אוטלו ג'לאטו – גלידה עם סיום חלומי

כשמסיימים את הגלידה באוטלו לא נתקעים עם חצי גביע ריק ביד אלא עם שוקולד מעולה נגוע במעט גלידה שנמסה לתוכו

הגלידה באוטלו היא חלום ויזואלי - הגלידה נראית פשוט מעולה. צילום רן קורן
הגלידה באוטלו היא חלום ויזואלי - הגלידה נראית פשוט מעולה. צילום רן קורן

אני אוהב גלידה. זה לא נשמע ממש ייחודי. לא לאהוב גלידה זה בערך כמו לשנוא קשת בענן. הגלידה הראשונה שאכלתי הייתה פונץ׳ בננה (מה זה לכל הרוחות פונץ׳?) מבית היוצר של סנוקרסט, אשר נקנתה באוטו גלידה שהיה אחד הדברים המרגשים ביותר ברחובות של שנות ה-80. הגלידה הגיעה באריזת קרטון בגודל של פאקט סיגריות, ממנה היו חותכים יחד עם הקרטון מנות, ואז מפילים לכוס זכוכית, זורקים את הקרטון ואוכלים עם כפית. זה היה נפלא על אף הרמה הירודה של הגלידה, הצבעים הזרחניים שיצאו מהחוקף ואפס נאמנות לטעם הכתוב. לשמחתי חל שיפור קל מאז, באמת רק קל, בגלידות הסופר המיוצרות בארץ. אבל עם כניסתן של גלידריות בוטיק, נחשפנו למילה ג׳לטו האיטלקית, ולכל המשתמע מכך – גלידה המיוצרת במקום, מחומרי גלם איכותיים, עם מרקם קרמי ואינספור ווריאציות של טעמים.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

גילוי נאות – אני גר 16 מטר מסניף הדגל של גלידה אניטה בנווה צדק, אחת המפורסמות ועטורות הפרסים בישראל, מקום עליה לרגל לתיירים ומקומיים כאחד, בקיץ ובחורף, והמקום הראשון שבתי הייתה בו בגיל שלושה ימים בתוך מנשא. כבר זמן רב שאני לא פוקד את המקום, למעט לקחת אורחים, בעיקר את אבא שלי – כנראה רק אצלי הבן קונה לאבא גלידה. מילא. אני יכול להגיד היום, ממרום הבנתי הקולינרית שהגלידה המתוקה מדי ובעלת הדמיון הגבוה בין טעמיה לא מרגשת אותי. לא די בכל מיני מחיות שוקולדיות מפוארות בכדי לשכנע אותי.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

לפני מספר שנים קפצתי עם אשתי, דיילת אויר דאז, למילנו, כדי לאכול בכמה מוסדות קולינריים ולחזור, כיאה לחובבי קולינריה פרועים שטסים חינם. המקום הראשון שפקדנו שם הייתה גלידריה נחשבת בשם Cioccolati Italiani – סוג של בית מקדש לגלידה, ולא בגלל המון טעמים. הגלידה אפילו לא הוצגה לראווה, אלא הייתה חבויה במכלי נירוסטה עגולים מכוסים, שנראה היה כי לא פשוט להוציא מהם גלידה, עם ארבעה מפלי שוקולד, אבל לא כאלו של אירועים סוג ז׳ המורכבים מקקאו זול, סוכר ושמן קנולה (בחיי, ראיתי וטעמתי לצערי), אלא שוקולד איכותי שכל מה שפינטזתי עליו באותו רגע, היה לשכב מתחתיו עם פה פתוח עד לאובדן הכרה. הגלידה הייתה מושלמת במרקם וחוויה אדירה, אבל זה היה באיטליה, ביג דיל.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

בחזרה לישראל ולמציאות. בשבת האחרונה הורי הגיעו לביקור, וצריך לקנות לאבא גלידה. שוב אניטה? גם מלא אנשים, גם קרוב מדי לבית כדי להוציא את הילדים והחיה. הוחלט לעשות סיבוב קצר להרצל פינת לילינבלום, אותה פינה שכה אהבנו בימי אמיליה רומאנה, וכל כך מחקנו בימי ״וודקה רדבול עם קש שמחובר לערס״. החלל הפינתי הפך למואר ונקי מתמיד, קצת נקי מדי לגלידריה אולי? עד כדי כך שממבט חטוף לא רואים מיד גלידריה; רואים בוטיק של משהו אכיל. כמו החנויות בנווה צדק עם מוכרת אחת ושמלה אחת למכירה. מכיר.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

את הגלידה לא רואים גם כשנכנסים. היא חבויה במכלי נירוסטה מכוסים, כמו באיטליה. מה שכן רואים הן שתי מכונות גלידה מהממות שבאמת עובדות, ערמות מסודרות להפליא של גביעים בגדלים שונים – אפילו כאלו ממש קטנים וחמודים, והכי מגרה: שלושה מפלי שוקולד בשחור, חום וורוד. היה לי פלאשבק מטורף ממילאנו. רשימת טעמים התנוססה מעל הדלפק. לא הרבה טעמים, סימן טוב לדעתי. בצד ימין הסורבטים, בצד שמאל הגלידות. נראה שכל טעם שנמכר שם נבחר בקפידה ולאחר מחשבה רבה, למשל אוראו מלוח, קרם לוז, מסקרפונה פירות יער וקראמבל, שוקולד רובי, משמש סאוור בגזרת הסורבטים, ועוד כמה יציאות מרעננות חושים.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

על אף החום הכבד לא הלכתי על סורבה, אלא על שלושה טעמים שמנתיים – מפלי השוקולד הם לא ליופי. לפני ששמים גלידה בגביע (או מגבעים, מלשון מצלחתים), ממלאים את הגביע בשוקולד מהמפל. בשלב הזה אמרתי לעצמי שגם אם הגלידה תהיה נוראית, לא אכעס. כצפוי, נוראית היא לא הייתה, היא הייתה חלום. בתור התחלה, חלום ויזואלי – הגלידה נראית פשוט מעולה. לא כדורים ולא שליחטות אבסטרקטיות, אלא שכבות יפות ונכונות של גלידה. טוויל ופל עגול נעוץ מלמעלה, ואפילו הגביע בעל כתר השוקולד והבוטנים ממש טעים, ובעל קונוס אחיזה מקרטון. מה עוד אפשר לבקש? כל טעם היה בעל אופי מובהק, קרמי וטעים להפליא. כשמסיימים את הגלידה, לא נתקעים עם חצי גביע ריק ביד (הוא מוצא אצלי את דרכו לפח לרוב), אלא עם שוקולד מעולה נגוע במעט גלידה שנמסה לתוכו, סיום חלומי.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

היה מרגש, מחדש, נעים (על אף ווליום קצת גבוה מידי במוזיקה) וטעים ברמות. האם נחזור? בטח, שכחתי שם את הטלפון, אבל בהחלט כן, בלי קשר.

Otello gelato – הרצל 12 ודיזנגוף 165 תל אביב, 03-6889890






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה