פסטיבל היין בזכרון יעקב

ביום חמישי 11.9.25 בין השעות 18:00-23:00, יתקיים ב'גן טיול' – הנדיב 1 זכרון יעקב, פסטיבל היין של המושבה הוותיקה – כבר בפעם הרביעית. ישתתפו כ- 30 יקבים, המבקרים יקבלו  כוס טעימות איכותית של 'רידל',  מוזיקה חיה תלווה את הערב, יהיה אוכל בתוספת תשלום, ומובטחת אווירה שאין בשום מקום אחר.

מי שדיווח לנו על האירוע הוא חובב היין הרציני דייויד מורגן, שלוקח חלק בהפקה זאת שנה רביעית ברציפות, בהתנדבות מלאה – מתוך אהבה אמיתית ליין, למושבה ולתרבות.

היקבים המשתתפים: לואיס פסקו, מבצר עתלית, בן עמי, עגור, סימון, גת שומרון, מישאל, פסאק, גבעות, אפוד, בן חיים, טברנקל, שור, כרמל, בן עטר, הר אודם, דדה, תל שיפון, אייל, צובה, פסגות, שילה, עמק האלה, הרצוג, כמיסה, כישור, דלתון  איש הפסיפלורה.

המופעים בערב: הג'זלנים והעופרה – מופע ג'אז, אלייז'ה – להקה מקומית עם בלוז ומוזיקת עולם, The Daytrippers  – שירי הביטלס, לפני אחרי ובין לבין – דיג'יי.

פסטיבל היין ה-4 של זכרון יעקב  – מחיר כרטיס 105 ₪. יש להזמין מראש. רכישת כרטיסים כאן