מרחק 40 דקות טיסה מרגע התנתקות גלגלי המטוס ממסלול נמל התעופה בן גוריון, נמצאת לרנקה בקפריסין.
טיסות הלואו קוסט של אל על הפכו את עיר הקיט ליעד הקרוב תאורטית אפילו מטיסה לאילת. אם מזמינים די זמן מראש, ניתן אפילו ליהנות מתעריפים זהים לאלו של טיסה משדה דב לאילת וחזרה. עם שתי מזוודות זעירות וללא מטען, ועם כרטיסי עלייה למטוס שהדפסנו מבעוד מועד, נוכחנו שטיסה יכולה להיות דבר כל כך פשוט וקל.

קפריסין יכולה ללמד אותנו פרק אחד או שניים על תיירות והכנסת אורחים. למעלה משני מיליון תיירים מבקרים באי של אפרודיטה, מחציתם בריטים. זה לא פלא. עד לעצמאותה ב- 1960 שלטו האנגלים בקפריסין במשך למעלה מ- 80 שנה, ועד היום הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש, שקעי החשמל הם כבלונדון, והאנגלית שגורה בפיהם של רבים.

כטייל שחופשות בטן גב במלון על שפת ים כחול קשות לו עד מאוד, ועם בת זוג שרביצה על מיטת שיזוף ימים על ימים קרובה מאד ללבה, מצאנו את הפשרה הגואלת בסופ"ש הארוך האחרון בקפריסין. שילוב בין השניים וחופשה שווה לכל כיס ובעיקר לנשמה. בריחה רומנטית משתלמת ביותר.

בחברת "סיקסט" הזמנו רכב קטן וזריז, שהמתין לנו בשדה התעופה. באורח בלתי צפוי גילינו שעלינו לשלם מראש על מיכל דלק מלא ולהחזירו ריק בסיום תקופת השכירות – מלאכה קשה למדי באי קטן ובפרק זמן קצר כל-כך. קחו זאת לתשומת לבכם והשוו מחירים. נותן השירות בארץ הסתיר זאת מאתנו. תגלו זאת בדיעבד באותיות הקטנות של תנאי ההסכם בערימת הדפים הבלתי נגמרת.

לא נתנו להפתעה זו להעיב על שמחתנו. שעה וחצי של נהיגה כייפית על אוטוסטרדה מהירה עם תנועה דלילה, חלפו ביעף, ועם השקיעה הגענו לעיר פאפוס.

מלון AZIA (בתמונה: בריכת המלון בשעת שקיעה)  נמצא קצת צפונית למרכז העיר, ולשם שמנו את פעמינו. המלון אינו מצועצע, והאווירה בו מזכירה את ישראל של שנות ה- 80, עם המון פשטות אך בהחלט ברמת 5 כוכבים מכובדת.

לא הזמנו את חדרנו דרך סוכן נסיעות. פשוט פנינו למלון. הצעת המחיר שקיבלנו הייתה זהה לעלות צימר מט לנפול בצפון ארצנו וללא תקרובת מינימלית. ב- AZIA הציעו לנו במחיר גם ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב שווה ביותר.

תוך מחצית השעה מצאנו עצמנו שוכבים לנו על מיטת שיזוף תחת סככת קש על צוק נישא, גלי הים רוחשים ומתנפצים על הסלעים, ומסביב מדשאות מוריקות ומטופחות, ללא צרחות משפחתיות בשפת התנ"ך.

ספרים בידינו, מגבת כחולה ומפנקת צמודה אלינו, ולמולנו שקיעה מדהימה. חשנו אושר נשגב אחרי שבועות של עבודה מאומצת ויקיצות מוקדמות לחזות בלברון ודיויד בלאט מנסים לשווא לזכות באליפות ה- NBA.

בערבים נהנינו ממזנוני בר בי קיו מפנקים ועשירים, עם כל מיני הבשר שניתן להעלות על הדעת מן המטבח הקפריסאי (בתמונה הקלפטיקו שאסור להחמיץ), היווני, וגם ממאכלי ים. ישבנו תחת עצי פיקוס מטופחים, למולנו הים ושמיים אדומים מעליו, וקול המיית הגלים חוזר ונשמע באוזנינו.

קפיצה במכונית שלנו ואנו במרכז פאפוס, מטיילים לאורך הטיילת החדישה והמושקעת, חוזים במבצר הנודע ובתותחים המקיפים אותו. נוגסים לנו במנות גבינת חלומי, מעשנים סיגרלות ושותים בירה KEO המקומית, מתנתקים בחדווה מההוויה הישראלית אל תוך הרוגע הקפריסאי מכניס האורחים, ופשטות ההליכות.

לאחר שמיצינו את היום וחצי של הרגיעה לחוף הים של פאפוס, נפרדנו ממלון

AZIA ומאלאנה מנהלת הקבלה, שסיפקה לנו – מלאת חיוכים ופירגון רב לתייר הישראלי, שני ספלי קפה ממותגים כמתנה, כדי שנמשיך לזכור את חופשתנו.
עדכנו את ה- WAZE בשם 'מנזר קיקוס' (בתמונה), ויצאנו לדרכנו צפונה אל הרי הטרודוס המוריקים, הרחק מחופי הים התיכון. אפליקציית הניווט הוכיחה את עצמה היטב לאורך רצועת הים ביעילות מדהימה, אך משהגענו לאזורים ההרריים עם קליטת אינטרנט סוררת, נאלצנו לחזור למפות כדי למצוא את דרכנו.

חיש קל השתנה הנוף לנגד עינינו, ותוך חצי שעה מצאנו את עצמנו בעמק הארזים המדהים. רבים יטענו שהטרודוס מזכירים את הגליל שלנו, אך לא כך פני הדברים. העצים סבוכים יותר, היערות אינסופיים, הדרכים פתלתלות, והכפריים צבעוניים כל כך.

אחרי עשרות פיתולים במעלה ההרים, הגענו למנזר המובטח. שמו המלא "מנזר הבתולה הקדושה", והוא קיים מאז שנת 1100. זהו המנזר הגדול והעשיר ביותר בקפריסין. סביב הקמתו מתהלכות אגדות על ניסים שהתרחשו במקום, אפילו הארכיבישוף מקאריוס, ה"בן-גוריון" של קפריסין, החל במנזר זה את דרכו בעולם הממוסד של הנצרות.

שעה קלה במנזר ובעשרות הביתנים והחנויות לממכר מיני מתיקה קפריסאים המקיפים אותו, ואנו ממשיכים לפסגת הטרודוס. הדרכים לשם מגוונות ורבות, אך גם צרות כל כך, ויש לזכור כי נוהגים אנו בצד שמאל של הכביש.

האוויר קריר, המראות כל כך פסטורליים, כאילו קפריסין אחרת לחלוטין. אל תחמיצו את המעקף המוליך לפדולאס, שתושביה מגדלים דובדבנים ומוכרים אותם במחירים מצחיקים.

בעיירה הציורית פאנו-פלאטרס (בתמונה: הרחוב הראשי),  "בירת הקיץ" של קפריסין הבריטית של פעם, התענגנו על סלטים קפריסאיים, גבינת חלומי מטוגנת, וכמובן על מנת הקלפטיקו הקפריסאית שאין להחמיצה. מדובר בצלי של כבש מתובל בטימין ואורגנו, ומבושל בכלי חרס בתנור במשך שעות ארוכות. חווייה גסטרונומית ביתית ופשוטה.

מחופי פאפוס לפסגות הטרודוס בתוך כמה שעות, ובהמשך לניקוסיה הבירה עוד טרם השקיעה – הספק נאה למדי. הכל כל כך קרוב באי של אפרודיטה. נופים שונים לחלוטין מהיום הקודם על שפת הים עם הגלים המתנפצים על הצוקים.

יום ראשון בערב בעיר העתיקה של ניקוסיה, הוא המועד האידיאלי לחגיגה משפחתית גסטרונומית ומוסיקלית. זוהי חוויה בפני עצמה. אלפי קפריסאים ומעט מאוד תיירים (אלה מתרכזים בערי החוף פאפוס, לימסול, לרנקה ואיה נאפה) יושבים אל מול שולחנות עמוסים במוסאקה, סלטים, בשרים ומיני תרגימה. בכל פינה, נגני בוזוקי לבני שיער מנעימים את שעות הערב הבלתי נשכחות האלה.

גם נזירים עטורי זקן ולבושים בגלימות, יושבים סביב השולחנות ומצטרפים לחגיגה, ונראים שלווים וטבעיים כל כך בסביבה העולצת. לא יכולנו שלא לחשוב על סיטואציות דומות אצלנו עם חילוניים וחרדים. לא ולא.

למחרת – טיול יום בעיר העתיקה של ניקוסיה עם שלל בתי קפה עמוסים למדי בצעירים, עם המון בוטיקי אופנה מודרניים, והרבה חנויות ישנות וחרבות למדי. מעין שילוב של רחובות דרום תל אביב והמדרחוב הראשי של ירושלים.

בקצה מדרחוב לידראס ניצבת עמדת גבול מוקפת בשקים ובגדרות תייל (בתמונה: בית קפה על רקע שקי חול וגדרות תייל). ניקוסיה היא הרי עיר מחולקת בין קפריסין היוונית לזו הטורקית.
זרזיף של אנשים עוברים מצד לצד, ומציגים דרכונים לשוטרים עייפים ומשועממים. נזכרנו בירושלים ובשער מנדלבאום של טרום מלחמת ששת הימים.
נראה כי קפריסאים חיים בשלווה עם המציאות ההזויה הזו. בתי קפה הומים צמודים לשקי החול בנקודות ההשקה של הגבול. לא ראינו חייל או שוטר עם נשק בשום פינה בניקוסיה. יחי ההבדל הקטן.

חצי שעה על האוטוסטרדה בדרך לשדה התעופה בלרנקה (לא לפני שרכשנו בסופרמרקט גבינת חלומי בוואקום – בתמונה), ועוד חצי שעת טיסה, ואנו חזרה כאן בנתב"ג, במציאות המוכרת לנו כל כך: המתנה ארוכה יותר מזמן הטיסה לשאטל מטרמינל 3 לטרמינל 1, ותעריפי חנייה השווים למחצית מיכל דלק קפריסאי כדמי חנייה.

שלושה ימים בקפריסין מרגיעים כל כך, אבל כמאמר הקלישאה שיש בה המון מן האמת – אין כמו בבית.