הצד הויזואלי מהווה חלק אינטגרלי מכל כתבה או מתכון שמתפרסמים באתרי אוכל ויין בעולם בארץ, ובאתר אכול ושאטו ביניהם – במיוחד מאז עברנו למתכונת העיצובית הנוכחית של האתר לפני שנה. התמונות לא רק מתבלות את הכתבות, אלא תופסות תפקיד מרכזי בהעברת המסר והמראה והתחושה של המנה. בהחלט משימה גדולה כאשר התמונה (עדיין) לא יכולה להעביר לקורא טעם או ריח – אל דאגה, זה יבוא.
כעורך האתר אני רואה את התמונות שמגיעות עם ידיעות, כתבות ומתכונים, ושותף לבחירת אלה שישולבו ויעלו למרחבי האינטרנט. לפני יותר משלוש שנים שוחחתי עם הצלמת אפרת אשל, שמתמחה בצילום מוצרי מזון. תוכלו לקרוא את הכתבה שכותרתה 'אפרת אשל – צלמת פרסום עם חותם אישי', שהתפרסמה בפורמט הישן של האתר ובו תמונות קטנות. התמונות הגדולות שאנו מפרסמים בפורמט החדש, הסבו את תשומת לבי גם למי שמצלמים אותן, ואחד הבולטים בתחום צילום מנות אוכל של מסעדות הוא אנטולי מיכאלו, שגם שמו סקרן אותי ורציתי לשמוע יותר עליו ועל המאפיין את צילומיו – אם יש כזה.
אנטולי מיכאלו, בן 42, נשוי ואב לבת. אשתו מעצבת אופנה והם למדו יחד. הוא נולד בבקו שעל הים הכספי, ובשנת 1993, כשהיה בן 18, הוא עלה ארצה. כעולה חדש שמע שיש בארץ בתי ספר לצילום, נושא שעניין אותו עוד לפני עלייתו, והתקבל ללימודי צילום במרכז האקדמי לצילום ולחנוך ויצו חיפה. ארבע שנות לימוד, אותן סיים כמצטיין, פתחו לו את הדלתות לעבודה בתעשייה, תחילה במשך שנתיים כאסיסטנט אצל צלמים כדי להרחיב ידע מעבר למה שרכש במסגרת הלימודית, ואז התחיל את הקריירה שלו כצלם מקצועי עצמאי.
אנטולי מיכאלו מגדיר את עצמו כצלם מזון ולא צלם אוכל, מפני שתחום המזון כולל מבחינתו טווח גדול: מפעלים בכל התחומים, ומשם המסעדות והמנות שלהן. מאחר שאני מתעניין פחות בצד המפעלי, סקרנה אותי השאלה מה הגישה של אנטולי בצילום אוכל. "קודם כל אווירה. אני רוצה לשדר דרך תמונת הצלחת והמנה את הריח שלה – מטרה גדולה. זו החוכמה, שבנאדם יגיד 'בא לי לאכול את זה'", הוא אומר.
וכמי שמצלם מנות של מסעדות רבות, איך הוא איך עושה שלא הכל ייראה אותו הדבר? "צריך להיות יצירתי, ואני כל הזמן מחפש. אני מצלם מזון כבר שתים עשרה שנים ומרגיש שעשיתי דרך, אבל כל שלוש-ארבע שנים אני מרגיש התקדמות וראייה נוספת ושונה. מה שאני נעול עליו היום יהיה שונה בעוד שלוש שנים מבחינה טכנית ותאורה. גם זווית צילום הצלחת משפיעה". האם יש מכנה משותף לצילומים? טביעת אצבע אישית? "זה בא מתפיסת העולם שלי: אסתטיקה, זו הפסגה – בכל, החל מהמנה ומסביב למנה. זה מה שגיליתי ביחס לעצמי. זה מה שמחבר את כל הקצוות".
מאחר שכל יום הוא מעורב ישירות בתחום המסעדות והאוכל, בהחלט יש לאנטולי מה לומר על התעשייה הזאת, שלא תמיד קל בה – אם לציין בין הבעיות את הקנס הענק בצורת מס על העסקת עובדים זרים, עלויות שכר עבודה, שכר דירה, ארנונה ושאר הוצאות, כולל כמובן עלויות חומרי גלם להכנת האוכל, יין ואלכוהול. "אני מחזיק מכל מה שקורה בארץ בתחום זה שהינו מלא אנרגיות וחיובי", הוא אומר ומציין: "במהלך עשר השנים האחרונות ישראל עלתה על המפה. מאז שהתחלתי לצלם באופן מקצועי לפני שתים עשרה שנים, חל בסצנה הקולינרית בארץ מהפך רציני, ואנשים מצליחים ליצור מאכלים טעימים וחדשניים ברמה גבוהה".
שאלתי את אנטולי מיכאלו, איך מארגנים צילום של מנה: "זה משתנה מלקוח ללקוח, וכמובן מצלם לצלם. אני גיליתי שיש לי יכולת לחבר את הדברים, וליצור משתי צלחות וכפית קומפוזיציה. במקרים רבים אני עושה גם וגם – את העיצוב ואת הצילום. לפעמים יש לקוח שרוצה גם סטייליסטית בסט. זה מצוין כי יש עוד מישהו שאחראי על הארט, אבל את רוב הדברים אני עושה לבד – כי אני נהנה מזה, ושם, מסביב לצלחת, אני מרגיש שאני יוצר".
מחשבה שלי לסיום: חוק זכויות יוצרים מחייב אותנו – כלי המדיה הכתובה והאינטרנטית, לציין את שם הצלם עם כל תמונה שלו שאנו מפרסמים, גם אם ניתנה לנו הרשות לפרסם את התמונה ללא תשלום. קוראים לזה 'קרדיט', או בעברית תקינה 'מזכה' (עם חיריק מתחת ל-מ). יש לי תחושה שלמספר צלמים בתחום המזון, ואנטולי מיכאלו ביניהם, הקרדיט ליד התמונה הוא גם כלי שיווקי שמביא אליהם פניות של לקוחות חדשים. בהחלט מגיע להם.
