כמו שאומרים בעולם – ולא רק בעולם היין, לכל סיר יש מכסה. ובעולם היין, לכל בקבוק יש פקק. לפעמים הוא טבעי, לפעמים מוברַג, לפעמים סינתטי (פקקים טכניים מפלסטיק-פולימרים שמיוצרים בעיקר בתהליך יציקת הזרקה), ולפעמים הוא בעיקר הצהרה תרבותית עטופה באלומיניום. הוויכוח על פקקים מלווה את עולם היין כבר שנים רבות, והוא מצליח להיות בו־זמנית טכני, רגשי, כלכלי וקצת מצחיק. כי פקק, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא רק אמצעי סגירה – הוא עמדה.
יין נאטם הרבה לפני שמישהו חלם על שעם. בעת העתיקה השתמשו בעץ, חמר, שרף, שעווה ובד ספוג בשמן. הרומאים היו הראשונים שזיהו את הפוטנציאל של השעם – חומר גמיש, אטום וזמין – והפכו אותו לפתרון מועדף. משם הדרך למעמד מיתי הייתה קצרה. השעם הפך לצליל, לטקס, לרגע שבו הבקבוק “נפתח באמת”.
אבל מיתולוגיה לא תמיד מסתדרת עם סטטיסטיקה. שעם טבעי, איכותי ככל שיהיה, נושא עמו סיכון מובנה. בענף מדברים על שיעורי קלקול של כ־2 עד 5 אחוזים מהבקבוקים, בעיקר בגלל TCA (פגם ביין שמקורו בחביות עץ אלון ולרוב בפקקי שעם). בפקקי הברגה, לעומת זאת, שיעור כזה כמעט ואינו קיים; לא משום שההברגה מרגשת פחות, אלא כי היא תעשייתית, אחידה וצפויה. יין שנאטם בהברגה נשאר, ברוב המקרים, בדיוק כפי שהיינן התכוון.
וגם הכסף מדבר. פקק שעם טבעי ברמה ראויה עולה כיום בין כשקל אחד עד 4 שקלים לבקבוק. פקקי פרמיום יכולים להגיע גם ל־7–8 שקלים. פקק הברגה איכותי, כולל הקפסולה, יעלה לרוב בין חצי שקל לשקל וחצי. כשמכפילים את זה בסדרת ייצור של 10,000 בקבוקים, הפער כבר לא פילוסופי – הוא חשבונאי מאוד.
ובכל זאת, השעם מחזיק מעמד. למה? כי צרכנים מוכנים לשלם יותר על יין עם שעם. בשווקים מערביים, בקבוק עם שעם נתפס כ”רציני” יותר גם כשהיין זהה. השעם אולי יקר יותר ליקב, אבל לעיתים מחזיר את עצמו במחיר המדף. לא תמיד צודק – אבל אנושי.
כאן נכנסת הגאוגרפיה. העולם הישן נשאר נאמן לשעם; העולם החדש, ובעיקר אוסטרליה וניו זילנד, אימץ הברגה כברירת מחדל. דרום אפריקה בחרה בפשרה אלגנטית: יינות יומיומיים בהברגה, יינות פרמיום עם שעם.
ובישראל, כהרגלנו, אין אידאולוגיה אחת אלא שילוב גמיש של שיקולים. יקבים גדולים כמו רמת הגולן, רקנאטי, הרי גליל וטפרברג, עושים שימוש מוצהר בהברגה בסדרות הנגישות והיומיומיות, בעיקר משיקולי יציבות, מחיר ונוחות לצרכן. במקביל הם ממשיכים להעדיף שעם ביינות הדגל והסדרות הגבוהות – לא משום שהשעם בהכרח טוב יותר ליין, אלא משום שהוא עדיין נתפס כטבעי יותר ליין “רציני”. כאן הפקק הוא חלק בלתי נפרד מהמיתוג.
מן העבר השני של המפה, יקבי בוטיק כמו קסטל, ספרה, צרעה, עמק האלה, יתיר ואחרים נשארים כמעט נאמנים לחלוטין לשעם. לא מתוך עיוורון לנתונים, אלא מתוך בחירה זהותית ברורה: חיבור למסורת האירופית, לריטואל ולתחושת יין שנועד להיפתח באירוע, לא “על הדרך”. אצלם, השעם הוא לא רק אטימה – הוא הצהרה על סבלנות, זמן וכוונה.
יש גם מי שנעים בין העולמות: יקבים שמוכנים לשים הברגה על יין רענן, צעיר ויומיומי, אך לא יוותרו על פקקי שעם ליין שמיועד להתיישנות או לתמחור גבוה. זו לא פשרה – זו הבנה שהפקק צריך להתאים לאופי היין, לא רק למחירו.
בסופו של דבר, פקק הוא הרבה יותר מסגירה; הוא הצהרה על קהל יעד, על פילוסופיה ועל אומץ. שעם, הברגה או סינתטי – לכול אחד יש מקום, זמן ויין שמתאים לו. ואם היין טוב, הפקק כבר ימצא את עצמו.
הכותב: צביקה אמיתי מ'נחמת שותים' – מועדון צרכני יין ונגוסיאנטים בחביות פרטיות. 052-2636850
