תחרות TERRAVINO (הזוכים בתחרות 2026 יוכרזו ב-26.2.26) ביוזמת וארגון חיים גן – איש הענבים, נוסדה לפני כ־20 שנה מתוך שאיפה ברורה: למקם את היין הישראלי על מפת היין הבינלאומית, וליצור זירה מקצועית שבה ייננים, שופטים ויינות נפגשים על בסיס איכות ולא על בסיס יחסי ציבור.
לצד הצהרת כוונות זו, חשוב לבחון את ממד הבינלאומיות של TERRAVINO לא רק כרעיון, אלא כמציאות בפועל. התחרות אינה במה ליינות ישראליים בלבד; מדי שנה נשלחו אליה יינות ממדינות רבות, והיא התנהלה כזירה רב־לאומית לכל דבר. אמנם זו אינה תופעה בלעדית בשנתיים האחרונות בהשפעת המלחמה, אבל השנה הגיעו ישירות מיקבים בחו"ל מעט יינות. מי שנחלצו הם היבואנים, שהגישו לתחרות מיינות היקבים שהם מייצגים.
עצם ההעמדה של יינות מישראל לצד יינות מאירופה, אמריקה ומדינות נוספות, בטעימה עיוורת ועל פי קריטריונים אחידים, מייצרת נקודת השוואה ישירה שאינה מובנת מאליה בשוק מקומי. בכך, TERRAVINO אינה רק מקדמת את היין הישראלי אל העולם, אלא גם מביאה את העולם אל שולחן הטעימות בישראל. עם זאת, דווקא במבנה הזה מתחדדת השאלה: האם התחרות מצליחה לשמש פלטפורמה לדיאלוג אמיתי בין סגנונות וזהויות יין שונות, או שהיא משעתקת היררכיות קיימות ומתגמלת בעיקר יישור קו עם מודלים בינלאומיים מוכרים. ככל שמספר המדינות המשתתפות גדל, כך מתחדדת גם האחריות להבטיח שהבינלאומיות איננה רק כמותית, אלא מהותית.
בשנותיה הראשונות שיקפה התחרות היטב את רוח התקופה, יינות נועזים, לעיתים חדים מדי, מלאי שאפתנות ורצון להרשים, לא תמיד עם סבלנות מספקת לתהליך. גם הייננים עצמם היו אז בשלב מוקדם יחסית של דרכם. רבים מהם ניסו להגדיר סגנון, לבחון גבולות, ולעיתים ללכת רחוק מדי. לא כל היינות עמדו במבחן הזמן, ולא כל הבחירות היו מדויקות, אך דווקא בתוך הניסוי והטעיה נבנתה שפה מקצועית, ונרכש ניסיון שהלך והעמיק עם השנים.
כיום, שני עשורים מאוחר יותר, ניכר שינוי. היקבים התבגרו, הייננים צברו ביטחון, והעשייה הפכה למדויקת ומודעת יותר. פחות חיפוש אחר אפקט מידי ויותר הקשבה לכרם, לשנה ולתהליך. יינות שהיו פעם כוחניים או מוחצנים, מציגים כיום איזון, עומק ושליטה טובה יותר באמצעים הטכנולוגיים והיינניים.
אחד השינויים הבולטים הוא המקום שתופס הטרואר. אם בעבר הדגש היה על סגנון או על טכניקה, הרי שכיום האדמה, האקלים והסביבה מקבלים מקום מרכזי יותר בהחלטות היינן. הבחירה מתי להתערב ומתי לסגת לאחור הפכה לחלק מהשיח המקצועי, והיין משמש כלי לביטוי המקום לא פחות מאשר ביטוי של יד היוצר.
אלא שכמו כל גוף שמתבגר ומבסס את מעמדו, גם תחרות TERRAVINO ניצבת בפני שאלות מורכבות. לצד ההתבגרות והדיוק המקצועי, עולות תהיות לגבי גבולות הפורמט והייצוג שהוא מציע. חלק מהעשייה הייננית הקטנה והניסיונית בישראל עדיין נוכחת בו פחות, ולעיתים נדמה שהשיפוט מעדיף סגנונות מאוזנים ובשלים על פני חיפוש רדיקלי או ביטוי קצה.
האתגר של התחרות בשנים הקרובות יהיה להמשיך ולהעמיק את המקצועיות, בלי לוותר על פתיחות לדור ייננים חדש ולשפה משתנה, שמבקשת פחות היררכיה ויותר הקשבה.
לצד השאלות והאתגרים, ראוי לזכור כי לאורך העשור האחרון זוהו במסגרת התחרות יינות שקיבלו מדליות זהב ואף מדליות זהב כפול, ובהמשך ביססו את מעמדם גם בתחרויות יוקרתיות נוספות בעולם ובמגזינים כמו דקנטר ו-Wine Spectator. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את פטיט סירה ופטי ורדו של יקב טפרברג, אלפסי ספיישל אדישן של יקב הר אודם, אקסודוס אדום של יקב רמת נגב, ואלפא 60 של יקב כמיסה. נדמה שבמקרים אלה התחרות לא רק שיקפה את הרמה הקיימת, אלא גם ידעה לזהות איכות שהמשיכה להוכיח את עצמה לאורך זמן.
הדברים נכתבים מנקודת מבט חיצונית ועצמאית, שאינה חלק ממנגנון השיפוט של TERRAVINO. ובכל זאת, אם התחרות מבקשת לשקף את תעשיית היין הישראלית כפי שהיא היום ולא כפי שהייתה לפני עשור, ראוי לשאול שאלות ישירות יותר: האם מודל הניקוד והמדליות עדיין רלוונטי לשדה שהופך מגוון, ניסיוני ופחות היררכי? האם יינות כתומים, טבעיים, אורגניים או כאלה שבוחרים במכוון באי ליטוש מסוים, מקבלים מרחב שיפוטי הוגן, או שהם נמדדים לפי אמות מידה שנולדו לעולם סגנוני אחר? האם יש מקום רחב יותר לעשייה קטנה ופחות מוגמרת, וליינות שמאתגרים את מושגי האיזון המקובלים? והאם התחרות מעודדת זהות מקומית מובהקת, יינות שמדברים עברית, או שהיא עדיין מתגמלת בעיקר את מי שמצטיין ביישור קו עם מודלים בינלאומיים מוכרים?
אם תחרות אמורה להיות מראה של השדה, עליה לשאול גם מה היא בוחרת לשקף ומה נותר מחוץ לפריים. במובן הזה הפכה Terra Vino עם השנים, ליותר מאשר תחרות דירוג. היא משקפת תהליך רחב יותר שעובר על תעשיית היין המקומית: מעבר מיצרנות בוסרית ויצרית לעשייה שקולה, מחוברת למסורת אך פתוחה להתפתחות. טעימת היינות המשתתפים מאפשרת לעקוב אחר השינוי הזה, לא דרך סיסמאות, אלא דרך הכוס. היינות שמוצגים בתחרות אינם אחידים, וגם לא אמורים להיות כאלה. כל בקבוק מספר סיפור אחר: של אדם, של חלקת אדמה, של שנה מסוימת. במקרים הטובים, אפשר לזהות בהם את המתח שבין ניסיון לצניעות, בין ידע לבין הקשבה.
TERRAVINO 2026 אינה רק ציון דרך כרונולוגי, אלא נקודת מבט על תהליך מתמשך של למידה והבשלה. היא מזכירה שהעוצמה של יין, כמו של יצירה בכלל, אינה נמדדת רק ברושם הראשוני אלא ביכולת להחזיק עומק, זהות ובהירות לאורך זמן.
את היינות הזוכים ב-TERRAVINO 2026 תוכלו לטעום ב'טועמים זהב 2026', בית איש הענבים דרך שלמה 4 יפו (חצרות יפו). חמישי 5.3.26 בין השעות 17:00-23:00; שישי 6.3.26 בין השעות 10:00-16:00; שבת 7.3.26 בין השעות 16:00-22:00.
בונוס לקוראים – מחשבות של איש הענבים
תעשיית היין מצטמקת. פחות בקבוקי יין נפתחים בעולם ומה ישראל צריכה ללמוד מזה
פוסט הפייסבוק שפרסם השבוע חיים גן איש הענבים
"יש שנים שבהן עולם היין מדבר במספרים. ויש שנים שבהן המספרים מדברים על העולם. הירידה בצריכת היין איננה עוד תנודה של שוק. היא סימפטום של שינוי תרבותי, כלכלי, ובריאותי, וגם של משהו עמוק יותר – החוויה האנושית של ביחד. לפי נתוני OIV, צריכת היין העולמית ב־2024 הוערכה סביב 214 מיליון הקטוליטר — ירידה של כ־3.3 אחוז לעומת 2023, ורמה הנחשבת לנמוכה ביותר מאז 1961. 2025 המשיכה בירידה. הקו הזה יורד כבר מאז 2018. לא יום אחד. לא טרנד רגעי. והשאלה האמיתית היא לא רק למה זה קורה, אלא מה עושים עם זה כאן, בישראל.
הכלכלה – כשהבקבוק הופך להחלטה, ולא להרגל
אינפלציה ויוקר מחיה עושים דבר פשוט: הם גורמים לאנשים להוריד מהעגלה את מה שלא חובה. יין, בעולם של “קופצים רגע לסופר”, נכנס לפעמים לקטגוריית המותרות – במיוחד בשווקים שבהם המחירים עלו והלחץ על התקציב הביתי גבר. OIV מציינים במפורש את הלחצים האינפלציוניים כחלק מהרקע לשינוי בצריכה. גם דיווחים תקשורתיים על מצב השוק קשרו בין מחירי יין גבוהים יותר לבין ירידה בביקוש. כשההרגל נשבר – חוזרים אליו רק אם יש סיבה טובה. וכאן מתחילה הבעיה של היין. יין צריך הקשר.
הבריאות – פחות אלכוהול, יותר מודעות, יותר בחירה
הסיפור איננו התנזרות מוחלטת של העולם. הסיפור הוא מיתון, והופעת אלטרנטיבות שאנשים מרגישים איתן נוח. IWSR מתארים עלייה מתמשכת בקטגוריות no ו-low כחלק משינוי דורי ותרבותי, ואת זה כבר רואים בשטח. בתערוכות יין מרכזיות מופיעים יותר ויותר יינות ללא אלכוהול ובאלכוהול נמוך, לא כפינה צדדית, אלא כחלק מהסיפור המרכזי. היין, במיוחד האדום הכבד, נדרש להסביר את עצמו מחדש. בעולם של מדדים, אימונים, קצב, ושינה.
הדור החדש – פחות יין, יותר שתייה אחרת, או פחות שתייה בכלל
זו אחת הנקודות הכואבות. לא כל דור יורש את ההרגלים של הדור הקודם. בכמה מהשווקים הבולטים, הדיון כבר איננו רק על ירידה כללית, אלא על קושי של היין “להתחיל מחדש” אצל צעירים, לעומת קטגוריות אחרות. וכשאין הצטרפות בקצב של פעם, השוק מתכווץ גם אם האיכות משתפרת.
הסגנון – אדום מאבד מעמד, קליל עולה, והחך מחפש רעננות
צרפת היא משל. ולא משל קטן. יש דיווחים על ירידה חדה ומתמשכת בצריכת יין אדום, במיוחד אצל צעירים, והענף שם מדבר כבר במונחים של שינוי קיומי. כשזה קורה במקום שבו היין היה שפה ראשונה, מבינים שזה לא רק אופנה. זה שינוי כיוון. יותר לבנים, יותר רוזה, יותר מבעבע, יותר מצונן, יותר קל לשתייה. פחות כוח. יותר רגש מידי.
החברה – פחות שולחנות ארוכים, יותר בדידות, פחות "נפתח בקבוק"
כאן האקונומיסט הציב מראה חדה במיוחד. הוא קשר בין ירידת מכירות היין לבין עולם בודד יותר, אטומיסטי יותר, פחות אירוח, פחות מפגשים קבועים סביב שולחן. כשפחות אנשים אוכלים יחד, פחות בקבוקים נפתחים. יין הוא לא רק משקה. הוא טקס חברתי. זה אולי החלק הכי חשוב עבורנו. כי בישראל, למרות הכל, עדיין יש תרבות שולחן, משפחה, חברים, קהילה. וזו יכולה להיות לא בעיה, אלא יתרון יחסי.
האקלים וההיצע – פחות יין בעולם, יותר קיצוניות, יותר חוסר יציבות
במקביל לירידה בביקוש, הייצור העולמי מושפע יותר ויותר מאירועי אקלים קיצוניים, וקיימת תנודתיות גדולה בין שנים. OIV מדברים על מזג אוויר קיצוני ובלתי צפוי, כגורם מרכזי לשנים חלשות. כלומר, גם אם הביקוש יורד, התחרות לא בהכרח נרגעת, כי ההיצע נעשה פחות יציב.
וזה מחזיר אותנו לישראל
ומה ישראל צריכה לעשות עכשיו. לא להיבהל. להתכוונן. הירידה העולמית היא אזהרה, אבל גם חלון הזדמנות. כי כשהעולם מחפש סיבה לפתוח בקבוק, מותגים קטנים עם סיפור ברור יכולים להרוויח. בתנאי שהם מדברים את שפת הרגע.
1. לשחרר את הכובד, ולתת לגיטימציה לקלילות איכותית – יותר יינות מצוננים, יותר אלכוהול מתון, יותר רעננות. לא לוותר על איכות, כן לוותר על עודף הצהרה.
2. להפוך את היין לחוויה קצרה ונגישה – לא רק לאירוע חגיגי. פורמטים של טעימות קלילות, כוסות, יעפי טעימה, מפגשי שף ויין, ערבי נושא. יין שמתחבר לקצב החיים החדש.
3. לבנות שפה ישראלית של אוכל ויין – החוזק שלנו הוא המטבח המקומי. חריף, עשבי תיבול, ים, גריל, סלטים, מסעדות. היין הישראלי צריך להפסיק לחקות שולחן אירופי מדומיין, ולהתחיל לנצח על השולחן הישראלי האמיתי.
4. להסתכל ישר בעיניים על no ו-low – זה לא אויב. זה שער כניסה לקהלים חדשים. מי שיידע לעשות מוצר טעים באמת, ולא רק “פתרון”, ירוויח דור.
5. לייצא חכם. פחות מדינות, יותר דיוק – כשהעולם מתכווץ, לא יוצאים לכולם. בוחרים שווקים שמחפשים את מה שיש לנו. ים תיכון, שמש, אוכל, סיפור, קהילה.
העולם שותה פחות יין, אבל הוא לא הפסיק לחפש משמעות. ויין, כשהוא טוב, הוא עדיין אחת הדרכים היפות לומר, בוא נשב רגע יחד. אם נדע לקרוא את התקופה, לא מתוך פחד, אלא מתוך קשב, נוכל להפוך את המשבר הגלובלי להזדמנות מקומית. פחות רעש. יותר דיוק. פחות כבד. יותר חי. ופחות בקבוקים שמחכים. יותר בקבוקים שנפתחים בזמן. לחיי ענף היין הישראלי".
2 תגובות
חיים גן דורש מתעשיית היין הישראלית להתעורר ולהביט אל העולם. אבל איך בדיוק אמורה תעשייה להתחרות בעולם כשהמדינה שבתוכה היא פועלת הולכת ומתפוררת מבפנים?
תעשיית היין היא לא חריגה – היא מראה. היא פרצופה של מדיניות ממשלה שבה הכול קורס: יציבות כלכלית מתערערת, אמון ציבורי מתאדה, והקצנה פוליטית מחלחלת לכל תחום. במקום חזון ארוך טווח יש הישרדות יומיומית. במקום מקצועיות – נאמנות למחנות. במקום ערכים – ציניות.
אי אפשר לבנות מותגי יין גלובליים בתוך סביבה שמקדשת קומבינות, שבה רגולציה משתנה לפי לחץ פוליטי, ושבה מוקדי כוח נשלטים בידי אינטרסים צרים. מי שחושב שהבעיה היא שייננים לא מספיק “מסתכלים החוצה” מתעלם מכך שהמערכת כולה עסוקה בלסגור דילים פנימיים.
והכשרות? הענף כבר מזמן כבול למערכת ריכוזית שמחזיקה במונופול דה־פקטו על השוק. במקום תחרות ושקיפות – שליטה. במקום עידוד איכות – שכבות של בירוקרטיה ועלויות שמחניקות יוזמה. יינן שרוצה לפעול בחופשיות מגלה מהר מאוד שהחופש הזה מוגבל מאוד.
אז לא, הבעיה היא לא חוסר מודעות בינלאומית. הבעיה היא סביבה שבה יותר מדי גורמים עסוקים בכוח, בכסף ובהישרדות פוליטית. תעשייה לא יכולה לפרוח כשמעליה מרחף חוסר יציבות קבוע, וכשמסביב שוחקים שוב ושוב את הנורמות שעליהן אמורה להישען כל כלכלה בריאה.
לפני שמבקשים לתעשייה “להתעורר”, אולי הגיע הזמן לשאול אם המדינה עצמה לא שקועה בשינה עמוקה – או גרוע מזה, בציניות מוחלטת כלפי העתיד שלה.
שימו לב מה קורה עם היקבים שנחשבים למובילים בישראל. יקב קסטל, יקב צרעה, יקב ספרה, יקב פלם בחרו לאורך שנים שלא להשתתף בתחרות ישראלית בינלאומית כמו Terra Vino. הם לא רואים לנכון להשתתף בזירה מקומית, כל אחד מטעמיו.
אבל מעבר לנימוקים הרשמיים, קשה להתעלם מהתמונה הרחבה יותר. היקבים הללו נהנים ממעמד כמעט חסין מביקורת, מהילה של עילית, מנוכחות קבועה במסעדות יוקרה ומחיבור עמוק לאליטה הקולינרית התל אביבית. המותג חזק, הסיפור חזק, יחסי הציבור מצוינים. השאלה היא מה עומד מאחורי כל זה כשמסירים את השכבות.
קסטל מזוהה עם בורדו קלאסי עד רמת השפה העיצובית. צרעה פועל עם ייעוץ בורגונדי ומציג יינות שמדברים צרפתית שוטפת. פלם וספרה פועלים באסתטיקה אירופית מלוטשת ומדויקת. זה אולי נראה בינלאומי, אבל זהות טרוארית ישראלית עמוקה לא נוצרת מהצהרה אלא ממפגש אמיתי עם המקום, עם האקלים ועם הקרקע.
וכאן צריך לומר את הדברים במפורש. קסטל הוא אלי בן זקן. צרעה הוא ערן פיק. המותגים הללו נשענים כמעט לחלוטין על הדמות שמאחוריהם. ברגע שאלי בן זקן לא יהיה חתום על הבקבוק של קסטל, וברגע שערן פיק לא יעמוד מאחורי צרעה, ההילה תיסדק במהירות. בלי השם הפרטי, בלי הכריזמה, בלי הסיפור האישי, יתברר עד כמה המותג עומד בפני עצמו ועד כמה הוא תלוי באדם אחד. ואם התלות מוחלטת, אז ברגע שהאדם זז הצידה, גם המותג ייעלם מהזירה כפי שהוא מוכר היום.
כאשר יקב מוביל בוחר שוב ושוב להישאר מחוץ לזירה מקצועית מקומית, נוצר רושם ברור שיש כאן לא רק בחירה עקרונית אלא חשש מחשיפה רחבה שאינה נשלטת. מי שבטוח באמת באיכותו אינו זקוק להגנה של מעגלים סגורים. הימנעות מתמשכת מייצרת תחושה שיש מה להסתיר, שהמיתוס גדול מהנוזל שבבקבוק, ושברגע שהכול יעמוד בלי חומות של יחסי ציבור, יתברר מי באמת לבוש ומי נשאר עירום.