גשטאד – ארץ הקצפת הלבנה

הספורט הלבן הוא חיבור מושלם בין גוף ונפש, בין זיעה ורומנטיקה, מין שיכרות חושים לא מוגדרת, תענוג וסבל בו זמנית. הגוף מחליק במהירות, המוח טס על עננים, וההרגשה עילאית.
השלג, האוויר הצח, הקור וחום הגוף במאמץ, מהווים חלק בלתי נפרד מההרגשה המיוחדת שזוג מגלשיים יכולים להעניק. אנרגיות שלא ידענו על קיומן מופעלות ללא כל התחשבות בסכנות שבדרך.
בכל גיל, כולל זקנים שגילם הכרונולוגי נעלם, מרגע שהנעליים הכבדות עשו את 'הקליק' אל תוך המגלשיים, הגיל נמחק. הגולש יודע שהוא מלך העולם, הוא, השלג והסקי. ילדים וזקנים שווים על מגלשי הסקי.

יותר מ- 40,000 ישראלים יגלשו השנה באתרי הסקי העולמיים, לפי אומדן סטטיסטי של השנים עברו. חלק מזערי מהם, יגלשו על שלגי החרמון. מאז ימיה של האריסטוקרטיה הבריטית שהמציאה את 'החורף האלפיני' (alpine winter) בשנת 1864, הסקי שהיה לספורט מובחרי האצולה ועשירי העולם שבר מוסכמות, וב- 30 השנים האחרונות, הסקי היה לספורט של כולם, בהחלט ספורט עממי למיליוני אנשים ברחבי העולם המתקדם. כל זה כתוצאה ישירה של התקדמות 'טכניקות השינוע' על אתרי הסקי, היכולת להסיע כמות עצומה של אנשים במהירות אל פסגות ההרים על ידי מעליות מתוחכמות, ובו זמנית שיפור בציוד האישי של כל גולש.
אם נוסיף את יכולות הניידות של אוכלוסיית הגולשים על ידי אמצעי התחבורה האווירית והמוטורית, כולל המצאת טיסות השכר והיום טיסות low cost, נמצא שספורט החורף משתרע על כל היבשות (פרט לאפריקה), עם אירופה המושלגת בראש המובילות.

אין חמצן
סקי הוא ספורט אופורי (euphori), מלטף את האגו וגם את הגוף. סקי משכר את כל החושים, ולעתים מביא את הגולש למצבי 'אקסטרים, דמוי שיכור', למצבים מסוכנים ממש, מבלי להתעורר מההרגשה של 'הכל יכול'. זו שיכרות חושים אמיתית, כמובן לכל אלה השולטים היטב במגלשיים או בסנובורד.
בגובה הגלישה קיים חוסר חמצן קבוע. אם הגלישה הרגילה היא בגובה ממוצע של 2000 מטרים, הרי הגולש מרגיש כמו במטוס החוצה את היבשות והימים, שבו חוסר החמצן קבוע.
חוסר החמצן, יחד עם הפעילות הגופנית המוגברת, המאמצים הקשים ומתח השרירים, מהווים הסבר רפואי אמיתי לגבי הריגושים וההרגשות הטובות המשכרות כל גולש טוב.

שימו לב שאני חוזר על הגדרת 'גולש טוב', היות והגולש המתחיל אינו בקבוצת הנהנים הטסים על מגלשות, השיכורים מחוסר חמצן.
המתחילים עובדים קשה עד קשה מאוד, על מנת להתקדם צעד אחרי צעד. הם מתוחים וחרדים לגורלם, נופלים לעתים, ומתפללים שהסקי יעצור בעצמו במקרה הצורך. הם בכל זאת ממשיכים על מנת להגיע לדרגות המתקדמים.
הספורט הלבן כובש את כל העולם, כאשר אירופה הקלאסית מובילה ושומרת באדיקות על הדגל. הם מובילים בהיותם ממוקמים ליד ההרים החוצים את היבשת מהצפון על מרגלות הרי הקרפטים, דרך האלפים המרכזיים ועד הרי הפירנאים הדרומיים.

היהלום שבכתר
ממוקמת במרכז אירופה, בין ברן (Bern) ולוזאן (Lausanne), בין דרכים עקלקלות ציוריות וצבעוניות, גשטאד (Gstaad) היא יהלום ממשי בתוך הפסטורליות של הסביבה היפה.

לכתוב על גשטאד זה כמו לכתוב סיפור על אלף לילה ולילה. בעיירה זו עברתי חלק מחיי הטובים יחד עם ידידי שוקי שעזב אותנו בשיא חייו. הוא הסביר והכיר לי לראשונה את המושג old money: 'גשטאד מיועדת לאנשים בעלי "הכסף הישן", לאצילות העולם האמיתית והשורשית. רוב המקומות המפורסמים מתאימים "לכסף החדש", לנובו ריש (nouveaux riches).

עם הזמן הבנתי על מה הוא התכוון. כאן, במלון פאלאס שבפסגת העיירה, פגשתי את שחקנית הקולנוע אליזבט טיילור במיטבה עם העיניים הכי סגולות בעולם, את רוק הדסון היפה, את רוג'ר מור, המלך חוסיין והשאח הפרסי, את רומן פולנסקי, הנסיך רנייה ממנוקו וקרוליין הבת, מזכיר האו"מ קופי אנן ומלך ספרד חואן קרלוס.
כן, פשוטי העם כמוני הסתובבו ברחובות העיירה או במסעדותיה, ונגעו בעיניים בכל אצולת העולם.
אגב, גלשתי על הפסים בשלג של רוג'ר מור, והבנתי שבסרטיו היה לו ממלא מקום. הוא היה גולש חלש, כמעט מתחיל. עוד הרבה ידועי שם, הם בעלי בקתות (וילה בשלג – Chalet) כחלק מהעיר היפה.

כולם מבלים בערבים הלבנים בין החנויות המפוארות, צופים בחלונות הראווה.
גשטאד היא עיירה מפוארת המציגה ברחוב ראשי אחד (אין יותר) את כל קולקציות התכשיטים, השעונים, הבגדים והבשמים של מעצבי האופנה העולמית, כולל ציוד סקי הטוב ביותר שרק אפשר לייצר. עוד באותו רחוב כמה מכוני יופי, מספרות, וכמובן מסעדות וקפטריות מפוארות. אין דאגה. ברחוב הראשי נמצאים כמה בנקים ועוד חנות של ציוד מטבח, וון סיבנטל (Von Siebenthal), מוזיאון לכלי בישול, אהבת הבשלנים, תצוגה בפני עצמה שאני חוזר אעליה בכל ביקור. ואני חוזר, לא למלון פאלאס, אלא למלון צנוע במרכז העיירה, קרוב לתחנת הרכבת, שממנו רואים את המדרונות המושלגים ואת הגולשים המאחרים לחזור.

סקי ואחרי הסקי
כל הקומפלקס מסביב לגשטאד נקרא סאננלנד (Saanenland) או ארץ הקצפת.
שישה אזורי סקי מחוברים על ידי רכבת ואוטובוסים (נסיעה חינם לבעלי כרטיסי סקי), עם 62 מעליות, גונדולות וטי ברס (T-bars), על 250 קילומטרים של מסלולי גלישה, כולל אחד דיאבלרטס (Diablerets) עם שלג קבוע כל השנה על פסגה בגובה 3000 מטרים, וגונדולות המופעלות כל השנה.

האתר של רוז'מון (Rougemont) באורך של 12 קילומטר בירידה ארוכה אחת, מספק את הנקניקיות הטובות של העיירה הקטנה. כן, בפסגת כל הר יש מסעדה עם אוכל שוויצרי-צרפתי. לכל אזור בית ספר לסקי עם מדריכים מקומיים, לכל הגילאים.

איך מגיעים לגשטאד? ברכבת מציריך או מז'נבה. בחלק האחרון של הנסיעה, מחליפים לרכבת הרים צרת פסים הנוסעת בקצב איטי; רכבת תיירותית ציורית יפהפייה עם חלונות גדולים.

יש תרבות
חלק נוסף המאפיין את גשטאד הוא התרבות המקומית והבינלאומית. בזמנו, יהודי מנוחין היה מנגן קונצרט אחד או שניים בעונה. שמעתי וראיתי אותו לעת זקנה במלון Bellevue, ואפילו אני הרגשתי שנגינתו הייתה לא משהו.
"אחרי הסקי" (après ski), הבילוי הלילי, מאוד מפותח, כולל גלישה על מסלול מואר כמו יום. פעילות מוזיקה קלאסית ומודרנית ענפה, פסטיבלי פולקלור, תחרויות טניס בינלאומיות, טיולים במגלשות עם סוסים, אופנועי שלג, וגסטרונומיה מתקדמת.

עשרות מסעדות, כולל אוכל סיני, מפוזרות בסביבה. חובה להזכיר שתיים מהן: הראשונה, קפה דו סרף (Café du Serf) ממוקמת בעיירה רוז'מון (Rougemont) ומתמחה בבשר צייד ונגינת מוזיקה של משור. כן, משור עצים ארוך עליו מנגן איש מבוגר מנגינות ידועות, עם צליל דמוי משרוקית חזקה. אויירה נהדרת, כיף אמיתי.
השנייה, מסעדת אולדן (Olden) במרתף המלון, מגישה אוכל צרפתי קלאסי עם יין מקומי בשם פנדאן (Fendent) – יין שוויצרי לבן עדין, פרחוני ומעט תוסס. אולדן היא מסעדה למאוהבים: אינטימית, חשוכה, יפה ורומנטית ממש.

במלון פאלאס אני ממליץ לבקר בשעות אחר הצהריים, על מנת להכיר מקרוב כל מי שחשוב בעולם. כל המי ומי מגיעים לשם, לקפה מול האח הענק שדולק קבוע מאמצע חודש דצמבר עד סוף מרץ, תלוי במצב השלג.

בקיצור, כל דבר שרק חולמים עליו אפשר למצוא או לעשות בגשטאד, כל זמן שהתקציב מרשה. אם עוד לא ניחשתם, אני מודה. אני חוזר לגשטאד כמעט כל שנה, ואמשיך לבקר במקום כל עוד הרגליים שומרות על כוחן.

יוצאים לסקי בחרמון או בחו"ל? אנא גלשו בזהירות, בתי החולים מלאים באלה שלא היו אשמים.