על דיוק

השיעור הראשון של זאב דוניה בייננות היה בכלל שיעור בביקורת מוזיקלית, שהעביר מבקר המוזיקה של הלוס אנג'לס טיימס. הצילום מקונצרט ביקב סוסון ים
זאב דוניה מיקב סוסון ים כותב כאן בדרכו המיוחדת על דיוק בציור, צילום, מוזיקה, ובעצם – בחיים. אל דאגה, זה קשור גם ליין

קורה שבטעימה של יין, או מנה בצלחת,  נוצרת בפה  תחושה שתרגומה המילולי הוא דיוק. זוהי כמובן מטאפורה.  התחושה של דיוק, או משהו בפוקוס חד, או מהודק (tight) – היא תחושה מאד חיובית. כאילו הגעת לפתרון משוואה מסובכת והתשובה היא מספר עגול ושלם. בינגו!

מה גורם לתחושה הזאת? לא לגמרי ברור. אפשר להניח שזאת תוצאה של כמה גורמים שחברו יחד. ביין יהיה מדובר באיזון מושלם בין מגוון הטעמים (חמיצות, מתיקות, טעמי פרי, טעמי בית, אלכוהול), אבל לא רק. ליין צריך להיות משהו מוגדר, להבדיל  מ- all over the place…  משהו שיוצר אולי אילוזיה של וקטור. אם יכולתי לתאר את זה בתנועת יד, אזי כף היד המתוחה היתה נעה קדימה בתנועה חדה, לעבר מטרה או כיוון מדויק… אוקיי?

אם יכולתי לתאר את זה בתנועת יד, אזי כף היד המתוחה היתה נעה קדימה בתנועה חדה, לעבר מטרה או כיוון מדויק
אם יכולתי לתאר את זה בתנועת יד, אזי כף היד המתוחה היתה נעה קדימה בתנועה חדה, לעבר מטרה או כיוון מדויק

התחלתי לחשוב על כך אחרי שטעמתי יין משלי, שלהפתעתי יצר אצלי תחושה של דיוק. בדרך כלל אי אפשר לומר שהיינות שלי יוצרים תחושה של דיוק. ואז התחילו השאלות… האם דיוק הכרחי? האם חוסר דיוק הוא משהו שלילי בהגדרה?

אני נוטה לחשוב ולפעול במונחים שמזכירים את הפיסיקה של הקוונטים. אקראיות. בפה הדברים אמורים לקבל תחושה של שלמות, שקשה מאד להגדירה במילים. לכל היותר: "זה מרגיש נכון", וכמובן שאפשר לבטל את מה שנאמר כאן, כקשקוש המכסה חוסר מקצועיות…

מבלי לבטל את מעלותיו של הדיוק, אני מרשה לעצמי לומר שישנן דרכי הבעה אחרות. בצילום, למשל, יכולה להיות תמונה יפהפיה שחוסר הפוקוס שלה הוא מבחירה. ראיתי צילום כזה בתערוכה של צלם הונגרי בשם andré kertész. בצילום נראית דמות מטושטשת מבעד לזכוכית אטומה המפרידה בין שתי מרפסות. הבדידות בהתגלמותה.

אפשר להריח את הזיעה על גב הגברים...
אפשר להריח את הזיעה על גב הגברים…

 

הצופה נשאב פנימה אל החדר הפריזאי. אפשר להריח את הזיעה על גב הגברים… במוזיאון דורסיי בפריז, מוצג דרך קבע ציור של גוסטאב קאיייבוט (Gustave Caillebotte): מקרצפי ריצפת העץ. בעיני זהו ציור מדהים. אין ספק – זהו ציור מדויק. ניתן לומר פוטו-ריאליזם. אבל במחשבה נוספת, כאשר מתעמקים בציור הזה, הדיוק הוא האמצעי. קאייבוט אכן צייר שלושה גברים, ללא חולצות, המסירים את הצבע הישן מרצפת עץ, בדיוק מרבי. אולם מה שהוא הצליח לעשות הוא לייצר את האווירה באותו רגע. הצופה נשאב פנימה אל החדר הפריזאי. אפשר להריח את הזיעה על גב הגברים…

חמישה ביצועים של קונצרט לפסנתר מאת שופן. האהוב – זה עם הפיספוסים
חמישה ביצועים של קונצרט לפסנתר מאת שופן. האהוב – זה עם הפיספוסים

השיעור הראשון שלי בייננות היה בכלל שיעור בביקורת מוזיקלית, שהעביר מבקר המוזיקה של הלוס אנג'לס טיימס, בבית הספר בו למדתי: California Institute of the Arts. בכל שיעור הוא היה משמיע חמישה ביצועים של אותה יצירה קלאסית. הוא בחר קטע מהיצירה, כמה דקות והשמיע, בזה אחר זה, את הגרסאות השונות. טעימה עיוורת… באחת הפעמים, לאחר שהקשבנו לחמישה ביצועים של קונצרט לפסנתר מאת שופן, שאל מה הכי אהבנו. פה אחד נבחר הביצוע הרביעי. המרצה חייך, וגילה לנו שהראשון היה נגן גרמני, השנייה – יפנית, השלישי – אמריקני, והרביעי – ארתור רובינשטיין. כולם, למעט רובינשטיין, ניגנו ללא כל שגיאה. ביצוע מדויק לגמרי. אצל ארתור רובינשטיין היו "פיספוסים" לא מעטים, (שכמובן לא זיהינו אותם), אבל הנשמה שלו היתה בתוך המוזיקה…

לעניות דעתי, הדיוק לא צריך להיות המטרה אלא אמצעי, אחרת הולך לאיבוד עולם שלם של רגשות.  אך אם הדיוק הוא תוצאה של תהליך ארוך של חיפושים וניסיונות, אזי זאת תוצאה מופלאה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר