כשהמשטר הקומוניסטי בצ'כיה דיכא אמנים לא מגויסים, אמני הזכוכית פרחו – דווקא משום שאף אחד לא הבין את המסר שמאחורי יצירתם. הבורות של המשטר הצילה אותם ואפשרה להם לשגשג. 
עוצמת הביטוי והכמיהה לחופש משתקפת ב־60 יצירות זכוכית של 15 אמנים צ'כים מובילים מתקופת המשטר הקומוניסטי, שיציגו את אמנותם בגלריה ליטבק בתל אביב בתאריכים 8.9.2011 – 31.12.2011.
גלריה ליטבק, שלקחה על עצמה לקרב את הקהל הישראלי לתחכומה של אמנות הזכוכית, חושפת פן נוסף של הערכים האמנותיים הקיימים במדיה זו בתערוכה הקבוצתית.
ראשי המשטר הקומוניסטי בצ'כיה – 1948-1989 – נתנו לאמני הזכוכית הצ'כית את החופש ליצור משום שהם נתפסו כיצרני אמנות שימושית, דקורטיבית ובלתי מזיקה . כמשטר, לא הבינו שהם מגדלים דור שלם של אמני זכוכית אשר מביעים את המסר המחאתי באמצעות יצירותיהם. 
כך פרחה אמנות הזכוכית בצ'כיה והתרחבה לקנה מידה פיסולי־מונומנטלי, כשהיא זוכה להכרה עולמית כמובילה בתחום. את הגיוון וההשראה רבת העוצמה ניתן לזקוף להמשך הסיפור ההיסטורי המרתק הזה – לאחר שהשלטון אסר כל אמנות שאינה משרתת את המשטר, בעודו מעודד את אמני הזכוכית המביאים כבוד למדינה, החלה הגירה של אמנים מתחומים שונים לתחום החופשי שנוצר. ציירים ופסלים רבים, שסירבו לשתף פעולה עם המגמה המגויסת של "הריאליזם הסוציאליסטי", עברו לעבוד במדיום של זכוכית, זכו בחופש אמנותי ואמנות הזכוכית זכתה בכישוריהם.
את השתקפות החופש הזה, שהגיע כמו גל נוסף באווירה העולמית של הזעקה לחופש ולביטוי, אפשר למצוא בסצנות מציאות ודמיון מצוירות על זכוכית. הסצנות האלה מנהלות דו שיח עם נקודת המבט של הצופה ומלוות אותו למסע מרתק בתערוכה הדינמית, המגוונת והייחודית הזאת.
60 היצירות של 15 מגדולי האמנים הצ'כים, שיצרו בתקופת המשטר הקומוניסטי, 
מדברות בעד עצמן: חלל פנימי מתקשר עם חלל חיצוני באמצעות גשרים ופסלי זכוכית ענקיים; סוסי זכוכית וראשי מתאגרפים, בחדר מראות שחור, הופכות את הצופה לחלק מהיצירה המסתורית; ציפורים ויצורי ים אגדיים בשילוב טכניקות וצבעים מרהיבים, מגלים חלומות, תקוות ופחדים, הנעולים בין שכבות של זכוכית.
אולם עוצמת היצירה הצ'כית בזכוכית שואבת את השראתה לא רק מהצמא לביטוי והכמיהה לחופש, אלא גם ממשאבי הטבע והמרחבים שבהם צמחה. כבר בימי הביניים התפתחה במרחבי בוהמיה, בחלקה המערבי של צ'כיה, מסורת מפוארת של עבודה בזכוכית. שילוב של גורמים טבעיים ותרבותיים, לצד התרחבות השווקים, יצרו במאה ה־17 בסיס אידיאלי להפצת כלי הזכוכית באזור ואלו הפכו לשם נרדף לטוב טעם, אסתטיקה ויוקרה. לאחר נפילת הקומוניזם, בשנת 1989, החלו להגיע אמנים מכל רחבי העולם לרפובליקה הצ'כית, שהציעה לימוד, ציוד ומכשור ליצירה בזכוכית – כאלו שלא ניתן למצוא באף מקום אחר. חלק מעושר מקצועי זה ניתן יהיה לפגוש בתערוכה באמצעות מיצב מיוחד אשר ידגים למבקרים את התהליך היצירה בזכוכית, על שלביו השונים, החל מעיבוד חומר הגלם הבסיסי ועד לסיומה של יצירת האמנות.
יצירות הזכוכית של האמנים הצ'כים בתערוכה ממזגות את ההפשטה המודרנית בציור 
ובפיסול ואת העבר המפואר של הזכוכית הבוהמית (Bohemian). הן מייצגות שתי אסכולות שולטות בתחום הזכוכית הצ'כית: פיסול בזכוכית יצוקה וזכוכית מצוירת.
הפיסול בזכוכית יצוקה, מגיע מבית מדרשו של המורה הידוע סטניסלב ליבנסקי, מהאקדמיה לאמנות פראג (מחליפו של יוזף קפליצקי), שהגביה את אמנות הזכוכית מהמצב הדקורטיבי אל הרמה ההבעתית. באסכולה זו ניתן לראות גם את מיצגי הזכוכית האופטית, המזוהה עם אמנים בעלי שפה פיסולית גיאומטרית־מינימליסטית כמו ואצלב ציגלר, שהציג בשנה שעברה בגלריה ליטבק. בסיס היצירה הוא פיסולי אך משלב טכניקות נוספות כמו: ציור וחריטה וכן חומרים נוספים.
האסכולה השנייה – הזכוכית המצוירת – פרחה בסטודיו המונומנטלי לציור זכוכית של הפסל והצייר פרופ' ג'וזף קפליצקי (Kaplický) והשפיעה על העתיד של אמנות הזכוכית הצ'כית באופן מהפכני בשנים 1948-1962.
קפליצקי התייחס לזכוכית כבעלת פוטנציאל הבעה ייחודי בתוך הקשרים רחבים יותר של היצירה האמנותית. הוא קבע קריטריון של איכות אמנותית לא רק בשימוש בחומר, אלא גם במידת ניצולו לביטוי מטרה אמנותית עמוקה. ההוראה שלו התבססה על היחסים הטבעיים בין האדריכלות המודרנית לאמנות ולמסורת, ללא שעבוד של גישות, כנהוג באמנות שימושית.
אוצרי התערוכה: איבו קז'ן ומולי ליטבק.
