ושתי – ליהודים הייתה אורה ושמחה

מה טוב יותר בערב פורים – או ליתר דיוק בשישי בערב הכי קרוב לפני פורים, מאשר לאכול ב"ושתי" – המסעדה העדיין חדשה של השחקנית פלורנס בלוך ושותפה האדריכל שמוליק דוידסון, בכיכר השעון ביפו.

גילוי נאות לפתיחה, בתנו היא שחקנית בתיאטרון החאן בירושלים, בו שיחקה פלורנס בלוך שנים ארוכות, ועדיין משתתפת במספר הצגות להן היא מחויבת.
ועוד גילוי נאות: על אף הקשרים והחברות, שילמנו עבור הארוחה לארבעה סועדים, כולל דמי חליצה לבקבוק רקנאטי רזרב קריניאן 2010 מופלא, שהושק בשבוע האחרון, אם כי זכינו לצ'ופרים – כפי שקורה לנו ולסועדים רבים במסעדות רבות.

הגענו למסעדה בערב טעון ביותר בהיסטוריה הקצרה של ושתי: בחוץ חורף סוער וגשום – הגורם לחששות שמתבדים כי סועדים שהזמינו שולחנות לא יגיעו, בפנים מטבח עם חצי מהצוות חולה, כולל טבח שיוצא החוצה עקב הרגשה רעה וכשהוא חוזר זוכה לתשואות מחבריו לצוות, מנדף הריחות התקלקל ועשן אופף את המטבח, וברקע כתבת ביקורת נוטפת ארס שפרסם בשישי בבוקר מבקר מסעדות שהוא גם כתב ספורט, להלן המן הרשע, שנטפל לגילה הצעיר של שפית המסעדה, מירב דוידסון בת 23, חזר עליו בביקורתו שמונה פעמים תוך שלא ציין כלל את שמה של מירב דוידסון, הנה עוד פעם: מירב דוידסון – נכון הבת של שמוליק השותף, אך עם שנה וחצי סוערות לא פחות ממזג האויר בחוץ ולוחצות במטבח מחניודה הירושלמית.

יתכן שהאובססיה של המן הרשע לגיל הצעיר של השפית מגיעה ממחוזות אחרים – טוב, גם אחשורוש החליף את ושתי עם אסתר הצעירה.
מה שכן, הוא מצא לו עוד קרבן בביקורתו: המלצרית שלא ידעה כי פירות הים במטבח קפואים ולא טריים, והטעתה את המן החשדן הידען.

אנחנו לא שאלנו, חשבנו שפירות הים טריים, כי מסתבר שגם קפוא צריך לדעת ממי לקנות – מה שאכלנו היה מצוין, אם כי איננו אניני טעם כמו המן.
איני יודע אם המלצרית ששירתה את המבקר הייתה מור שהייתה במשמרת בעת ארוחתנו. מכל מקום מור הפגינה שליטה במנות לצד חביבות.
נעבור לארוחה שלנו, כשברקע מוזיקה טובה, והאווירה נעימה ביותר.
התפריט של ושתי מחולק ל"מנות בינוניות" – להלן מנות ראשונות/פתיחה, "מנות גדולות", כלומר עיקריות, ובסוף כמובן "מתוקות" – הקינוחים.

לפתיחה בחרנו בשקדי עגל על קרם סלרי (טעים) ובייקון (לא הורגש) עם פטריית מלך היער וסלטון (מילה שגרמה להמן לאושר, כי מצטרפת ללקסיקון הקבבון והטוסטון במסעדותינו. האמת שגם אני לא הבנתי אותה, כי הסלטון היחיד שאני מכיר הוא קריין החדשות צבי סלטון). מחיר המנה, שהמן לא התלהב ממנה ואני דוקא כן בחוסר אנינותי: 45 ₪.
ג'מבו שרימפס (קפואים, מתאילנד, תודה להמן על המידע) בגריל על ריזוטו שעועית ירוקה (58 ₪), עוררו שביעות רצון, וכך גם סלט תמנון עם עגבניות שרי צלויות, כוסברה, צנוברים, יוגורט עיזים ובייבי בק-צ'וי (48 ₪).
הצמחוני שלנו התלהב מהסלט הירוק הרענן שהגיע אליו (בלי רכיבים מתאילנד), ובו חסה ערבית, רוקט, אגוזים, פרי הדר וגבינה כחולה – 38 ₪.

ההיכרות עם פלורנס הביאה לשולחן סלט סרדינים (טריים המן, טריים), עם סלק, שמנת, תפוח אדמה ועלים ירוקים. טעים.
והנה מגיע עוד צ'ופר, הופה: קרבן נוסף בביקורת של שוחר בנות ה- 23: "ממול הגיע טרטר ים בקונכיית דף אורז. מנה של קפולסקי משנות ה-80".
הקונכייה האופפת העשויה מדף אורז הכילה קוביות דג אינטיאס (בדרך כלל המנה כוללת את הדג שהגיע באותו יום), שעועית ירוקה וקרם אבוקדו, ונטרפה במלואה.

את המנות הראשונות ליוו פרוסות עבות של לחם טרי שנאפה במטבח, עם קעריות של שמנת חמוצה ושמן זית/בלסמי. הלחם נטרף, וזכרו אותו כי הוא עוד יחזור. ממש כמו בתיאטרון, בו כידוע אקדח המופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית.

בין המנות הבטנו מסביב על תערוכת התמונות המתחלפת על הקירות, ואת תשומת לבנו משך הפסנתר בן יותר מ-100 שנים, שלא רק מקשט אלא גם משמש למופעים במקום המושך אליו מטבע הדברים הרבה שחקנים ואנשי בידור המתמגנטים אל פלורנס ואל האוכל של השפית בת ה-23, סליחה – מירב דוידסון (אנחנו זיהינו את שלמה וישינסקי, ניר רון, ערן בן זאב, וכמובן שני הצעירים שהיו איתנו: נילי רוגל ויואב דונט).

המנות העיקריות שלנו היו פילה דג לברק עם רוטב ארטישוק ירושלמי ומרוה, קוביות סלק, עם ריזוטו ארטישוק ירושלמי (110 ₪) – מנה טעימה מאוד, שהבעיה היחידה איתה הייתה שעקב המחסור בעובדים במטבח עקב מחלות, אכלתי אותה לפני שחבריי לשולחן קיבלו את המנות שלהם.
הם חיכו בסבלנות לפפרדלה ושתי לצמחוני, עם ארטישוק איטלקי, עגבניות ופטרוזיליה בחמאה לימונית (62 ₪) – טעימה מאוד; ולגולת הכותרת של הארוחה: קערת פירות ים – סרטן, מולים, שרימפס וקלמרי עם עגבניות וזיתי קלמטה (120 ₪) אותה חלקו שתיים, שהפגינו שליטה בכלי הפיצוח והניקור ונהנו מכל ביס ושאיבת תוכן רגל סרטן.
זוכרים את האקדח, כלומר הלחם, מהמערכה הקודמת? מגש עץ נוסף ועליו פרוסות לחם מטבחי טרי, הוזעק לשולחן, והרוטב נספג ונוגב עד הטיפה האחרונה, עם הכרזה: "בפעם הבאה אזמין שוב בדיוק מנה זאת".

תוך הערב החורפי העמוס והבעייתי במטבח, סיפרה לנו פלורנס בלוך כי היא הגיעה מהתיאטרון למסעדנות "מתוך תמימות ונאיביות".
"בבית שלנו בפריז תפס האוכל מקום חשוב. הייתי שחקנית במשך שנים, ולקח לי המון זמן להבין מה אני אוהבת לעשות", אומרת פלורנס שלא מבשלת במסעדה, אבל כשחסרים עובדים היא נכנסת פעמים רבות לעבוד בפס הקר במטבח. "זו התרגשות וחוויה ברמה היסטרית", היא אומרת.
ואיך היא מגדירה את סגנון ושתי? "להשתמש במה שגדל בארץ בעונה, להשתמש במה שיש ולא להילחם במה שאין (טוב, המן, פרט לפירות הים המיובאים), ושכל טעם "יתחתן" טוב בפה עם האחרים".
"מכיוון שאיננו מסעדנים, לקח לנו זמן להגדיר מה אנחנו רוצים", אומרת פלורנס. "אני רוצה להמשיך להתפתח מהמקום בו אנחנו נמצאים".

המנות הפופולאריות של ושתי הן חריימה, הקונכייה, שקדי העגל, דג עם רימונים, והקינוחים.
קינוחים הם הבייבי של מירב דוידסון, ואנחנו הזמנו מהם רק צלחת אחת של פטיפורים – כולם מייצור עצמי, ובה שני מקרונים, טראפל שוקולד לבן, טראפל שוקולד שחור, קראמבל שוקולד לבן ומרשמלו לבן (49 ₪), שליוו היטב את התה החם אותו לגמנו כהיערכות ליציאה לגשם, לרוח הסוערת, ולקור בחוץ.
ושתי, מירב ופלורנס – אנחנו עוד נחזור.

ושתי
כיכר השעון – רציף העלייה השנייה 8
טל. 077-4603420
ושתי בפייסבוק