זו חוויה מיוחדת לחזור אחרי חמש שנים למסעדה ולגלות שההתאהבות הראשונה אכן הייתה מוצדקת, והמסעדה גם קיימת עדיין – לא עניין של מה בכך במקומותינו, וגם האווירה והאוכל נשארו ממש כמו בפעם הראשונה – ממש נדיר.

המסעדה היא אלגונקווין במושב בניה, דרומית לעיר יבנה, וכדי לשחזר את הנאתנו ממנה, אני משחזר גם את הכתבה על המסעדה שהתפרסמה באכול ושאטו בדצמבר 2004, ובשל תקלה מסוימת נמחקה ולא נשארה באתר.
כמובן שפרטים מסוימים בכתבה עודכנו, ובוודאי תפריט הארוחה הנוכחית שלנו,  אם כי כמסעדה צרפתית קלאסית, חלק ניכר מהמנות נשארו בתפריט – או חזרו אליו.

אלגונקווין היא ההוכחה שגם אצלנו יש campagne – ה"מחוץ לעיר" ששווה להגיע אליו לארוחה טובה. אצלנו מכירים כבר היטב את הגליל, אבל מושב בניה, דרומה ליבנה? מי שמע על זה? עכשיו גם אתם, ואתם הולכים לרשום את המסעדה של רלי וצביקה שולמן ב"מועדפים" שלכם.

נתחיל עם איך להגיע מתל-אביב, ונעבור לעיקר: סעו בכביש לאשדוד, רדו ימינה לכיוון רחובות, עברו את צומת בית עובד, חצו את יבנה, והתחילו להאיט. בצומת הבאה פנו שמאלה ליישובי גדרות, ואתם במושב בניה. סעו לכיוון הכיכר, קחו את הלשון הימנית, והגעתם לבית מהאגדות – הטירה של השולמנים שנבנתה ע"י צביקה, מהנדס בניין בעברו, שהקים בתים רבים כאלה בשהותו ארוכת השנים בקנדה.

מסעדת אלגונקוויין נפתחה לפני כמעט 11 שנים, כמסעדה הביתית הראשונה באזור השפלה. האוכל במסעדה צרפתי, פרי יצירתה של השפית רלי שולמן, שקלטה את מכמני הבישול הצרפתי עוד בבית אמה בצרפת. המנות מוגשות לפי מיטב מסורת חוויית האכילה הצרפתית – בשלווה, בסעודה הנמשכת שלוש שעות ויותר, תוך המתנה רוגעת למנות שמבושלות מראשיתן, מהרגע בו הוזמנו, ועד הגעתן לצלחת.

הניחוח הצרפתי ניכר גם בעיצוב המסעדה, המוקפד עד לפרטים הקטנים – הכל במטרה ליצור אווירה מיוחדת ורומנטית. המסעדה מוארת בנרות התורמים ליצירת האווירה האינטימית המייחדת את המקום. על כל שולחן מוצבים פסלונים קטנים ומרכז השולחן מקושט בפרח טרי. סידור השולחנות משתנה לפי מספר הסועדים בארוחה.
מוזיקת הרקע נעה בין אריות ושירים נפוליטניים, ומתקדמת לצ'ה צ'ה ושירים צרפתיים. כך היה בביקורנו הראשון באלגונקווין. הפעם נשמעו ברקע צלילי שירי פסטיבל סן רמו, אך בהמשך חזרה המוזיקה לצרפתים הישנים והטובים.

צביקה שולמן הוא יליד בניה, ישוב חקלאי שהוקם ב- 1949 ומאכלס 80 משפחות. בעבר כולם היו חקלאים – רפתות וגידולים חקלאיים. לאט לאט התמעטו החקלאים. גם השולמנים היו חקלאים. צביקה גידל ירקות, וההורים תפעלו רפת. צביקה, שחלם מילדות להיות חקלאי, למד הנדסת מכונות. עם סיום פרק החקלאות החליטו רלי וצביקה לשנות כיוון ועברו לטורונטו, קנדה, שם חיו 8 שנים. צביקה התחיל להיות קבלן בנין ובנה מסעדות, וכאשר מישהו הציע לו שותפות במסעדה, השולמנים הלכו על זה. צביקה עסק בבנייה, ורלי לקחה על עצמה ניהול מסעדה ראשונה בטורונטו, שהייתה יותר בית מאפה ומסעדה בתוך קניון.
ב- 1996 החליטו בני הזוג "באומץ או בטיפשות", כפי שצביקה מנסח זאת, לחזור לארץ.
צביקה החליט להמשיך בבניית בתים ובנה כפנטזיה אישית את הבית לדוגמא במושב, אך מהר מאוד גילה שהישראלי לא קנדי, והנאת הבנייה לא נמשכה בארץ.

כאן מתחיל פרק אלגונקווין. רלי החליטה להקים מסעדה בבית, כדי להיות עם המשפחה. המחשבה הייתה על מסעדת סופ"ש, אך אחרי כתבה של לאה אתגר במעריב (האחרונה שכתבה לפני פרישתה מהעיתון) הייתה דרישה והשולמנים עברו לעבוד יום יום – פרט ליום א'.
רלי אלופה בבישול עוד מהבית, החברים החמיאו לתבשיליה, כך שהשולמנים לקחו את מה שהם טובים בו ומה שאוהבים, ובנו תפריט מצומצם יותר מהתפריט הנוכחי, שהתרחב והשתנה בהדרגה. אנשים באו, המסעדה בבית, שנחנכה ב- 22 בפברואר 1999, הפכה לעסק. רלי עזבה את ההוראה, צביקה את קבלנות הבניין, והם התמסרו באופן מלא לאלגונקווין, כאשר הם גם נהנים מכך.
השם ניתן למסעדה מפני שאלגונקווין הוא המקום הכי אהוב על בני הזוג שולמן בקנדה. "לא חשבנו לתת שם למסעדה ביתית, אבל אנשים שאלו איך קוראים לה אז החלטנו אלגונקווין", אומר צביקה.
המסעדה מתמתחת ומארחת עד 70 איש בלי בעיות. לא יותר, כי "אנשים מצפים שבעלי הבית ידברו איתם". המסעדה פתוחה בערב, אך עבור אירועים בצהריים ל- 15 איש לפחות יפתחו במיוחד.

אלגונקווין אינה מסעדה מקומית. הסועדים מגיעים מכל הארץ, כולל "ציבור רוסי נהדר שחוזר שוב ושוב, כי הם אוהבים סגנון שקט. הישראלים שונים – רוצים לסמן את המסעדה – הייתי – ולחפש את האטרקציה הבאה. הרוסים נאמנים, אוהבים סגנון, אוירה, ואת זה שאפשר לשבת כמה שרוצים", דברי צביקה, שמעיד על עצמו כי פעם אהב ביותר לאכול את הפלאפל של בנין בטשרניחובסקי, והיום היה רוצה קדרת מולים גדולה.

רלי היא אשר על האוכל, ואם כל היצירתיות. שורשיה של רלי בגבעתיים, עם שילוב של הורים צרפתיים ורקע בולגרי. כך, סגנון הבישול שלה מהבית צרפתי, והסבתא תרמה את הצד הבולגרי. בבית אכלו בף בורגיניון, מאכלי קדרה, סלטי ניסואז גדולים, ובנעוריה היא אכלה עם בני משפחתה במסעדות הטובות של תל-אביב. רלי נוסעת כל שנה להשתלמות בבי"ס לבישול – בפירנצה, פריז, ברצלונה (בי"ס לבישול הופמן בברצלונה המשלב ארוחות והדגמות) במסגרת המוטו של השולמנים: לשלב עבודה עם כיף.

על קירות המסעדה תראו ציורים של רלי, שהתחילה בכך לפני 7 שנים. היא לא ידעה שיש לה יכולת וכשרון, הלכה לחוג – והיא מציירת. המורה לציור אמרה שברור כי היא תוכל לצייר אם היא מבשלת, כי היצירתיות ממוקמת באותו צד של המוח, וכך גם השפות (רלי מורה לאנגלית). היעד הבא שלה הוא פיסול וקרמיקה.

מה אנשים הכי אוהבים לאכול באלגונקווין? "אוסובוקו, שוק אווז, קוק או ון (תרנגול ביין) – תבשילי קדרה מעולים", מעיד צביקה על תפריטו. "גם סטייקים ודגים אנו עושים בצורה מעולה עם חומרי איכות, אך אנשים נכנסים להשוואות עם טעמים ממקומות אחרים, ופחות עוסקים בהנאה מהמנה עצמה. מתבשילי קדרה אנשים מתרגשים".

הארוחה שלנו באלגונקווין
המסעדה מציעה תפריט ב- 155 ₪ לארוחה הכוללת את לחם הבית (ג'בטה, חמאה וממרח טפנאד), מנה ראשונה, מנת ביניים ומנה עיקרית. מחיר קינוח: 30 ש"ח.
בראשונות:
פטה כבד ברווז עם בצל מטוגן וריבת פירות יער.
שרימפס בחמאה ושום
קיש קממבר וגבינות צאן
קרוסטיני גבינות עיזים
פטריות לוהטות עם
מנת ביניים:
סלט חסות, עלי בייבי, תרד, תפוזים, שקדים ורוטב הבית
גרניטה (אשכולות אדומות) לרענון לפני המנה העיקרית 
עיקריות:
אוסובוקו לבן ביין וירקות שורש.
קוק-או-ון – עוף ביין בנוסח פרובנס
שוק הודו עם תמרים, צימוקים ושקדים
שוק אווז
סטייק אנטריקוט במרינדה
דג דניס שלם בחמאה אפוי בתנור
חצי דג מוסר
טורנדו רוסיני

בחרנו במנה מיוחדת שלא נכללת בתפריט אך בהחלט כדאית: 4 עלי אנדיב ממולאים בגבינת רוקפור ומחוממים בגריל, ובפטה כבד הברווז.
לחם הבית מגיע חם עם טפנאד זיתים ושקדים וחמאה. הסלט הירוק טרי וטעים, מעוטר ברוטב ויניגרט ופיסות פלח תפוז.
פסי האנדיב ממולאים בגבינת רוקפור עזת טעם, ועליהם פזורים גרגרי רימון – מנה נפלאה.
לא פחות משובח היה פטה כבד הברווז, לו מוסיפה רלי גם סוגי בשר אחרים – עשיר בהרכבו ובטעמו, מתובל, ומורגשים בו גם אגוזים. ריבת פירות היער לצדו יכולה להשלים את הטעם, אך אינה הכרחית.

אחת ההפתעות של הארוחה היין ששתינו. צביקה ורלי התחילו לאחרונה לרכוש יין גם מיקב מוני, והקברנה סוביניון 2005 של יקב מוני (115 ₪, מחיר הוגן ביותר) היה פשוט יין מצוין. פירותי בארומות ובטעם, ומתאים ביותר לארוחה.

בין המנות זכינו גם בסביצ'ה סקלופס – קוקי סן ז'ק פרוסים דק לרוחבם, עטורים בחריפות לצד רוטב חמצמץ ברקע. כמו כל המנות באלגונקווין – גם מנה זו מצוינת.

ואכן, הצלחנו גם עם המנות העיקריות שלנו. מנת המוסר הייתה אמנם חצי דג, אבל רלי הוכיחה כאן שחצי יכול להיות שלם ומושלם.
הקוק-או–ון היה תרנגול/ת בבישול ארוך, עם רוטב עשיר ודשן מבוסס על הרבה יין. שתי בעיות אפשריות בבישול ממושך של עוף: הוא עלול להתייבש, על אף הרוטב האופף אותו; והוא עלול להתפרק מעצמות עקב הבישול הממושך ולהפוך למעין עיסה, לא עלינו.
רלי שולמן יודעת להכין קוק-או-ון קום-איל-פו (לא החנות, אלא "כמו שצריך" בצרפתית), וכך נהנינו מכל העולמות: גם עוף טעים בבישול ממושך, וגם מנה ראויה ביותר גם בהצגתה על הצלחת.

לא פשוט להגיע באלגונקווין למנות האחרונות (30 ₪), כשההיצע כולל:
פרופיטרול – 3 פחזניות עם גלידה וניל ושוקולד גנאש
מרנג עם רוטב קרמל, פירות העונה וגלידת וניל
עוגת שוקולד חמה עם גלידה וניל וגנאש שוקולד מעל
מוס שוקולד לבן עם פירות יער
גנאש שוקולד מריר צרפתי מוקצף – דומה למוס שוקולד סמיך
קרם ברולה – כאשר לפעמים רלי מכינה טריו ברולה: אחד עם פרחי לבנדר, אחד עם קליפת לימון, והשלישי רגיל – להיט שזוכה להצלחה.
אפשר לקבל את הגרניטה גם כמנה אחרונה
אפשר לקבל סלט פירות חתוך במקום.

אחרי התלבטות החלטנו על מוס שוקולד לבן אחד לשנינו – טעים מאוד עם פירות היער למעלה, וגם תה הבית עם ורדים ונענע – אפשר לוותר על שקית התה וליהנות מהנענע והורדים, אבל להתלבטות זאת תגיעו מן הסתם באפיסת כוחות, כשרק הצורך להגיע הביתה ישאיר אתכם ערים.

בדרך חזרה אמרנו זו לזה שלא יתכן שנחכה עוד חמש שנים עד הארוחה הבאה באלגונקווין. כדאי גם לכם.

אלגונקווין
משק 21 מושב בניה 
שני-שבת, 20:00 עד לקוח אחרון
יש להזמין מקום מראש בטלפון 08-9421044