יומני הקורונה של זאב דוניה

20.3.2020 – פרולוג

ביום שישי שעבר 13.3.20 נסענו לירושלים לבית הספר של אחינועם, שם התקיימה תערוכת הבוגרים של המגמה לאומנויות. הוקם אוהל מחוץ לבניין, וביומיים שקדמו לפתיחה טרחו התלמידים עד לשעות המאוחרות של הלילה, לתלות את העבודות. התערוכה הייתה אמורה להימשך חודש ימים. לאירוע הפתיחה היו אמורים להגיע כ-400 איש. לאור המגבלות הותרה הכניסה ל-100 איש. התערוכה שרדה יום נוסף. ביום א' פורק האוהל. מה שהוצג שם היה פרי של עמל שנמשך חודשים ארוכים. ראיתי את התלמידים מתחבקים, ולמרות החיוכים, חשתי בעצב שמתחת לפני השטח. אמרתי לעצמי שברגע זה ממש תמו הנעורים של קבוצת התלמידים הזאת.

קיץ 1973

התגייסתי לצבא בתחילת אוגוסט 73. בשבת הראשונה בבית, פלטתי בזמן ארוחת הצהריים, שמתישהו בזמן השירות הצבאי שלי תהיה מלחמה. כנראה שתגובת הנוכחים הייתה: האם שר הביטחון המצרי או הרמטכ"ל הסורי שלחו לי שדר סודי. התשובה שלי הייתה אחרת לגמרי: יש מלחמה כל 10 שנים בממוצע. ובחישוב הזה, זה יקרה שוב בשלושת השנים הקרובות. כמה שבועות אחר כך פרצה, out of the blue, מלחמת יום הכיפורים. בביקור הראשון של ההורים שלי במחנה שמונים, שם סיימתי טירונות, הדבר הראשון שאימא שלי אמרה היה: "היית חייב לפתוח את הפה הגדול שלך…"

דצמבר 2019

פעם בשנה אני נוסע להיפגש עם רואה החשבון שלי לחתום על המאזן השנתי. יהודה עבר כהרגלו על כל המספרים, וטרח להסביר לי בפירוט מה כל נתון אומר. הקשבתי בריכוז רב והבנתי את משמעות הדברים. בסיום בישר לי יהודה בחיוך, בהסתמך על המאזנים הקודמים, אפשר לומר שהיקב הוא עסק יציב.  יהודה היה מרוצה.  שעה אחר כך הלכתי ברחוב. הייתי אמור לרקוד על המדרכה. להתקשר לאורלי ולהציע לה לחגוג במסעדה טובה. במקום זאת אמר זאב א' לזאב ב': תזכור את חלום פרעה. עכשיו אתה בשבע השנים הטובות. אבל תיזהר, השנים הרעות תגענה.

שלושה חודשים אחר כך – הקורונה כאן. היא "תפסה" את סוסון ים בזמן טוב. אולי הטוב אי פעם. היקב עמד על המסלול עם מנועים שואגים, לפני המראה. הקורונה כיבתה את המנועים.

אפילוג

אני לא חושד לרגע שיש לי כוחות נסתרים. לכל היותר תחושות בטן של דור שני של ניצולת שואה. הקטסטרופה מעבר לפינה….  לאן כל זה הולך? זה לא ניהול סיכונים, אלא ניהול אי וודאות מוחלטת…

חשבתי, לפני זמן מה, שהדרמות הגדולות של חיי, כבר מאחורי. מה שהצליח – הצליח, מה שלא – לא, ובכל מקרה, בזמן שנותר אפשר להחליף לניוטרל ולגלוש …  כמובן שטעיתי.

27.3.2020 – יומן קורונה מס' 2

המחשבה החלולה, הריקנית, היחידה שיש לי בימים אלה היא: מה אחשוב בעוד כמה חודשים על הזמן הזה. לכן אני כותב, כדי שאז, אם יהיה לי אז, אוכל לדעת איך הייתי היום.  (מי שכבר מאשים אותי בפסימיות – לבריאות. אני חושב ריאלי. סטטיסטי).

השבוע עבדנו בכרם. אמיר, אייל, אלון, ברק. מי שרצה ויכל היה. עשינו עבודת תחזוקה בעיקר. דברים שתמיד נדחים. העובדים הפלסטינאים מנועים מלהגיע. אז אנחנו עבדנו. כל בוקר הסתכלתי על העיניים המתעוררות של הגפנים. על העלים הקטנטנים. כמו מחלקת יולדות, בלי הסאונד.

מסביב יהום הסער. הסופר בבית שמש נראה כמו אתר צילומים של סרט הוליוודי אפוקליפטי. בתוך האוטו אני מוריד את המסכה. הדיסק היחיד התקוע לנצח בסטריאו של המכונית הוא "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. אני לא שבע ממנו. כלומר, שוב ושוב.

ביקב, אורלי מדברת עם לקוחות בטלפון. אני מעמיס את הטויוטה במשטח של בקבוקים ומוריד למחסן הלוגיסטי במודיעין. אומר שלום לרן, דרך החלון, וממתין לפירוק. בסוף הוא נותן לי במתנה בקבוק קוניאק צרפתי. סיפרתי לו שזה מה שאני עושה ערב – ערב. גומע כוסית של אלכוהול ב- 40 מעלות ומעלה. הומאופתיה נגד הווירוס. לפעמים זה קורה גם אחר הצהריים…

בחזרה ביקב הריק, אני מתיישב ובוהה בחביות. "מה שלומכן?". אני מתאמץ להקשיב אבל לא מפענח את התשובה. יהיה בציר? – כן, יהיה בציר. איך יהיה? – לא ידוע. יהיה. ואז זה מגיע: אתה את העבודה שלך תעשה. תעשה כי ככה. תעשה הכי טוב שאפשר. אוקיי.

4.4.2020 הנה ימים באים – יומן קורונה מס' 3

פרולוג

אתמול, בשעה מאוחרת בלילה, ישבתי מול אחינועם שציירה פורטרטים קטנים במחברת שלה. שאלתי אותה מה היא חושבת על העתיד. התשובה שלה היהתה פחות או יותר ככה: "אני אעשה את בחינות הבגרות, איכשהו, כלומר, הם ימצאו דרך שנוכל לעשות אותן מרחוק, ואז אני אתגייס לצבא. יותר רחוק מזה אני לא יכלה לחשוב".

דיברנו על מגבלת הזמן המדומיין: כמה קדימה אפשר בעצם לחשוב. אני נזכרתי שתמיד היה לי בלתי אפשרי לבצע את המטלה, שהתבקשתי שוב ושוב לעשות על ידי היועצים הכלכליים, לאמור: סוסון ים בעוד חמש שנים.

מנה עיקרית

כל זה קרה אחרי שצפיתי בסרט "זהות כפולה", במקור:  The Passenger של מיכאלאנג'לו אנטוניוני. הסרט בכיכובם של ג'ק ניקולסון ומריה שניידר (ז"ל), משנת 1975. אנטוניוני היה מטובי הבמאים האיטלקים, וסרטיו הם שיאי הקולנוע "הטהור", כלומר הקולנוע שמשתמש בוויזואליה כדי לומר את דברו. האיטלקים ידועים בחוש אסתטי מפותח מאוד, וזה מתבטא לא רק בקולנוע. מספיק להביט בחלונות הראווה שלהם, ולא משנה של מה: חנות למכשירי כתיבה, נעליים, או מה שזה לא יהיה. תמיד הכל מוקפד עד לפרטי פרטים.

הסרט הזה, שצפיתי בו לא מעט, מכיל סצנות שהפכו לשיאי הקלסיקה הקולנועית. למשל: הדמות של מריה שניידר שואלת את הגבר, ג'ק ניקולסון, בזמן נסיעה במכונית פתוחה, ללא גג, ממה הוא בורח. הוא אומר לה להסתובב עם הגב אליו ולהביט. ואז היא רואה… ואז אנחנו יודעים. בלי שמילה אחת נאמרת.

כשהסרט נגמר היה לי עצוב. אלה הסרטים עליהם גדלתי. קולנוע "ישן", אומנותי, אמיתי, כלומר שנעשה על מנת לומר משהו, אמיתי, ולא על מנת לעשות מקסימום כסף בקופה. הוויכוח בין הקולנוע המסחרי לאומנותי, ויכוח קולני ואלים, הסתיים בניצחון טוטאלי של הקולנוע המסחרי. לא עושים סרטים כאלה יותר. קולנוע של "עולם ישן". ולכאן מצטרף גם "אלכסנדר המאושר" הנאיבי, הלא מתוחכם. הרשימה ארוכה כמובן. שלשם צפיתי ב"פסנתר" של ג'יין קמפיון.  וכן, אני מתגעגע. מאוד אפילו.  הקולנוע הזה מת, ובטח עכשיו, בעקבות הקורונה. הכל עבר למסך של הטלפון הנייד (אין יותר מסך גדול), והמהירות של הדרמה של החיים, שמתרחשת עכשיו, חיסלה את הדרמה האיטית, של פעם.

כמו רבים, אני חושב מידי פעם על העתיד. מה צפוי לנו, לי, בשנים הבאות. לא מעט "מומחים" טוענים שהעולם, הציוויליזציה, תשתנה בצורה משמעותית. בתסריט האופטימי שלי לעניין הזה, אולי יתרחש  come back לתקופת ה- sixties: ההיפיס, המרי נגד החברה הקפיטליסטית, החופש החד פעמי שהיה אז, לחשוב וליצור, מבלי לבחון כל דבר רק בקריטריונים כלכליים. בתקופה ההיא הייתה פריחה בכל התחומים: מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, ציור… לא רק באומנות. גם מטוס הקונקורד נולד ככה. מחופש טכנולוגי – יצירתי. להבדיל ממטוס הבואינג  MAX 737, שהוא מטאפורה מצוינת למחשבה קפיטליסטית הגרועה ביותר, ברמה כל כך קיצונית של סיכון חיי אדם. וזה לפני הקורונה. או רמז, אחד מיני רבים, לקורונה שתבוא… אבל, אני לא חושב שזה יקרה. אני נוטה לחשוב שהמין האנושי ישכח מהר מאד את מה שקורה עכשיו, ולא ילמד הרבה.

משום מה (?) נזכרתי הבוקר בסיפור של יציאת מצרים. העם, כך לפחות כתוב, אחרי שניתן לו החופש, רצה לחזור לעבדות ובלבד שיקבל את סיר הבשר.  לעצור. לחשוב לרגע. סיר הבשר חשוב יותר מחופש. מוכר? בני ישראל. תושבי מדינת ישראל. סיר הבשר. חופש.

שרת המשפטים לשעבר, דמות אינטליגנטית ומסוכנת מאד, יוצרת סרטון בחירות מתוחכם שעניינו בושם. בושם בשם פשיזם. אחר כך היא תטען שזה חוש הומור שאף אחד לא הבין. יש לי PhD במשהו שנקרא: Subtext. כן, אני הענקתי לעצמי את התואר הזה. עם אותו חוש הומור היא הודיעה שאם היא תהיה בשלטון יאסר השימוש בפייסבוק…

אפילוג

לזכותו של ביל גייטס ייאמר שניבא את בואו של הנגיף, בהרצאה בטד, לפני כמה שנים (מודה שלא טרחתי להקשיב). הקולגה מאפל, מר ג'ובס, הבין כנראה ימים אחדים לפני מותו ממחלת הסרטן, שהוא טעה בגדול בהבנת החיים. סליחה על חוצפתי כי גדולה היא, אבל גם מר גייטס לא ממש מבין. הוא לא מבין את הנזק העצום שנגרם לאנושות במרוץ הטכנולוגי-דיגיטלי שהוא הוביל, גם אם בכוונות טובות.

למה אני מתכוון? המין האנושי הגיע להישגים אדירים, ובו-זמנית להמון טמטום, או ליתר דיוק, אטימות לבייסיק: לצרכים האנושים הבסיסיים של כל אחד מאיתנו: מגע eye contact, אנושי, לא באמצעות אפליקציה, הסתמכות על חושים (כמו חיות): התמצאות על פי חוש ולא על פי GPS, וגם ידיעה ממי צריך להיזהר (איום, סכנה) ועל מי אפשר לסמוך (מי שלא משדר איום אלא להיפך). ואת אלה צריך לשמר בכל מחיר.

המון מחשבות, חלקן סותרות זו את זו, בליל לא ברור, ונשאר רק לקוות, שנצא אל האור ולא אל החושך. וזה – תלוי במין האנושי. ולכן אני, קצת, סקפטי. הטרק רקורד מלא סתירות. וגם לדעת בימים אלה, שלמרות המרחק, האהבה קיימת. האהבה האנושית הבסיסית, שלא צריכה כלום, לא מבקשת כלום, סוג של אנרגיה שיכלה "לעוף" רחוק, ולהגיע.

נ.ב

אישה בשם קטיה נוסבאום, חיה עם משפחתה באיטליה, באזור ברונלו די מונטלצ'ינו, כתבה יומן קורונה, שפורסם באתר של ג'נסיס רובינזון. יומן פשוט, יום יומי, על החיים בכרם וביקב, בתקופה הזאת. שום דבר יוצא דופן, ובכל זאת זה הביא לי "בפטיש 5 ק"ג", את העובדה הבנאלית, "שזה" קורה עכשיו בכל העולם. וזה בלתי ניתפס.

10.4.2020 מוקדש לרומיין גארי – יומן קורונה מס' 4

מי שלא קרא את 'חיבוק גדול' (שם הספר הראשון תחת השם אמיל אז'ר), עשוי לחשוב שיש מוטציה חדשה של קורונה: הגרסה הפסיכדלית. וירוס שגורם לבני אדם הזיות מסוג לא מוכר. וגם, לביטלס: Strawberry field forever: "living is easy with eyes closed, misunderstanding all you see"

בתור מחוץ לסופר בצור הדסה, אישה שעומדת לפני פונה אלי, ודרך המסכה היא אומרת שאני לא צריך להמתין בתור. אני מביט בה בחשדנות ושואל: למה? היא מסבירה, דרך המסכה, שאני בקבוצת סיכון ויכול להיכנס מיד. אני? בקבוצת סיכון? מה עשיתי? אני מחליט להישאר בתור, ואפילו עונה, דרך המסכה, שכולנו בקבוצת סיכון. לוקח עוד רגע ואז זה מתחיל.

בלי שום אפקטים הוליוודיים זולים, אני מוציא את המפלצת השטוחה הקטנה, באמצעותה אנשים יכולים לדעת מה יש הערב בתפריט במסעדה בטימבוקטו או בעיר הכי דרומית בניו-זילנד, ומחייג לכבוד השר. אני חייב להתנצל בפניו ולהודיע לו, אולי הוא בעצמו עוד לא יודע, שהמשיח כבר הגיע. כבוד השר כצפוי לא עונה, אבל מה שקצת מפתיע הוא, שיש הודעה מוקלטת בדבר סינון שיחות. צריך סיסמה בשביל להגיע לכבוד השר. אני נוקש על המפלצת: "בעזרת השם", ואז המענה טוען שזאת הסיסמה של אשתו…

התור מתקדם, אני נכנס ומגלה שאין ביצים. אולי טעיתי? אולי הוא לא הגיע? שמחה מוקדמת? ואז מתברר שגם הבייקון נגמר. וזה – באמת מוזר. המלצרית הלא צעירה, מוזגת את הנוזל השחור מקומקום הזכוכית, בפעם השלישית. הנייטיבס קוראים לנוזל הזה קפה. היא שואלת אותי, בלי מסכה, אם אני רוצה עוד משהו. בשפה שלהם זה נשמע כך :Honey, would you like anything else? אני ממהר לענות: Yes, bacon and eggs please. עכשיו היא רוצה לדעת איך אני רוצה את הביצים. אני עונה לה שלא חשוב. שהיא תבחר. העקר שיהיו ביצים. היא מסתכלת עלי במבט כזה… קצת…. ובמקום לשאול: Sunny side up or scrambled?, היא שואלת מאיפה אתה? אתה לא מקומי. יש לך מבטא זר… אני עונה שאני מארץ מאתגרת, ואז היא בטוחה שאני חייזר. ארץ מאתגרת?

אני מתעורר מנקישות הדרורים על זכוכית החלון בחדר השינה. תחביב חדש יש להם: השעון המעורר ההוליסטי-ביו דינמי. המבינים הסבירו לי שזה בגלל תקופת החיזור וההזדווגות. לא זוכר שנקשתי על חלונות. גם לא עמדתי למטה וניגנתי. לא מצליח להירדם שוב. קם ומכין קפה. בחוץ יורד גשם. מה אעשה היום?

הטלפון מצלצל: מדברים מלשכת השר. -חיפשת את כבוד השר?

-אני? מה לי ולכבוד השר?

הבחורה מתעקשת: אתה עמדת בתור לסופר בצור הדסה?

-כן אבל…איך את… מישהי אמרה לי שאני לא צריך לחכות. אז… רציתי לומר…

-מה רצית לומר?

-לא חשוב.

-אין דבר כזה לא חשוב. הכול חשוב. השר רוצה לדעת. אז אתה חייב לומר.

-אבל זה כבר לא רלוונטי.

– תשמע, אני יכולה לשלוח אליך מישהו. כדאי שתגיד לי עכשיו. אחרת, אתה יודע, החברה האלה… זה לא נעים. אין לנו שליטה על מה שהם עושים.

-רגע, רגע. הדרורים נקשו על החלון. אני כבר התעוררתי. זה לא יכול להיות!

-אדוני מדדת חום הבוקר?

-למדוד חום? למה?

-אדוני יש  וירוס!!! אתה לא יודע?

תוך כדי השיחה אני שומע סירנה כמו של אמבולנס שהולכת ומתעצמת. עוד רגע, והסירנה מפסיקה. אני נושם רווחה. ואז דופקים בדלת. שניים או שתיים, או אחד פלוס אחד, בלבוש מוזר, מסכות על הפנים, ישר מסרט מדע דמיוני.

אני מנסה לשמור על קור רוח: במה אפשר לעזור?

-אתה הזמנת טייק-אוויי של בייקון אנד אגס?

-כן, בטח. איזה יופי שבאתם.

-השף שלח לך גם קולרבי, ישר מהשדה. שתהייה לך ארוחת בוקר מפנקת!

הם עוזבים. למה שניים בעצם? משהו כאן מוזר. הטלפון שוב מצלצל. זאת אותה בחורה.

-אני רואה שקיבלת ארוחת בוקר מפנקת.

עוד פעם מפנקת? אני רעב. לא זקוק לפינוק. למרות זאת אני מחליט לשמור על זכות השתיקה.

–וואו אני ממש מקנאה בך. תקשיב, אני יודעת שאנחנו, כולנו, חיים בתקופה מאתגרת. אז אני סולחת לך. אני גם לא אדווח על הבייקון. בסדר? אבל אתה חייב למדוד חום. חייב!

24.5.2020 יומן קורונה מס' 5 – אחרון (לעת עתה)

פרולוג

בשבוע שעבר סיפרה לי אחינועם, בתי הגדולה, שתערוכת סוף השנה של בית הספר התיכון לאומנויות בירושלים, תוקם מחדש. שמחתי מאד על כך. התערוכה נפתחה בתחילת חודש מרץ, ונסגרה מיד לאור ההגבלות שהוטלו עקב נגיף הקורונה. כתבתי אז כך: מה שהוצג שם היה פרי של עמל שנמשך חודשים ארוכים. ראיתי את התלמידים מתחבקים, ולמרות החיוכים, חשתי בעצב שמתחת לפני השטח. אמרתי לעצמי שברגע זה ממש תמו הנעורים של קבוצת התלמידים הזאת.

הביקור החוזר

החלטתי שאני חייב לבקר בתערוכה שוב. בטרם יצאתי לדרך בשבת האחרונה 23.5.20, הספקתי לקרוא טקסט נורא של מנהל בית ספר תיכון, ש"הכתיר" עצמו, והמילים הבאות הן כמובן שלי, כקומיסר חינוך בעל סמכויות בלעדיות לעיצוב התרבות ואמות המידה הערכיות של הנוער. אני מניח שמעבר ליומרה חד משמעית שבקעה מכל משפט בטקסט הזה, זה נגע בנקודות מאד רגישות אצלי. זעמתי כאילו אני בן 17-18 הנתון תחת שלטונו האבסולוטי של מנהל בית ספר, מהזן הגרוע ביותר.

הייתי לבד בחלל התערוכה. היה לי זמן ושקט בשפע להסתובב בין הביתנים, להביט ולקרוא את הטקסטים שכתבו  הנערים והנערות על עבודותיהם. כולי "מכויל רגשית" לגיל הזה, זאת בחסות "הטקסט הנפלא" שקראתי שעה קלה קודם לכך. הציורים היו… ביטוי למסע חיפושים אישי, לעיתים "חושפניים". לא בהיבט הפשטני אלא במבט פנימה אל הנפש והרגשות המסתתרים עמוק בפנים. איזה יופי! שמחתי שניתן להם החופש והמרחב לעסוק בכל נושא שעלה במחשבותיהם ללא כל הגבלה או צנזורה. הודיתי בליבי להנהלת בית ספר שיצרה ועודדה את חופש היצירה.

כאן הסתיים בשבילי הפרק הנוכחי של הקורונה. אפשר לחזור, בזהירות, לחיים. לנושאים החשובים שממלאים את שיגרת יומנו. לעבודה היום-יומית. זה היה המקום בו "התחילה" הקורונה, עת פורקה התערוכה בחופזה. וכאן היא מסתיימת.

אפילוג

לקומיסר החינוך אומר כך: יום אחד החיים יתפוצצו לך בפרצוף ואתה תתפרק לרסיסים. לא פיזית, נפשית. זה יקרה, כמעט בוודאות, כי החיים עושים זאת לאנשים שבטוחים בעצמם, בדעותיהם, מעבר לכל ספק. וכשהרגע הזה יגיע, אולי תוכל להרהר בנזק העצום שגרמה יהירותך האינטלקטואלית למאות ואלפי בני נוער, במהלך השנים.

אין לך כמובן מושג על מה אני מדבר. הנה דוגמה אחת, קטנה. בחודשים האחרונים עברנו כולו טלטלה גדולה. גם בני הנוער "איבדו את הקרקע"  המוכרת מתחת לרגליהם. נגיף שמאיים על חייהם, אינפורמציה לא ברורה, בדרך כלל סותרת את עצמה, חוסר וודאות ברמות שאיש לא חווה. אפשר להאריך בדברים. האפקט הנפשי של הנגיף עדיין לא ידוע.

ובמה בוחר האדון המחנך הדגול לעסוק? בכיסוי התחת של התלמידים. זה הנושא החשוב. המכנס הקצר… כל היתר טופל, הובהר, ובא אל מקומו בשלום. נותרה רק הבעיה האקוטית הזאת: כיסוי התחת.

3.6.2020 יומן קורונה מס' 6 – עוד לא אבדה הקורונה

זה ילווה אותנו עוד זמן רב. שנים אולי.

שישי-שבת, חג שבועות, היקב מפוצץ באנשים. ביום הראשון אני לא ממש יודע איך להתמודד עם זה.  בלילה שבין שישי לשבת אני נכנס לפוקוס. למחרת אני בתפקיד רס"ר משמעת: מסכות, יין נמזג בכוס, ובבקשה החוצה. בנימוס, בעדינות, אבל תתפסו מרחק.

הכל מתנהל בסדר. רק אני בטירוף השקט, הנסתר שלי. what the fuck is going on???!!!

ביום א' זה ממשיך. מתברר שמורה מטומטם, חולה, משתעל, מגיע לגימנסיה בירושלים. הוא משוכנע, בקול רם, שהוא לא נשא של הווירוס. הוא מדביק את כל הכיתה. אחת הבנות מדביקה את אחותה, שלומדת בבית הספר התיכון לאומנויות. עכשיו המטומטם הביא לי את הקורונה קרוב- קרוב. לשמיניסטים במגמה לתיאטרון יש הצגת סוף שנה. עלמה, בכיתה ט', אחראית על הסאונד בהפקה. היא מתחננת שארשה לה ללכת לחזרות. צריכים אותה.

שוב אני בתפקיד רס"ר המשמעת. תפקיד שאני לא מעוניין בו. אני לא ישן בלילה. אחינועם, הגדולה, אמורה לצלם את ההצגה. צריך להחליט. על פי מוצא פי יקום או ייפול דבר.  בסוף אני משחרר. "תשימו מסכות, ובלי חיבוקים"… זה כל מה שנשאר לי לומר. נכון – לא נכון? חכם – לא חכם?

צריך להמשיך.

ביקב, אייל ואני עושים fine tuning לבלנד של עוז 2019. אני חושב על מילה שהיא ההיפך ממילה שהשתמשתי בה בעבר.

UNCOVER. בול. אבל אני לא אכתוב אותה על התווית של העוז. זאת מילה פרטית.

James Buckley שר לי את הללויה של לאונרד כהן. מלאך שבא והלך.

Love is not a victory march. It's a cold and it's broken Hallelujah…

האור מתכווץ. חשכה גדולה באה.