אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-670 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה בחיים של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב, אביב אצילי, עפרה קידר, יונתן סמרנו, שי לוינסון – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 50 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו! שמישהו יתעורר כבר!

האתגרים שמאחורי יקבי הבוטיק – כשחלום מתנגש עם המציאות

אלון גונן: "יקב בוטיק" הפך בישראל לשם נרדף ליוקרה, איכות, רומנטיקה, סיפור. אבל האם כל יקב קטן באמת שווה את התווית המוזהבת? ואיך תעשייה קטנה ומקומית, הפכה לעסק שמגלגל הרבה כסף, לפעמים בלי הצדקה מקצועית או חווייתית. בין בלנד של שיראז וקברנה, לג'יבריש שיווקי על טרואר קדום, הגיע הזמן לחלוץ לרגע את הפקק, ולשאול:  מה באמת שותים פה?

מבחינה רשמית, יקב בוטיק הוא יקב שמייצר פחות מ־100,000 בקבוקים בשנה. אבל בפועל, מדובר בתעשייה מגוונת מאוד: מיקבים ביתיים שעושים 3,000 בקבוקים (אפילו פחות) בחצר הבית או במוסך של ההורים, ועד ליקבים כמו 'מרגלית' החלוץ בתחום יחד עם 'קסטל', 'ספרה' או 'סוסון ים' שמייצרים עשרות אלפים, מוכרים ברחבי הארץ, ומקבלים ביקורות קבועות. צריך להבין כי הבוטיקיות היא הגדרה תפעולית – לא בהכרח איכותית. אין שום ערובה לכך שיקב קטן, ייצר יין טוב יותר מיקב גדול, ולפעמים ההפך הוא הנכון.

תופעת יקבי הבוטיק בישראל התחילה באמצע שנות ה־90, עם פתיחת השוק, שינוי חוקי הייצור, והגילוי המחודש של תרבות היין על ידי מעמד הביניים, מצד אחד, זו הייתה תנועת נגד למונופולים הישנים דוגמת כרמל מזרחי, ברקן ורמת הגולן; מצד שני, זו גם הייתה תוצאה של חלום רומנטי לחיות בטבע, לייצר משהו עם משמעות, ולהתחבר לאדמה. רבים מבעלי יקבי הבוטיק התחילו מחלום אישי, תחביב או פרויקט משפחתי קטן, אבל עם השנים, כמו שכמעט תמיד קורה, התחביב הפך להיות עסק, ואיתו החלו להיווצר לחצים כלכליים חדשים. גדלו ההוצאות על כרמים, ציוד מתקדם, צוות מקצועי ושיווק, ולרוב קשה מאוד לשלב בין הרצון לשמור על איכות וייחוד, לבין הצורך להחזיר השקעות במהירות.

כך לא מעט ייננים מוצאים עצמם נאבקים בין אהבת היין לבין דרישות השוק, ולעיתים גם מוותרים על פרויקטים אמנותיים, לטובת מוצרים שיותר מתאימים למכירה מהירה. במקרים רבים, התחביב הופך להיות התחייבות כלכלית כבדה שדורשת השקעה כספית גדולה, ומביאה לקיצורי דרך באיכות, או למיתוג יתר שיעלה מחיר, בלי להבטיח חוויית שתייה איכותית באמת.

עם הזמן התפתחה תעשייה מקבילה ומשלימה של מרכזי המבקרים ביקבים – תודה גם לקורונה, כשלעיתים הפכו למרכזי רווח שההכנסה מהם גדולה מההכנסה ממכירות יין. הקהל חיפש מוצר מקומי עם סיפור, והיקבים קטנים למדו מהר לספק חוויה רומנטית־אינטימית, טעימות, סיורים, סיפור אישי וקצת גבינות – דברים שאין ליקב גדול עם מפעל תעשייתי. הבעיה היא שכאשר היין עצמו פחות טוב מהאריזה, והסיפור יותר חשוב מהתוצאה, הצרכנים מוצאים עצמם מאוכזבים, למרות שלעיתים קרובות ההייפ השיווקי מטשטש את זה.

מחירו של יין בוטיק גבוה לא בגלל האיכות, אלא בגלל היעדר יתרון הגודל – חומרי הגלם יקרים יותר, אין קווי ייצור יעילים, אין מערך שיווק אפקטיבי, אין הפצה מסודרת, אבל יש רצון לבידול. אם יקב קטן רוצה לבלוט על המדף ליד יינות מיינסטרים ב־40 ₪, הוא חייב לשדר משהו אחר: ייחוד, סיפור, או יוקרה. לכן התמחור יכול לעלות ל־100, 120 ואף 200 ₪ לבקבוק, לעיתים עבור יינות שעדיין "לומדים ללכת".

הציבור שבוי, כי הציבור רוצה להאמין. בתקופה שבה הכול תעשייתי, חסר שורשים ומהונדס, יין קטן עם סיפור מקומי הוא הבטחה למשהו אחר. אנשים לא קונים רק את היין, הם קונים את הסיפור, את התחושה ואת השייכות. אבל כשההבטחה לא פוגשת את הטעם, האכזבה כואבת. ולפעמים הציבור לא טועם, הוא רק פותח את הפקק בשביל תמונה באינסטגרם. ישנם מקרים רבים בהם יקבים חדשים, ממהרים להיכנס לשוק עם יינות שמבחינה מקצועית אינם מושלמים – יינות לא יציבים, יינות עם טעויות במתיקות או בחומציות, וחוסר עקביות בין בקבוק לבקבוק – כל אלה נפוצים יותר מכפי שנהוג לחשוב. לעיתים, ביקורות חיוביות או דרוגים גבוהים מגיעים מתקשורת חובבנית, או ממעגלים מצומצמים של חובבי יין, ומעניקים ליקב תדמית של איכות, שבפועל אינה מתיישבת עם הטעם. מצב זה פוגע ביכולת הצרכן ללמוד להבחין, וכמובן פוגע ביוקרה הכללית של הענף.

לצערנו, בשנים האחרונות חלה בישראל דעיכה בעיתונות היין המקצועית והעניינית. הביקורות המדויקות והכנות בעייתיות כשמדובר ביקבי בוטיק, כי המשמעות של ביקורת קשה היא פגיעה לא רק באגו של ייננים, אלא בפרנסת משפחותיהם.

האמת המורכבת היא שיש יקבי בוטיק מעולים, ויש גם גרועים. יש יקבים גדולים שמייצרים יינות מדויקים, עקביים ונטולי פוזה, לפעמים במחיר נמוך משמעותית מיינות יקבי הבוטיק. הצרכן הישראלי צריך ללמוד לשתות, לא להאמין. לדעת לטעום, לבקר, להטיל ספק, ולזכור שלא כל יקב קטן הוא "איכותי", ולא כל יקב גדול הוא "מסחרי."

תעשיית היין הישראלית בנויה על חלום, אבל בין החלום למציאות יש לא מעט שיווק, תדמית, וחוסר ביקורת. אם אנחנו רוצים תרבות יין אמיתית, היא צריכה להתחיל לא בבקבוקים, אלא במבט מפוכח על מה באמת נמזג לתוך הכוס.

יונתן לבני בהשקת רוזה של להט – ואורחת מיוחדת אחת

להט היא מילה שאליעזר בן יהודה אימץ מפסוק בספר איוב, המסמלת חום עז, בעירה פנימית. אבל איתי להט, האדם מאחורי היינות הנושאים את שמו, דווקא שקט ומופנם לכאורה, רחוק מלהתלהם. איתי הוא יינן, יועץ ליקבים, מי שמבין יין לעומק – לא רק את ההכנה, אלא גם את הדרך בה היין שלו ייטעם וייזכר.

בשבוע שעבר הוא השיק בבית איש הענבים ביפו, את הרוזה הראשון שלו – Garrigue Rosé 2024; צעד נוסף בדרכו בעולם היין, שהחלה בשנת 2018 כשהתמקד בענבים מכרם אלקוש שבגליל העליון המערבי. מאז נטע שם עוד כרמים מתוך אמונה כי זה אזור יוצא דופן: קרוב לים (ולכן חם ביום וקר בלילה), ואפילו עם אידוי מים נמוך שמאפשר לחלק מהכרמים לצמוח בלי השקיה. להט אומר שהיינות שלו מבטאים אופי אישי, ושואף ליינות שמעוררים את החך והדמיון גם יחד. "אני רוצה לעשות יינות לבנים שירגישו כמו אדומים – וההפך," הוא אומר. "הכוונה היא ליצור יינות קולינריים – כאלה שמלווים אוכל, מדברים איתו."

לאירוע ההשקה הצטרפה אורחת מרשימה במיוחד: אליזבת' גבאי, עיתונאית, יועצת יין ו־Master of Wine (MW) משנת 1998. גבאי, שמתגוררת בצרפת, פרסמה שלושה ספרים על יינות רוזה, וכתבה לא מעט מאמרים בתחום. מבחינתה, רוזה כבר מזמן לא שמור רק לימי הקיץ, אלא מהווה עולם שלם של יינות מורכבים, עמוקים, מפתיעים, שמייצגים אזורים, סגנונות עשייה וסגנונות צבע, ואף יכולים להתיישן בכבוד כמו יינות לבנים ואדומים מובחרים.

לדבריה, היום אפשר למצוא רוזה כמעט בכל גוון, ולגלות ייננים נהדרים שמייצרים יינות רוזה איכותיים במיוחד. ומה דעתה על להט? היא לא הסתירה את התלהבותה: "טעמתי אותו – והוא לגמרי שייך לשורה הראשונה של יצרני רוזה בעולם. יין ייחודי, מדויק, מרשים".

להט רוזה 2024 Garrigue – גאריג הינו מונח שמתאר את צמחיית הבר סביב הכרמים, ובעברית: שִׂיחִיָה או שׂוּחַ. זה גם אחד המונחים שמשמשים לתיאור יינות רוזה עם ניחוחות של צמחי תבלין וצמחי בר. היין של איתי להט מורכב מ־35% ענבי מורבדר, 35% סירה, 20% גרנאש נואר ו־10% רוסאן;  כולם מהגליל העליון המערבי, מחמש חלקות שונות בכרם בן עיון באלקוש ובכרם פקיעין. במהלך הטעימה הסביר להט שהרוזה הזה נועד לגשר בין יינות לבנים לאדומים. הוא עשוי מזנים אדומים בשילוב רוסאן לבן, בשיטה של יינות לבנים: הענבים הופרדו מהשזרות, נסחטו בעדינות, והתירוש הותסס בחביות עץ משומשות גדולות – ללא תסיסה מלולאקטית. לאחר הרכבת הבלנד הסופי הוחזר היין לחביות להתיישנות במשך כ־9 חודשים. התוצאה: רוזה עשיר, עם חומציות עדינה ומורכבות נעימה. גם איתי להט וגם אליזבת' גבאי, הדגישו שמדובר ביין שיתפתח היטב לאורך זמן. לטעמי, זה אחד היינות היותר מעניינים בסגנון זה שטעמתי בארץ. מחיר: 120 ₪ – יין מצוין ששווה לנסות.

להט לבן 2024 – איתי להט מתמקד בזנים ים תיכוניים, ויוצר בלנדים של רוסאן, ויונייה ומרסאן. הוא משתמש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אך מדגיש שנדרשים גם "יד ורגש" – כלומר תהליך שמאפשר חמצון עדין ומגע מדוד עם הקליפות. היין הנוכחי מורכב מ־60% מענבי רוסאן, 32% ויונייה ו־8% מרסאן, מכרמים בגליל העליון המזרחי. "זה בציר המלחמה בצפון," הוא מציין בהתייחס לתנאי הגידול והבציר שהושפעו מהמצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון. הענבים הותססו והתיישנו בחביות עץ (400–500 ליטר), והיין שהה על השמרים במשך 9 חודשים. בטעימה: יין ארומטי ועשיר, עם מבנה ברור. נכון לעכשיו הוא מעט סגור. מחיר: 120 ₪ – נראה ששנה או שנתיים בבקבוק יעשו לו טוב.

להט רוסאן 2024 – רוסאן הוא זן שמזוהה בעיקר עם עמק הרון הצפוני. הענבים הופרדו מהשזרות, ולאחר השריה קצרה הועברו לתסיסה בארבע אמפורות בנפח 320 ליטר ועוד שתיים בנפח 750 ליטר. היין שהה בהן במשך תשעה חודשים. זהו יין לבן בעל גוף מלא יחסית, עם ארומות של פרחים, תה עלים, דבש ואגסים צעירים. בהשוואה ליינות הקודמים – מדובר ביין סמיך ומרוכז יותר.  למרות שזהו יין מהבציר של 2024, הוא כבר מוכן לשתייה, אך צפוי להשתבח עם הזמן. מחיר: 150 ₪.

להט אדום 2023 – מורכב מ־88% ענבי סירה ו־12% קברנה סוביניון, שהוסיף ליין מבנה מוצק ועוד עומק. הענבים עברו תסיסה אלכוהולית ומלולאקטית בחביות עץ (400 ו־500 ליטר). לאחר כ-4 חודשים בוצעה שפיה, היין עורבב והמשיך להתיישן בחביות במשך כ־16 חודשים נוספים, ואז סונן ובוקבק. היין מאופיין בארומות ותבלינים, ריחות אדמתיים ומינרליות בולטת. נוכחות של פלפל וסיומת ארוכה. מחיר: 125 ₪ – מומלץ לצנן מעט לפני שתייה בימים חמים.

להט לייבו GSM 2023  – לייבו הינו שם אימו של איתי. היין הוא בלנד של שלושה זנים ים-תיכוניים: גרנאש, סירה ומורבדר. כל אחד מהם תורם ליין תכונות ייחודיות — גרנאש מוסיף רכות ופירותיות, סירה עומק ותבלינים, ומורבדר תורם למבנה ולמורכבות. היין תסס במיכלים קטנים, והמשיך להתיישן בחביות עץ ישנות (400 ו־500 ליטר) במשך כ־15 חודשים. לאחר מכן עבר שפיה ועורבב לבלנד הסופי. זהו יין רב גוני שמתאים למגוון רחב של מאכלים. מחיר: 150 ₪ – מומלץ לצנן אותו מעט בימים חמים.

לסיכום: להט הוא מהייננים הטובים והייחודיים בישראל. הוא מייצר את יינותיו מתוך מחשבה עמוקה על איך להשיג את הטעם הטוב ביותר, עם זנים שגדלים בגליל העליון המערבי והמזרחי. בעיניו היין נוצר בדיאלוג בין היינן למקום. התוצאה היא יין הרמוני, עדין ומורכב, עם טעמים יוצאי דופן. הרוזה שיצר, לכבודו הגענו לטעימה, הוא יין ייחודי שמשקף היטב את הגישה שרוזה אינו רק יין עדין אלא גם יין קולינרי מורכב, עם יכולת התיישנות ואיכות גבוהה. שאר יינותיו, כמו להט לבן (120 ₪), להט אדום (125 ₪) ולהט לייבו GSM (ב-150 ₪), מצוינים גם הם ומייצגים ייננות איכותית וייחודית. מובן שמדובר בטווח מחירים לא זול, ותשובה לשאלה האם הם שווים את ההשקעה, תלויה כמובן בהעדפות האישיות ובמה שמחפשים ביין.

פסטיבל היין במוזיאון ישראל – כשרים בלבד

אלון גונן: פסטיבל היין השנתי של מוזיאון ישראל בירושלים, שיתקיים בימים שלישי עד חמישי 5.8-7.8.25, לא יכלול אפילו יקב אחד שאינו כשר. לא מדובר בטעות. לא באי-הבנה. ולא, האירוע לא הוגדר כתערוכת יינות כשרים. ובכל זאת, התוצאה ברורה: הדרה מוחלטת של יקבים ישראלים שאינם בעלי תעודת כשרות.

דובר הפסטיבל השנה ציין ביקבים המשתתפים את הר אודם, תניא, יפו, הר ברכה, טפרברג, שאטו מירון, פורטה 6, בנימינה, כרמל, יקבי ירושלים, אדיר, מטר, קסטל וטוליפ – כולם כשרים. דובר הפסטיבל בעבר זכר לציין בין היקבים שאינם כשרים והשתתפו בפסטיבל במוזיאון ישראל, את שאטו גולן, צפרירים, גרוס, אורטל ואמפורה.

בפנייה למוזיאון ישראל, ניסינו לברר האם מדובר במדיניות מוצהרת או בצירוף מקרים. תגובת המוזיאון: "הפסטיבל הוא אירוע המתקיים כמדי שנה במוזיאון. אין למוזיאון כל קשר לבחירת היקבים – זו החלטה של מארגני הפסטיבל." לשאלות על תנאי סף או מניעה מיקבים לא כשרים להשתתף, נמסר: "לא ידוע על מניעה כלשהי." ולגבי מגמה עתידית "לא ידוע כלל על מדיניות או מגמה בנושא".

את השאלה המרכזית, כיצד נוצר מצב שבו כל היקבים המשתתפים הם כשרים בלבד, הפנו במוזיאון בחזרה למפיקי הפסטיבל – בעלי ואנשי רשת חנויות היין הירושלמית 'אבי בן'. תשובתו של אבי בן לשאלותינו הייתה: "מציאות חדשה באזורנו". את הפתרון לתשובה זאת אולי ניתן למצוא במגילות העתיקות שמוצגות בהיכל הספר במוזיאון.

אבל מוזיאון אינו אולם אירועים. מוזיאון ישראל הוא מוסד לאומי, ציבורי, הנתמך מכספי ציבור, ואמור לייצג את כלל החברה הישראלית – על גווניה, תפיסותיה וטעמיה. גם אם המוזיאון אינו בוחר את היקבים בעצמו, הוא אחראי לשאלה אילו ערכים משתקפים באירועים שהוא מארח. ברגע שמתקיים בשטחו אירוע ציבורי, שנראה ככזה שמדיר בפועל קבוצה שלמה של יוצרים, ייננים וצרכנים,  אי אפשר להתנער מהאחריות. כי מוסד שמארח,  שותף. גם אם הוא לא כותב את רשימת המשתתפים.

ובכן, אין מדיניות רשמית, אין הנחיה, אין אפילו הסבר. יש רק תוצאה אחת: כל היינות שמוצגים לקהל הרחב, במוסד התרבות הלאומי של מדינת ישראל – כשרים. וזה לב העניין. זה הסיפור, זו המציאות, וזה רק הסימפטום האחרון בתהליך מתמשך שבו היין בישראל הופך לא לאמנות חופשית אלא לסמל של אידיאולוגיה סגורה.

בשבועות האחרונים מתכנסים מספר ייננים ואנשי הענף עם יו"ר מכון היצוא, אבי בלשניקוב, בניסיון לפצח את השאלה המטרידה: למה היין הישראלי לא מצליח להשתלב בזירה הבינלאומית. התשובה פשוטה, והיא כבר נכתבה כאן בעבר: היין שלנו לעד יישאר "יין כשר מסומן". לא רק מוצר, אלא תווית. לא רק תווית, אלא חותם שמבדיל – נבדל, מסומן, שונה. והיין הישראלי משדר החוצה סיפור שמגדיר אותו דרך כשרות – ולא דרך טרואר, זן, יצירתיות או איכות.

מוזיאון ישראל לא יציג יין בתערוכה, אלא תעודת כשרות. כשמוסד כמו מוזיאון ישראל לא מארח על שטחו אף יקב שאינו כשר, הוא שולח מסר עמוק על התרבות הישראלית עצמה: שאין מקום למגוון. שאין לגיטימציה לבחירה אחרת. שהציבור החילוני – גם חובבי יין מושבעים, סקרנים, פתוחים – אינו שיקול. יין לא כשר, מחוץ למשחק. יינן חילוני, תתכופף או תישאר מחוץ לברנז’ה.

היין הישראלי הפוך להיות אנדרטה לזהות סגורה. העולם מזהה אותו מיד: "יין כשר" – לא יין ישראלי, לא ים תיכוני, לא חדשני, לא ייחודי – רק כשר. והחלק הכי כואב, זה לא נרטיב שהעולם כפה. זה סיפור שאנחנו בחרנו לספר על עצמנו. יין שלא מדבר אל כולם, אלא רק לקהילה אחת. יין שלא מבקש להשתלב,  אלא לבדל את עצמו.

הבחירה בידינו – ובמיוחד בידיו של בלשניקוב, שחייב להבין שאין מה למתג את היין הישראלי בעולם כתווית "יין כשר". אין צורך להתייחס כלל לחותמות של רבנים, כי היין הישראלי הוא הרבה מעבר לכך. זהו שילוב של טרואר, קרקע, ועשייה ייננית שונה ומגוונת – יין מהגליל, מהגולן, מיהודה ומהמדבר. זה היין הישראלי האמיתי. אבל כל עוד החילוניות מוותרת והמוזיאון שותק, אנחנו נישאר תקועים בתוך תווית, בלי מקום באמת לטעום, בלי מקום באמת להיות.

כוס יין וירטו-ריאלית עם אסף גלאי: שיחה על בציר, אקלים וקצת פילוסופיה

אלון גונן: אנחנו לא באמת יושבים יחד, אבל אני מרגיש שאנחנו כן. אסף גלאי, היינן שמאחורי יקב גלאי שבנגב, עונה לי בווטסאפ ארוך, קולח, מלא תובנות וקריצות של ניסיון. שאלתי איך נראית בעיניו שנת הבציר הקרובה – וקיבלתי תשובה שמזכירה יותר שיחה עם ימאי בעל רגל תותבת מעץ, מאשר עם איש אדמה. וזה, כנראה, בדיוק העניין.

"עושה רושם שיהיה יבול איכותי וגם די מספק מבחינת הכמות," הוא מתחיל באופטימיות זהירה, ואז מסביר שהחורף באזור שלו היה שחון במיוחד – 60% פחות משקעים, אבל האביב והקיץ התנהלו בלי דרמות. "טפו-טפו-טפו…" הוא כותב ומצחיק אותי.

אבל לא מדובר רק בסטטיסטיקה. אסף מספר גם על שינוי עמוק שהוא חש בלילות, אפילו במצפה רמון – המקום שבו הוא מגדל ענבים אדומים בשת"פ עם חוות נועם-במדבר. "הלילות חמים ממה שהיו. אפילו שם. שלוש השנים האחרונות כבר מראות את זה בבירור." ובדיוק כשהתחלתי לחשוב שהוא שוקל לעזוב את הכרם ולפתוח תחנת מטאורולוגיה, הגיע המשפט שתפס אותי: "אני מרגיש כמו קברניט של אניית משא שחוצה את האוקיינוס. כל שנה – ים אחר, צוות אחר, תקלות אחרות. אבל המטרה תמיד אותה מטרה: להביא את הסחורה בשלמות."

אני מחייך מול המסך. יינן שמדבר על בציר כמו על ניווט ימי – זה כבר לבד שווה כתבה. ואז, כמו כל קברניט טוב, הוא נוגע גם בטעויות. "כנראה שב-2016 הייתי יותר מדי זמן בקבינה. לא השקפתי מספיק אל האופק… וככה תאונות קורות. רגע אחד של חוסר תשומת לב — ואתה מתרסק ולא נוסק".

ועדיין, גם ה"טעויות" שלו מגיעות לפודיום. יין הדגל שלו – 'קאזה-נגב', גרף בארבע מתוך חמש השנים האחרונות את המקום הראשון בקטגוריית יינות מתיישנים בתחרות אשכול הזהב. גם בציר 2016, שלדבריו היה "רגע של נמנום", הגיע שלישי. וה-2017 חזר למקום הראשון. "זה לא מובן מאליו", הוא כותב לי. "חמש שנות בציר שונות, כל אחת בתנאים אחרים – ובכל זאת, אותו דיוק. זה מתחיל בכרם ונגמר במרתף, עם עבודה מוקפדת לאורך כל הדרך."

אז נכון, לא ישבנו פיזית על המרפסת עם כוס יין ביד. אבל אחרי שיחה כזו  מרחוק אבל מקרוב,  אני בטוח שאסף גלאי יודע לא רק לייצר יין, אלא גם לספר סיפור. כזה שמתחיל באדמה, עובר דרך הענבים – ומגיע אליך לכוס, בדיוק בזמן. וזה מה שהוצאתי ממקרר היין. 

יקב גלאי – 23 שנים של יין, עקשנות וקצת קוצים

אני מכיר את אסף וסיגלית כבר עשרים שנה. לאסף גם אז לא היה שיער, ולסיגלית – זוגתו המרשימה, הייתה התבונה לקצץ גם היא, אולי כדי שלא ירגיש לבד. הוא החזיר לה עם זקן עבות. נו שוין. אסף וסיגלית זה יקב גלאי, ואין גלאי בלי שניהם. אי אפשר לדבר על היין בלי לדבר על העזר שנגדו, לצידו, ולרוב גם לפניו. פה אני עוצר, כי את כל הסודות אני כבר יודע.

הסיפור שלהם התחיל הרבה לפני שנמזג הבקבוק הראשון. ב־1996 הם קנו נחלה מוזנחת, מלאה קוצים, שאיש לא גר בה כבר שבע שנים. בעבודה קשה – באמת קשה,  הם הקימו משק חי, יצרני, ובעיקר עצמאי. ב־2002 נולד היקב. יקב גלאי הוא יקב משפחתי קטן. לא אלפי דונמים ולא שורות של עובדים. הם מגדלים את הענבים בעצמם, מטפלים בכול גפן, בוצרים ביד, ומייצרים כמה אלפי בקבוקים בשנה. זה אולי מעט במספר, אבל לא מעט באיכות.

הענבים מגיעים משתי חלקות בניר עקיבא, אחת ניטעה בשנת 2000, השנייה ב־2014. הקרקע: בעיקר לֶס עם מעט גיר. כל יין הוא תוצר של כרם יחיד – Single Vineyard, ואין תוספות מבחוץ. רק מה שגדל אצלם. לכן זה גם Estate Wine  אמיתי, כזה שמספר סיפור של מקום ושל עשייה אישית.

אסף אוהב שליטה. לא במובן הרע, אלא כזאת של מי שבאמת אכפת לו. כל שלב, מהכרם עד הבקבוק, עובר אצלו דרך הידיים. לא טרנדים, לא קיצורי דרך, ולא יועצים שמסתובבים עם תואר ולא יודעים איפה הצפון. והיינות? עם השנים הם הפכו לשם דבר, יינות מדבריים, מדויקים, לא מתחנפים. בסוף, יקב גלאי הוא לא רק סיפור רומנטי על יין במדבר. זה סיפור של עבודה קשה, זוג שמחזיק את זה ביחד, שיודעים בדיוק מה הם רוצה מהכרם, מהיין  ומהכוס שהם מוזגים.

מהיינות של יקב גלאי

 קאזה-רוזה 2023 – רוזה מדברי מענבי מרלו, שמביא שילוב מדויק בין רעננות לעושר פרי. ארומות של תות שדה, רימונים ונגיעה של קליפת אשכולית, קופצות מהכוס כבר בלגימה הראשונה. היין יבש, חמצמץ במידה, וזורם בקלות על הלשון – כזה שצועק קיץ, אבל נשאר מעניין גם אחרי הלגימה השלישית. הצבע עדין אך חי, והמעטפת הכללית נותנת תחושה של מחשבה מאחורי הפשטות. יין שעושה חשק לפתוח עוד בקבוק. מחירו 106 ₪. ציון 89. תמורה למחיר –  90 ₪.

מרסלאן 2021 – יין אדום מדברי, שמצליח להוציא מהמרסלאן את כל מה שיפה בזן הזה: פרי סגול בשל, תיבול עדין, גוף בינוני, וחומציות שמחזיקה הכול במקום. אף לא רועש מדי – שילוב של אוכמניות, שזיף שחור וקמצוץ עלים ירוקים, שמקנה תחושה פראית אך לא גסה. בפה היין מאוזן, עם טאנינים רכים וסיומת נעימה. לא יין שמתאמץ להרשים, אלא כזה שמדבר בגובה העיניים – ודווקא בגלל זה הוא נשאר בזיכרון. מחירו 136 ₪. ציון 91. תמורה למחיר – 120 ₪.

קאזה-נגב 2019 – בלנד מדברי עוצמתי אך מדוד, שמביא 70% מרלו ו-30% קברנה סוביניון לנקודת איזון מרשימה. השהות הארוכה בחבית ניכרת, עם ניחוחות של דובדבן שחור, טבק, עץ קלוי ונגיעה של אדמה רטובה. בפה היין מרוכז, עם גוף מלא וטאנינים מהודקים אך לא חונקים. יש כאן עומק, רבדים שמתפתחים עם האוויר, וסיומת ארוכה שמותירה חותם. היין לא מסונן,  וזה רק מוסיף לאותנטיות שלו. מחירו 136 ₪. ציון 92. תמורה למחיר – לחלוטין.

ביקורות: יין טוב בלי דרמות

אלון גונן: הפעם חמישה יינות ישראליים, רובם נעימים, חלקם אפילו טובים,  אבל אף אחד לא פורץ דרך.

יקב ברקן – Seven Hills שרדונה 2023: השרדונה הזה הוא בדיוק מה שהיית רוצה כשאתה מחפש משהו קליל וכיפי. לא יובש קיצוני, לא מתוק להחריד, פשוט יין לבן שאפשר לפתוח ולהתענג עליו בלי הרבה חישובים. יש בו קצת מרקם, קצת רעננות, שילוב של חמיצות שמורידה קצת את החום של היום. יין שלא מנסה להרשים בפיצ'רים מיוחדים, אלא פשוט נותן לך הרגשה של בית, של משהו פשוט טוב וזורם. כזה שאפשר ליהנות ממנו לצד סטייק טוב או דג מלוח. מחירו 65 ₪. ציון 89. תמורה למחיר – 55 ₪.

יקב ברקן – Seven Hills קברנה סוביניון 2023: הקברנה הזה מרגיש כמו יין שמכבד את עצמו, בלי להתעקש להיות מיוחד מדי. צבע אדום עמוק, בלי טאנינים מחריפים ולא סוכר מיותר. טעמים של ענבים בשלבים מוקדמים עם חמיצות טובה. יין שעושה בדיוק את העבודה:  מלווה את הארוחה בלי להפריע, מחמם את הלב בלי להתאמץ יותר מדי, ובמחיר שממש לא גורם לך להסתכל על כרטיס האשראי בפחד. בקיצור, יין שאפשר לשתות בלי להתחייב, ולזכור רק את הטעם ולא את החשבון. מחירו 65 ₪. ציון 89. תמורה למחיר – מצוינת.

יקב טפרברג – שרדונה אסנס 2022: השרדונה הזה הוא שילוב של שני כרמים,  אחד בהרי יהודה והשני בעמק האלה. המטרה היא להראות שיין לבן יכול להיות גם קצת מורכב, בלי להפוך למסובך מדי. הצבע שלו צהבהב וקליל, והטעם קצת הדרים, קצת פירות טרופיים, קצת נגיעות חמאה וקצת עץ אלון, אבל בלי להשתלט יותר מדי. יבש במידה, אבל לא מפחד להראות צד עדין ומאוזן. סיומת ארוכה ונעימה שמזמינה עוד לגימה. בקיצור יש ביין הזה הרבה קצת מכל דבר, ובסופו של דבר זה יין שמביא קצת קרירות בימים החמים והלילות החנוקים. מחירו 75 ₪. ציון 89. תמורה למחיר – 55 ₪.

יקב מדבר – רוזה פינו נואר 2024: רוזה מזן פינו נואר האצילי, שעושה את זה בקלילות: פרי כיפי, חמיצות שמאזנת, רעננות נעימה ויובש שמחזיק יפה. יש נוכחות, אבל לא שופע או עמוס – יין שמעדיף לרמוז ולא לצעוק. ואז מגיע המחיר: 100 ₪. פה כבר נגמרת הרומנטיקה ומתחיל החישוב. יין טוב? כן. חיוך בקופה. פחות. ציון 89. תמורה למחיר – 55 ₪.

יקב מדבר – שרדונה 2023: השרדונה הזה נשען כולו על פרי עשיר ורך, אבל החמיצות לא באמת מתהדקת, והאיזון לא מגיע – גם לא אחרי אוורור. זהו יין נעים, אבל שטוח יחסית, נטול עומק של ממש. בעיקר חסר את האופי שמאפיין שרדונה במחיר הזה שדורש היקב – 100 ₪. אם לרגע מישהו היה חושב על קהל היעד, היה ברור שזה יין שמתאים לאלה שפשוט רוצים לשתות משהו קל, בלי לחשוב יותר מדי על זן ענבים, טרואר או מורכבות. וזה בסדר גמור — פשוט לא במחיר הזה. תמורה למחיר – 45 ₪, גג.

לסיכום: ברקן מפתיעים בתמורה מעולה למחיר, עם יינות שכיף לשתות בלי דרמה.טפרברג שומר על איזון, אבל מרגיש קצת מהכול  בלי באמת לבלוט. מדבר נותן רוזה מוצלח, אך דורש עליו מחיר של יין בוטיק מחו"ל. יין ישראלי צריך להיות קודם כול שפוי במחיר,  יין זה לא פרס יוקרה, זה מה ששמים על השולחן.

שני פיילוטים הקשורים לענבי יין בפרויקט RegenUp 

פרויקט RegenUp בהובלת מכון המחקר מיגל, לחיבור בין חקלאיים בצפון לסטארט-אפים בתחומי חקלאות מודעת סביבה, יורחב ל-22 פיילוטים בשטחי החקלאות בגליל ובגולן. בכנס שהתקיים החודש במבואות החרמון, הוצגו 7 מיזמים טכנולוגיים שנבחרו במחזור הראשון (מתוך 40 סטארט-אפים שהגישו מועמדות, ו-30 חקלאים מהגליל והגולן שהגישו מועמדות) המיושמים כבר בשטח, מתוכם שניים שקשורים לכרמים ולענבי יין:

חברת SOILWIZ  – השקיה מדויקת באמצעות ניטור פסיבי ורציף של מליחות בתמיסת הקרקע, בגידולי שקד, אפרסק, שזיף, משמש וכרם יין בדרום הגולן:

בעת בצורת, כאשר מאגרי מי התהום בגולן ריקים ועולה צורך להשתמש במי הכינרת המליחים העלולים לפגוע בצמח, עלתה החשיבות בקרב המגדלים לניטור רמות המליחות בקרקע לשמירה על איכות הגידול וגובה היבול. חברת הסטרטאפ SoilWiz מקיימת פיילוט בשיתוף החקלאי דני לביא ממושב מיצר, לניטור פאסיבי ורציף של רמת המליחות בתמיסת הקרקע, לייעול ממשק ההשקיה במטעי שקד, אפרסק, שזיף ומשמש ובכרמי גפן יין הממוקמים בדרום הגולן. החברה משתמשת בקולט מוגן פטנט שפיתחה, המוחדר לתוך הקרקע ומבודד באופן ייחודי את המים מהקרקע, לביצוע מדידות מדויקות במקום של רמת מליחות הקרקע ולא רק הלחות. קולט אחד קובע הן את דרישות מי ההשקיה והן את צרכי הדישון, דורש תחזוקה נמוכה מצד החקלאי, וכן משדר את הנתונים בזמן אמת לאפליקציה ייעודית בסמארטפון, כך שהחקלאי יכול לקבל החלטות מידיות ומכול מקום בניהול המשק.

חברת TierraSpec – ניטור תכונות הקרקע בחישה מרחוק, תוך שימוש במידע לווייני ובינה מלאכותית במטעים וכרמים, הנבחן במושב שעל בצפון הגולן:

הסטארט-אפ TierraSpec מקיים פיילוט בשיתוף החקלאי יוסי חזיזה ממושב שעל, לייעול משטר ההזנה והדישון במטעי נשירים וכרמים בצפון הגולן. החברה משתמשת בצילומי לווין ברזולוציה גבוהה לניטור תכונות הקרקע, עם חישה מרחוק ברמת דיוק של מעל 90%, ומספקת מידע מקיף, לרבות הרכב חומרי הזנה ומבנה הקרקע. באמצעות פיתוח מודלים של בינה מלאכותית ולמידת מחשב, החברה מנתחת ומעבדת כמויות עצומות של נתוני קרקע וסביבה המתקבלים מהלוויין, ובכך מייצרת מדדי קרקע ותובנות מדויקות, הכוללים הערכת רמות החנקן, זרחן ואשלגן לדיוק משטר הדישון, זיהוי חומציות הקרקע והשפעתה על התפתחות הגידול, טיוב ניהול מבנה הקרקע לשיפור בריאות השורשים ועוד. השימוש בחישה מרחוק באמצעות לוויין חוסך מהחקלאי את הצורך בהגעה פיזית לשטח ואיסוף דגימות באמצעות חיישנים שיושבים בקרקע, ושליחתן לבדיקה במעבדות, וכן מאפשר קבלת מידע מרחבי לעומת מידע נקודתי בסביבת החיישן.

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

רמי נעמן מ'יקב נעמן' במושב רמות נפתלי שבגליל העליון, כתב לנו: "ביום ראשון השבוע בקבקנו את "יין המלחמה" של יקב נעמן, אשר נקרא "השבת השחורה Black Sabbath". כמו כל יינות הבלנד שלנו, גם יין זה קיבל שם של להקת רוק משובחת, ומצטרף ללהקות Deep Purple, King Crimson, Pink Floyd ועוד.

 הענבים ליין "השבת השחורה" נבצרו תחת אש המלחמה בקיץ 2024, וכל תהליך ההכנה התרחש בין אזעקה אחת לשנייה. הבציר כולו היה של מתנדבים מדהימים, שכאמור לא היססו לבצור תחת אש. חלקם השתתפו במספר בצירים, וגם סייעו בפעולות ביקב מיד אחרי הבציר. היין שמורכב מ- 74% ענבי פטי ורדו, 16% קברנה פרנק ו- 10% קברנה סוביניון, התיישן 7 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, לאחר תסיסות ושפיות.

בגלל הקונוטציה הקשה שלו, לא האמנו שנשתמש אי פעם בשם זה ליין שלנו, אך המציאות האכזרית ב-7.10.23 טפחה בפנינו, וזה התבקש. יין זה מוקדש לכל החטופות.ים והנרצחים.ות (ביניהם גם קרובי משפחתנו) ולכל נפגעי.ות המלחמה.

אבל ליין זה נוסף בשבוע האחרון עוד רובד: בצירוף זמנים מטלטל, אגדת המטאל רוק – אוזי אוסבורן, מקים וסולן להקת Black Sabbath (השבת השחורה) – ששמה נבחר בעקבות השראה מסרט אימה בשם זה, הלך לעולמו בגיל 76 לפני ימים ספורים, ב-22.7.25. היין אשר שמו מהווה מחווה לאוזי אוסבורן ולהקת השבת השחורה, יושק בקרוב ומוקדש מעתה גם לזכרו. אנו מציעים את היין כעת במכירה מוקדמת באתר יקב נעמן, ב-130 ₪ במקום 150 ₪.

הזמנת יין השבת השחורה 2024 כאן באתר

מטיילים בצפון? נפתח רָיַה – בית יין בדגניה

בקיבוץ דגניה שבעמק הירדן נפתח לאחרונה רָיַה – בית יין מקומי, שמציע חוויית אירוח מיוחדת השואבת השראה מאהבה ליין, לאנשים ולאדמה. מאחורי רָיַה עומדת עדן דור, דור שני למסעדנים תל-אביביים, שמביאה אל הנוף הפתוח של העמק יין מקומי טוב, אוכל טעים ופשוט, ואווירה עם סטייל. את היינות היא יוצרת יחד עם אביה, גולן, כל פעם בשיתוף פעולה עם יקב אחר מהאזור.

לכבוד הפתיחה הושקה סדרת יינות ראשונה בשם "יבניאל", שנוצרה במיוחד עבור המקום ביקב מקומי. הסדרה כוללת ארבעה יינות מזנים שונים – כל אחד מהם מספר סיפור אחר של האזור. היינות מוצעים לצד פלטות של גבינות, ירקות ופירות עונתיים, מאזטים ביתיים ועוד – שילובים שמדגישים את החוויה המקומית הנעימה.

רָיַה – קיבוץ דגניה א’. א’-ה’ 16:00–23:00, ו’ 12:00–18:30. להזמנות: 054-2260255

7.8.25 – פסטיבל היין של אופקים לציון 70 שנה

פסטיבל היין יתקיים ביום חמישי 7.8.25 מ-19:00 עד 23:00, במצודת פטיש שבפארק אופקים. מבטיחים אווירה פסטורלית, מופעי ולהקות קאברים, ומגוון יינות ויקבים. בטח יהיו נשנושים בתשלום נוסף.

רשימת יקבים לא סופית: ברקן, ברבדו, תניא, בית אל,טפרברג, רקנאטי, פורטה 6, לביא, פאסק, איש הפסיפלורה, הרי גליל, יפו, היוצר, לכיש, יקבי צור סוכנויות: ברטנורא, שילה, פסגות, הרצוג.

מחיר כרטיס 30 ₪. כאן רוכשים כרטיסים