אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-800 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, סודתיסאק רינתלאק.

בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה להחזירו ארצה: ‏‏רן (רני) גואילי. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שרני יוחזר ויובא לקבורה, ומהר!

יינן עם הסמכה אך בלי סמכות: המקצוע שנשחק מבפנים

תוך חודש אחד בלבד הייתה רעידת אדמה ייננית לפחות בשלושה יקבים. לפחות, כי אפקט הדומינו (שינוי שגורר שורת שינויים) עלול להימשך. זה התחיל בהתפטרותו של קובי ארביב – היינן הראשי של יקב רקנאטי ב-15 השנים האחרונות. את מקומו יתפוס מאירם הראל – יינן יקב אמפורה ב-10 השנים האחרונות. מי יהיה יינן אמפורה? סימן שאלה. בשישי שעבר התפטר דוד בר אילן – יינן יקב הרי גליל, אחרי פחות משנתיים בתפקיד. מי יחליף אותו? סימן שאלה. כתבה זו מוקדשת להם ולייננים האחרים תחת אפקט הדומינו.   

בעולם היין אוהבים לדבר על ייננים כעל יוצרים, אומנים, אנשי אדמה וחזון. אבל בפועל, יותר ויותר ייננים מוצאים עצמם בתפקיד של ייננים מְבַצְעִים בלבד. כאלה שמגיעים כל בוקר ליקב עם ידע, ניסיון ורגישות, ויוצאים ממנו עם תחושה ברורה שההחלטות האמיתיות התקבלו במקום אחר. זו אינה בעיה של אדם כזה או אחר, אלא תופעה מערכתית שקטה, שמכרסמת במקצוע הייננות מבפנים.

איך ייננים הפכו ל״מְבַצְעִים״

ביקבים רבים, במיוחד בינוניים וגדולים, היינן כבר אינו זה שמגדיר כיוון. הוא מקבל תכתיבים לגבי כמה יינות צריך בכל שנה, לאיזה מחיר ולאיזה קהל יעד עליהם להתאים, ואיזה סיפור אמור להופיע על התווית. הדיון מתחיל בשיווק ונגמר בטכנולוגיה, וכמעט אף פעם לא עוסק בטרואר.

היינן נדרש “להוציא לפועל”, להתאים את היין למה שכבר הוחלט, ולא להוביל תהליך של גילוי. הוא טועם, מתקן, מאזֵן, אבל אינו מפרש. הסמכות שלו נעצרת במקום בו מתחיל המיתוג. כך נוצר מצב אבסורדי – יינן מקצועי, עם יכולת וידע, עובד ביקב שנים, אך כמעט ואינו משאיר חותם.

יינן אמיתי זקוק למסגרת מחשבתית. לא חופש מוחלט, אלא אג׳נדה ברורה של מה היקב מנסה לומר דרך היין. בלי זה, כל בציר הופך לעבודה טכנית, וכל החלטה מקצועית נבחנת דרך השאלה הלא נכונה שהיא “איך זה יימכר?”, במקום “מה זה אומר?".

ביקב שאין בו אג׳נדה ייננית, היינן נתקע. הוא לא יכול להתפתח, לא יכול לבנות רצף, ולא יכול לקחת סיכונים מחושבים. כל ניסיון לחדד סגנון נתפס כבעייתי, וכל חריגה מהמרכז, כמאיימת. לכן במקרים רבים, ייננים טובים מבינים מהר (או פחות מהר) שאו הם יתיישרו או שהם יעזבו.

בחודש האחרון היו עזיבות שקטות של ייננים, שהיקבים ניסו להסתיר. שימו לב שיקב רקנאטי וגם הרי גליל, לא פרסמו הודעה רשמית על העזיבות, כי עזיבת יינן היא כמעט תמיד אירוע טעון, אך לעיתים נדירות היא מתפוצצת.

ברוב המקרים זו פרידה מנומסת ו“בהבנה הדדית”. אין דרמה, אין האשמות, אבל יש סיבה, ולמעשה יש דפוס. כאשר יינן עוזב יקב ללא מאבק על אג׳נדה, המשמעות היא לא שלא הייתה בעיה, המשמעות היא שהמאבק כבר הוכרע מזמן.

היינן מבין שאין לו באמת מרחב פעולה, והמערכת מבינה שהיא יכולה להמשיך גם בלעדיו, כי היינן ממילא אינו מקור הזהות. כך נשחק המקצוע: לא בפיטורים רועשים, אלא בהשלמה שקטה.

אז מי באמת שולט?

כדי להבין מדוע היינן איבד סמכות, אי אפשר להסתפק בניתוח פנימי של היקב. צריך להסתכל החוצה,  אל המערכת שמקיפה אותו, ולשאול שאלה פשוטה, אך לא נוחה: מי באמת מקבל היום את ההחלטות בעולם היין?

בראש הפירמידה עומדים אנשי השיווק. לא כאלה שמבינים יין לעומק, אלא כאלה שמבינים מדפים, תנועה, מחיר ו”סיפור שעובר”. עבורם, יין הוא מוצר. לא ביטוי של מקום, לא תהליך, אלא משהו שצריך להימכר מהר, להיראות נכון, ולא לדרוש יותר מדי הסברים. הם אינם שואלים איך היין נוצר, אלא איך הוא ייצא מהמחסן. זו נקודת מוצא שמכתיבה הכול.

מתחתיהם נמצאות חנויות היין הגדולות, אלה שמחזיקות כוח אמיתי בשוק. לא פעם הן אינן מבקשות את היין הטוב ביותר, אלא את היין שיהיה להן הכי נוח למכור, כלומר כזה שקל להסביר, קל למקם, ושלא יצריך חינוך של הלקוח. היקבים, מצידם, מתיישרים. משנים סגנון, מרככים יינות ומשטחים אמירה, כדי להתאים לבקשה. כך נוצר מצב בו חנות היין הופכת, בפועל, לשותפה בקבלת החלטות יינניות.

רשתות השיווק מוסיפות עוד שכבה של לחץ. שם המשחק הוא מחיר – נמוך, עקבי ותחרותי. איך היקב יגיע למחיר הזה, פחות מעניין. כולנו יודעים איך זה נעשה – יבולים גבוהים, קיצורי דרך, אחידות, ולעיתים פשרות שמרחיקות את היין עוד צעד מהטרואר ומהכוונה המקורית. היין הופך למוצר מדף לכול דבר, לא שונה מבקבוק שתייה קלה או מארז מבצע.

מעל לכול מרחפים הקונצרנים והמפיצים הגדולים. משאיות שמעמיסות מוצרי חלב, אלכוהול, שתייה קלה ויין “על הדרך”. היין, בהקשר הזה, אינו עולם תוכן, אלא שורה נוספת בתעודת המשלוח. אין זמן, אין סבלנות, ואין עניין בפרשנות, בזהות או בעומק. רק נפח, תזרים ומהירות.

רק בתחתית הפירמידה עומד היינן. לא כי הוא פחות חשוב, אלא כי הוא האחרון בשרשרת ההחלטות. כל הלחץ מלמעלה נופל עליו, והיכולת שלו להשאיר חותם אמיתי – כמעט נעלמת.

אבסורד מקצועי – אף אחד לא באמת שואל

הבעיה של יינן בלי סמכות, אינה רק בעיה של יקב או אדם מסוים. היא בעיה של מערכת שלמה – עולם בו שיווק, חנויות ורשתות מחליטים על היין, בעוד היינן נדחק לשוליים. ומה עם הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין (IPEVO), שמאגד את בכירי התחום בארץ? זהו גוף שמבחינה פורמלית אמור להיות הבית של המקצוע, הפלטפורמה לביקורת, דיאלוג, והעמקה מקצועית. בפועל – מעולם לא נערך דיון רציני על המורסה הזה. מעולם לא נפתחה השיחה על שחיקת הסמכות והכוח של היינן, ועל הדרכים שבהן עולם השיווק והפצה לוחץ את המקצוע הצידה.

האמת ברורה: המקצוע נשחק בשקט, כדי לשמור על סדר, על נראות, ועל מנגנוני כוח קיימים. כל מי שבפועל יכול לשנות – נמנע מלגעת באמת, כדי לא להכעיס את בעלי העניין, וכדי לא לפגוע בזרימה הכלכלית. התוצאה: ייננים עוזבים יקבים, הידע והחזון נדחקים הצידה, והיין עצמו, גם כשהוא טוב, מפסיק לדבר.

זה האבסורד. מערכת שמכבדת את המקצוע רק כשמדובר בתעודות, בתחרויות או בסטטיסטיקה, אך אינה מוכנה להתמודד עם השאלות הקשות שמטרידות את הלב של הייננות הישראלית. עד שלא נפתח את השיחה הזו, עד שלא ניתן ליינן סמכות אמיתית, המקצוע ימשיך להישחק מבפנים, בדממה, וכל מה שיישאר הוא יין שמוכר, אבל כבר לא מספר סיפור.

איפה היינות האייקוניים בישראל?

אלון גונן: יין אייקוני הוא יין שמחזיק קול ברור וייחודי, מספר סיפור שהוא רק שלו, משדר את הטרואר וחומר הגלם, ומייצג את העמדה הברורה של היינן שיצר אותו. זהו יין שנחקק בזיכרון, מעלה רגשות, ומעורר חוויה שמבדילה אותו מכל יין אחר. יין כזה אינו נמדד רק בביקורות או במכירות, אלא בכוחו להשאיר חותם אמיתי.

דוגמאות ליינות אייקוניים בעולם: Domaine de la Romanée-Conti – Romanée-Conti Grand Cru (Burgundy, France), Château Lafite Rothschild (Pauillac, Bordeaux, France), Pétrus (Pomerol, Bordeaux, France), Screaming Eagle Cabernet Sauvignon (Napa Valley, USA), Sassicaia (Sassicaia (Tenuta San Guido, Bolgheri, Tuscany, Italy.

אני לא בטוח שיש יינות כאלה בישראל. יש יינות טובים, נקיים, מאוזנים ונעימים, אך יין שאומר משהו ברור, והוא בלתי נשכח, כמעט ואינו קיים.

ענף היין הישראלי מלא בכישרון, יקבים וייננים יוצאי דופן עם יינות מצוינים. הם יודעים לטפל בחומר גלם ולעבוד מדויק. רק נותרת השאלה, האם אחד מהם הפך אי פעם ליין אייקוני?

אלי בן זקן מקסטל יוצר יינות גדולים כבר ארבעה עשורים, אך האם אחד מהם באמת נחרט בתודעה הציבורית כאייקוני? לא בטוח שאפשר להצביע על אחד כזה. ויקטור שונפלד עושה יין גדול עם מותג קצרין, אך האייקוני המדובר אינו מתגבש. ערן פיק מצרעה, עם יינות מדויקים ומלווים על ידי יועץ בינלאומי, מייצר יינות מרשימים. אך האם אחד מהם הצליח להותיר חותם אמיתי ולהפוך לאייקוני? התשובה עדיין פתוחה.

ששון בן אהרון מיקב מוני, יוצר עשרות מותגים עבור היקב ויקבים נוספים. אך האייקוני, היין שמספר סיפור ברור של מקום וטרואר, כמעט אינו נראה. הקריניאן של אסף פז מיקב ויתקין הוא יין גדול ומרשים, אך האם הוא אייקוני שמזוהה עם המקום והיינן? גם כאן התשובה לא חד־משמעית.

גיא אשל מיקב דלתון מנהל עשרות תוויות, אך כמה מהן באמת “וואו”? שיבי דרורי מיקב גבעות זוכה בציונים ומדליות מכל מבקר בעולם. אך האם יש יין אחד אחד עם טביעת אצבע? שיקי ראוכברגר מטפרברג, אבי פלדשטיין מהיקב שלו, זאב דוניה מסוסון ים, איתי בן חיים מהיקב שלו, דורון רב הון מספרה, אורי חץ משאטו גולן, וגולן יקב פלם – כולם יוצרים יינות איכותיים, מרשימים ומדויקים. אבל האם אחד מהם, באמת אחד, מצליח להישאר בזיכרון, לספר סיפור ולהפוך לסמל?

התמונה ברורה: הייננים יודעים ליצור יינות טובים ומדויקים, אך כמעט אף יין לא זוכה לסטטוס של אייקוני. הסיבות לכך הן מערכתיות ותרבותיות. עם שוק קטן ותודעה צרה, יינות רבים נאלצים להיות “טובים לכולם”, וקשה ליין לבלוט ולהפוך לאייקוני כששוק הצרכנים קטן.

הענף צעיר יחסית, והייננות בארץ צעירה. אין רצף של דורות שמצמצם טעויות ומייצר ידע מצטבר, וזה  מקשה על בניית יינות שיישארו בזיכרון לאורך שנים. אין התאמה מלאה בין זן לטרואר – ניסויים בזנים שונים מניבים יינות מצוינים, אך לעיתים הם אינם זוכים לזהות ברורה שמחברת אותם למקום. לחץ מסחרי – יינות אייקונים דורשים זמן להשקעה, ניסויים והתיישנות. לחץ על תזרים ומכירה מונע מהייננים להקדיש את הזמן הזה.

לסיכום: הייננים בישראל יוצרים יינות טובים, מדויקים ומרשימים. אבל יין אייקוני? כמעט לא קיים. זה לא עניין של טכניקה, ידע או כרם, אלא של אמירה. יין אייקוני דורש קול ברור, סיפור שהוא רק שלו, העזה לקחת סיכון ולהתעקש על העמדה שלך, גם אם זה לא נוח, וגם אם זה יזעזע את השוק או המבקרים. כאן הבעיה: הייננים עצמם חוששים. פחד מכישלון, פחד מביקורת, פחד לצאת מהמסגרת המסחרית הבטוחה של “יין טוב”, מונע מהם להרים את הקול האמיתי של היין. לכן גם מי שמצטיין, בין אם בכרם, בידע או בניסיון, יוצר יינות מרשימים ומדויקים, אך כמעט אף פעם בלתי נשכחים. היכולת קיימת, הידע קיים, אך האומץ להפוך יין לאייקוני – כמעט נעלם.

HACCP: תירגעו, לא צריך תואר ממכון ויצמן

לאחרונה קיימה אילנית צמח, שבין השאר עוסקת בפיתוח עסקי סטטוטורי ליקבים, ‏פגישה ביקב ברקן, אליה הוזמנו נציגי היקבים. זאת על מנת לקבל את הבשורה כי משרד הבריאות החליט שיקבים יטמיעו את מערכת HACCP  – בעברית: ראשי תיבות של 'ניתוח סיכונים בנקודות בקרה קריטיות,  היא גישה שיטתית המבוססת על שבעה עקרונות מרכזיים לבקרת בטיחות מזון. משום מה האווירה הייתה טעונה ומבוהלת, כאילו ביקשו מבעלי היקבים לעקור את שיני הבינה שלהם בלי הרדמה. אז הנה קצת סדר בבלגן, וננסה לענות על השאלה מה משרד הבריאות באמת מבקש מיקבי בוטיק, ולמה זה פשוט ממה שחושבים.

בטיחות מזון ביקב – מדריך קצר וברור ליקבים

מדינת ישראל קיבלה החלטה עקרונית, שמה שטוב לאירופה טוב גם לישראל – כפי שנעשה בשנים האחרונות בתחומים כמו שימוש בחומרי הדברה ותקני איכות, כך גם בתחום בטיחות המזון. בהתאם לגישה זו החליט משרד הבריאות לחייב גם יקבים ליישם שיטה סדורה לניהול בטיחות מזון.

עבור בעלי יקבים וייננים, ובעיקר ביקבי בוטיק, החלטה זו יצרה לא מעט שאלות וחשש. חשוב לומר כבר בהתחלה: אין כאן דרישה תעשייתית מסובכת, ואין כוונה להפוך את היקב למפעל. מדובר בהתאמה של כללים פשוטים ומוכרים, שרובם כבר מיושמים בפועל בכל יקב שמתנהל בצורה מקצועית.

יין, גם אם הוא תוצר של חקלאות מסורת ותרבות, הוא קודם כל מוצר מזון. לכן המדינה דורשת לנהל אותו לפי עקרונות של בטיחות מזון, בדיוק כפי שמקובל באירופה ובמדינות יין מובילות בעולם. המטרה ברורה: להגן על בריאות הצרכנים, ולתת ליקב כלים להתנהל בצורה מסודרת ובטוחה.

שיטת ניהול בטיחות המזון מבוססת על חשיבה פשוטה: במקום לחכות לבעיה או לתקלה, בודקים מראש את תהליך העבודה, מזהים נקודות רגישות ומגדירים כללי עבודה ברורים. זו לא מערכת של ניירת, אלא דרך לעבוד בצורה מסודרת ומודעת.

בפועל מדובר בכמה שלבים בסיסיים: מיפוי העבודה ביקב מכניסת הענבים ועד יציאת הבקבוק; זיהוי סיכונים אפשריים כמו זיהום מיקרוביאלי, חדירת חומרי ניקוי או שברי זכוכית; קביעת נקודות שבהן חשוב במיוחד לשמור על סדר וניקיון – כמו ניקוי ציוד מילוי וביקבוק; והגדרת כללי עבודה פשוטים: מי עושה מה ואיך.

גם נושא התיעוד פשוט הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. נדרש רישום בסיסי של ניקיון וחיטוי, תיעוד חריגות אם היו, וציון פעולות מתקנות. ברוב יקבי הבוטיק מדובר בכמה רישומים קצרים בשבוע בלבד, וניתן לנהל זאת בטופס ידני או בקובץ פשוט – לפי מה שנוח ליקב.

ברוב המקרים, האחריות לנושא נמצאת אצל היינן או מנהל היקב. אין צורך בעובד ייעודי במשרה מלאה, אלא באדם אחד שמכיר את התהליך, ויודע להסביר מה עושים ולמה.

בביקורת של משרד הבריאות מבקשים לראות שלושה דברים: שקיים מסמך מסודר, שיש תיעוד שמראה כי עובדים לפי הכללים, ושהעבודה בפועל תואמת למה שכתוב. המטרה אינה להכשיל, אלא לוודא שיש שליטה, סדר והתנהלות אחראית.

למה חלק מבעלי היקבים מתנגדים?

לפעמים יש תחושת חשש מהדרישה החדשה, וזו ברורה במיוחד ביקבים קטנים. הם חוששים מעומס בירוקרטי וחוסר ידע על המערכת, ומפני העלות – אף שהיא נמוכה ופשוטה, כמו גם מחשש לאובדן האופי האישי של העבודה ביקבים קטנים, וחוסר מודעות לכך שהרוב כבר עושים הרבה מהדרישות.

בפועל חשוב להבין שהחשש הזה נובע מהתפיסה ולא מהעובדות בפועל, כי רוב הדרישות הן בסך הכול הסדרת מה שכבר נעשה בעבודה השוטפת.

חשוב להדגיש שאין סיבה להיבהל מהדרישה החדשה, ובעיקר לא ביקבים הקטנים. היקבים הגדולים מיישמים שיטות עבודה כאלה כבר שנים, כחלק מניהול מקצועי ושגרתי. אצל יקבי הבוטיק, ברוב המקרים העבודה בפועל כבר עומדת ברוח הדרישות. ההבדל הוא בעיקר בהגדרה ובתיעוד, ולא במהפכה תפעולית. אף אחד לא מצפה מיקב קטן להתנהל כמו מפעל.

בנוסף, מועצת גפן היין מקיימת דיונים מסודרים, ועוברת סעיף סעיף על הדרישות. ברור לכול העוסקים בדבר, שיין אינו מוצר שמתקלקל בקלות ואינו מוצר מסוכן מטבעו. גם במשרד הבריאות מבינים זאת, ולכן צפויים שינויים והתאמות, שייקחו בחשבון את האופי הייחודי של ענף היין. הדרישות יותאמו לענף, ולא יועתקו בצורה עיוורת מתחומי מזון אחרים.

ומה לגבי המחיר?

זה אולי הנושא שמעסיק יותר מכול. ביקב בוטיק, הקמה של שיטת ניהול בטיחות מזון נעשית לרוב בסיוע יועץ, ומדובר בהשקעה חד פעמית בטווח של כ-1500 עד 3000 שקלים. לאחר מכן התחזוקה השוטפת מינימלית, ומתבססת בעיקר על זמן עבודה קיים של היינן או מנהל היקב. עלויות גבוהות משמעותית מהטווח הזה אינן סבירות ליקב קטן, וצריכות לעורר סימני שאלה.

בשורה התחתונה

הדרישה החדשה אינה איום ואינה נטל מיותר. זו התאמה לסטנדרטים אירופיים, שרובם כבר קיימים בשטח, כאשר עובדים בצורה פשוטה מותאמת לגודל היקב, ומבוססת על מה שכבר נעשה בפועל, מדובר בכלי שעוזר לשמור על איכות סדר ושקט מול הרשויות, ולא בעוד בירוקרטיה.

טור אורח – צביקה אמיתי מנחמת שותים: התווית שלא יודעת לקרוא אבל יודעת לספר

ביקב, כמו בכרם, שום דבר לא מתחיל מהסוף. תווית יין איננה קישוט שמדביקים רגע לפני השילוח, אלא תוצאה של תהליך ארוך שבו מחשבה, זהות וחומר נפגשים על זכוכית. מי שחושב שתווית היא רק נייר ודבק, מפספס מקצוע שלם.

מתווים לפני שמציירים

השלב הראשון נקרא התוויית קונספט. כאן לא מעצבים עדיין תווית, אלא תווים מתווה: מה היין הזה רוצה לומר, למי, ובאיזו שפה. האם מדובר ביין זני או בלנד, מסורתי או חתרני, כזה שמדבר בשקט או מרים קול על המדף. המתווה הזה מגדיר גבולות—מה כן ומה לא—הרבה לפני שנבחר פונט או צבע.

מתוך המתווה הרעיוני נוצרים מתווים עיצוביים: כיוונים גרפיים שונים, שכל אחד מהם בוחן דרך אחרת לספר את אותו היין. רק לאחר הבחירה ביניהם מתחילים באמת “לעצב תווית”.

קדימה ואחורה

בעיצוב עצמו יש הבחנה ברורה בין התווית הקדמית לבין התווית האחורית. הקדמית היא הפנים—הרושם הראשוני, הזהות, הקריצה. האחורית היא הקול: מידע, סיפור קצר, ולעיתים גם ניסיון לתווך את היין בלי להשתלט עליו במילים.

גם לבחירת החומרים יש משמעות: נייר מחוספס או חלק, צבעוניות מאופקת או נועזת, הטבעה, לכה או הדפסה חמה. כל החלטה כזו משדרת מסר, גם אם הצרכן לא יודע לקרוא אותו במודע.

החוק נכנס לתמונה

תווית יין היא גם מסמך מחייב. אחוז אלכוהול, נפח, שם היקב וארץ הייצור אינם המלצה אלא חובה. האתגר הוא לשלב את הדרישות הרגולטוריות בתוך השפה העיצובית בלי לפגוע באיזון. תווית טובה מצליחה להיות גם חוקית, גם קריאה וגם אסתטית.

מהרולר לבקבוק

לאחר אישור סופי מגיע שלב הדפסת התוויות, ואז תיוג הבקבוקים—כלומר הדבקת התוויות או יישומן על הזכוכית. כאן אין מקום לטעויות: יישור, מיקום וגימור קובעים אם הבקבוק נראה מוקפד או חפוז.

בסוף – חתימה

יין לא יודע לקרוא תוויות, אבל התווית יודעת לספר יין. היא לא מבטיחה איכות, אך היא כן מספרת עד כמה היקב חשב, תיכנן והתווה מתווה ברור לפני שהבקבוק יצא לעולם. יש ייננים שחתימתם מופיעה על התווית האחורית – מגע אישי וכבוד ליינן. יש כאלה שטביעת אצבע שלהם מתנוססת על התווית הקדמית – מגע אישי שהמז"פ יוכל לפענח.

צביקה אמיתי עוסק למעלה משני עשורים בטעימה והשוואה של יינות, וב־16 השנים האחרונות פועל במסגרת מודל של קבוצת הרכישה 'נחמת שותים' שמבוססת על חוכמת ההמון, טעימות עיוורות וכאלה שאינן עיוורות, ודירוג קבוצתי עקבי. פעילות זו מאפשרת דיאלוג ישיר עם יקבים ותמחור ריאלי.

תגובת השבוע

16 תגובות הועלו לאוויר על ידי קוראים על 'שמענו בין הגפנים 2.1.26' (בסוף הכתבות). כתגובת השבוע בחרנו את זו של גדי כהן (2.1.26 בשעה 20:09)

"שני ייננים מהמשפיעים ביותר על תעשיית היין הישראלית עוזבים יקבים מבוססים וגדולים. כנראה קשה לשרוד מול מנהלים שלא באים מהתחום, כאלה שלא אכפת להם מתרבות היין, רק רוצים לעשות שרירים ולהופיע בכותרות. זה פשוט קשה לראות – מה שקורה בתעשייה הזו בשנים האחרונות מעיק על כולנו, והיקבים מאבדים את הכוח הייחודי שלהם, את היצירה וטביעת האצבע של הייננים. הסיפור הזה מדבר על חוסר מקצועיות, וניהול שלא מבין את הלב של היין".

עוֹלְלוֹת בקצרה

28-29.1.26: DRINK.IL  – חווית בוטיק ישראלית בבית האירועים 'מערבה' שבגעש

מזקקות, מבשלות ויקבים ישראליים מרחבי הארץ יתארחו בימים רביעי-חמישי 28-29.1.26 בין השעות 15:00-24:00 ב'מערבה, בית בטבע לאירועים' של השף רן שמואלי שבקיבוץ געש, אירוע האלכוהול והקולינריה המקומית החדש DRINK.IL.

 האירוע ישים בפרונט את העשייה המקומית, עם יקבים, מזקקות, מבשלות ומזקקים מרחבי הארץ, לצד קולינריה בהובלת שף רן שמואלי (מערבה, קלארו תל אביב, קלארו לונדון), על בסיס תוצרת מקומית בלבד, כשהירקות ועשבי התבלין גדלים בגינת ירק במתחם ובחוות גידול.

 באירוע תוקם חנות ייעודית שתציע את המוצרים של כל המציגים במחירים המוגדרים כאטרקטיביים, לצד יריד בוטיק של יצרני שמן זית, דבש, גבינות ועוד.

 בין המציגים והמטעימים באירוע: יקב פסגות, יקב אדום, יקב היוצר, יקב עמק האלה, יקב שילה, יקב כמיסה, יקב גולני, יקב הרי גליל, מזקקת רמת הגולן, מזקקת אולגר, מזקקת מילק אנד האני (H&M), מבשלת שבט, מזקקת רוח, Mead in Israel, מבשלת הארנב הלבן, שמולץ, מזקקת יוליוס, מזקקת ערבה, נגאבה ועוד.

 האירוע הוא יוזמה ושיתוף פעולה של מערבה ושף רן שמואלי,  המזקק תומר גורן, ניה הפקות (וויסקי לייב, מידברן), גיל פירת׳ מקהילת אוהבי וויסקי, ועמרי אימבר.

מחיר כרטיס יומי 149 ₪, כולל כוס ושלוש טעימות שונות. לקנות כאן