סיפורים שסיפרו לי מטיילים מנוסים עוררו מעט מאוד ציפיות קולינריות טרם נסיעת המבחן לפראג.
"עיר יפה. עיר מדהימה. תרכיז של אסתטיקה ותרבות. אלכוהול מצוין. אבל, האוכל ממש לא משהו…" כך חזרו ואמרו לי המנוסים שבחבורה.
הכנו עצמנו לארבעה ימי סבל קולינרי עם תקווה לפיצוי הולם בתחום האלכוהול (הבירה, ליתר דיוק..) ובתחום חוויות התיור.

שביב קטן בלב נותר, אחרי שאחד מן המכרים של אחי, טייקון נדל"ן ישראלי הפועל בפראג, העמיד לרשותנו מספר המלצות של מי שמבלה חלק ניכר מזמנו בפראג (ואפילו נמנה עם בוני העיר ומקימיה – תרתי משמע).
ההמלצה הראשונה, והיא הוצלבה בהמשך עם המלצת מטייל קולינרי מנוסה אחר, הייתה מסעדה איטלקית בשם 'אמבייאנטה' (Ambiente – אווירה, בעברית). "אתם חייבים לאכול שם", הוא הדגיש – ואנחנו נענינו.

מילת הקדמה: גם מדריכי התיירות הרבים העוסקים בפראג אינם מעניקים ציונים גבוהים למסעדות הצ'כיות המסורתיות. לטענת רובם, המטבח הצ'כי מסובך, מאוד כבד, ורחוק מלספק חכו של נוסע מערבי המנוסה בטעמים מעודנים. יוצאת דופן היא הבירה הצ'כית – אשר לדעת יודעי סוד רבים היא הטובה בעולם. הפיצוי, כך טוענים לא מעט מדריכים, הוא במסעדות אתניות הפזורות ברחבי פראג – ובולטות ביניהן המסעדות האיטלקיות. אחרים אף מרחיקים לכת, ומציינים את רשתות המזון המהיר (כן, ה'מקדונלדים' למיניהם) כחלופה רצינית לאוכל הצ'כי המסורתי.

נחזור ל'אמבייאנטה'. מצוידים בהמלצה ובהצלבתה, התחלנו בחיפושינו אחרי המסעדה. "היא צמודה למגדל אבק השריפה" היה ההסבר המדויק שקיבלנו. מאחר והשעה הייתה שעת צהרים מאוחרת, וזה עתה נחתנו בפראג לאחר טיסה מתישה ואיחור מרגיז, החלטנו לחפש את המסעדה לסעודת צהרים קלה (זה הזמן לקטר פעם נוספת על המזון המזעזע שמגישים בטיסות השכר. מזון שמתחשק לזרוק דרך החלון למרות ירידת הלחץ הצפויה).

זוגתי, שרעיונות רבים שלה הם בהחלט הגיוניים ואפילו מבריקים, למרות שאף אחד לא מממש אותם, הציעה שיפסיקו לחלק בטיסות מזון, יורידו את מחירי הטיסה בשיעור החיסכון אשר כולל לא רק את עלויות המזון המבחיל אלה את עלות כל ציוד החימום המיותר לגמרי, את המכשור שלא רק שעולה לא מעט, אלא תופש נפח של עוד כמה נוסעים שיכלו לחלוק עימנו בהוצאות הטיסה ולהקטין באופן דרמטי את מספר הדיילים/דיילות. ומה נאכל? כאן, מציעה זוגתי שלוש חלופות אפשריות – הראשונה היא 'כלום' – נוכל להתאפק במהלך 4 או 5 שעות הנסיעה.
האפשרות השנייה, שהיא הרחבה של הראשונה, היא שנביא סנדביצ'ים מהבית או מכל מקום מהדרך, כולל אופציית דלפק כריכים ושתייה לקראת העלייה למטוס.
והשלישית וגם היא לא רעה – דוכן כריכים ושתייה קלה במטוס לרכישה בתשלום למי שממש מוכרח – ללא חלוקה ולא טרחה. אבל הכי חשוב, אומרת היא, שהסנדביצ'ים יהיו 'הכי טעימים'….ובא לציון גואל.
(כך, בדרך ל'אמבייאנטה' הצלחתי לפתח רעיון לסטארט-אפ, מודל לחברת תעופה 'אחרת' עם יתרונות מדהימים של מחיר וטעם, והעצמתי את המתח שלפני תיאור החוויה המסעירה שעברנו במסעדה).

עזבנו אתכם, כזכור, בהחלטה הנועזת לאתר את המסעדה למרות המידע החלקי שהיה ברשותנו – וביום הראשון לשהותנו בפראג, בטרם ידענו עד כמה קטנה ואינטימית העיר.
מה עשינו? אחרי שנהנינו לחיזוריה של נציגה איכותית המקדמת מופעי מוסיקה מרהיבים בבית העירייה (שהוא האתר הראשון שאליו מגיע כמעט כל 'תייר חדש'), שאלנו אותה אם היא מכירה את מסעדת 'אמבייאנטה – פסטה' בסביבה.
"כן, כמובן, ממש בצמוד למגדל אבק השריפה", הייתה תשובה.
מגדל אבק השריפה הוא אתר התיירות השני לביקור – אחרי בית העירייה החדש – בין היתר משום שהוא ממש צמוד אליו קיר-לקיר.

כאן המקום לספר ש'אמבייאנטה' הוא מותג רב-קולינארי בפראג הבירה. מסתבר, שמדובר ברשת עם מספר סניפים, שכמה מהם מתמחים בפסטה טרייה בפורמטים שונים (אך יש להם גם מנות בשר מדהימות, כפי שנוכחנו לדעת), ואחרים בבשרים 'על האש' בסגנון ברזילאי המזכיר את 'פאפאגאיו' הישראלית.

התקדמנו אל המגדל. עברנו מתחתיו (הוא כולל שתי קשתות שאחת מיועדת למעבר הולכי רגל, והשניה למעבר כלי רכב) והתחלנו להביט בקירות הצמודים. ונייט. אין אמבייאנטה. עוד 10 מ' ואז פנינו לסמטה התחלנו להתרחק מהמגדל. ו'אמבייאנטה יוק'.
בייאושנו נכנסה זוגתי שתחיה עם גיסתי המפוארת לחנות עתיקות בסמטה אליה הגענו, ושאלה את המוכרת, צ'כית חמודה בשנות העשרים, אם היא יודעת איפה מסעדת 'אמבייאנטה'.
הבחורה, שעד לאותו רגע גילתה סימני אדישות בולטים משתי האורחות הלא קרואות שהפריעו לה בשעות הצהריים הנתפשות כשעות 'מנוחה לא פורמאלית' – גילתה סימני חיים.
עיניה אורו, והיא אמרה לאשתי (כך דווחתי): "זוהי מסעדת הבית שלי. אני תמיד אוכלת שם…היא נהדרת", ומייד אחרי זה יצאה בסערה מהחנות, התחילה מסבירה בתנועות ידיים מדויקות איך להגיע, מה כתוב בשלט ומה כדאי להזמין. ארבע דקות לאחר מכן נתקלנו במסעדה, שכפי שמסתבר יושבת במיקום האסטרטגי ביותר, במה שמכונה "הציר המלכותי" – רח' צ'לנטה (Celenta) – שהוא ציר חובה לכל תייר מתחיל.

אלא מה, שלא כמו מסעדות אחרות המכריזות על מרכולתן באמצעות חזית צעקנית ורחבה, מדובר במסעדה שרוחב החזית של כניסתה כשני מטרים צנועים ולא צעקניים. ומה שנאמר שכתוב באופן בולט (שם המסעדה), כתוב באותיות מעודנות ולא גדולות במיוחד.
וזו הייתה התחלת החוויה – הכניסה הצנועה למסעדה.

כבר בכניסה הרגשנו נפלא. אולי זה בגלל שמייד בכניסה, מוסתר בצד שמאל (לא, לא חשוף לעוברים ושבים ברחוב) ניצב עובד מטבח. צ'כי גאה בגיל עשרים ומשהו, הלש בצק, מרדד אותו והופך אותו לפסטה טרייה – אשר מוצאת את דרכה אל הסועדים בתוך זמן קצר ביותר ('פסטה פרסקה').
הוא עסק ברידוד הבצק וחיתוכו לריבועים. מה שיכול היה להפוך בהמשך לטורטליני או אולי לא. היה בהימצאותו שם, ובעיסוק שלו, כדי להרגיע אותנו לגבי הטריות ולהעניק לנו את 'משב הרוח' של הנאה וחוויה – שלעתים כלל אינך יודע למה.

מייד אחריו, התקדמה לקראתנו גברת מתוך מסדרון הכניסה, שבקצהו היה בר אפלולי ובדרך אליו מספר שולחנות, ושאלה – "אתם מעוניינים לשתות או לאכול?" וכאן, כמו תמיד הטון הוא העיקר – שאלה כזו יכול שתגרום לך אי נוחות אם נשאלה בטון של "אם לא באתם לאכול אז אתם סוג ב', ואתם מה זה לא מעניינים".
אבל, במקרה הזה יצר הטון, מבלי שנחוש, מין אינטימיות של "בכל מקרה נורא כיף שהגעתם, רק תגידו מה אתם מעדיפים – כדי שנוכל למקסם את הנאתכם". היא הצליחה בכך. מאוד.

"לאכול. וטוב", אמרנו, ואז היא הורתה בידה לכיוון גרם המדרגות היורד אל מרתף המסעדה, אל אולם האוכל המרכזי. ירדנו שני מפלסים אל מעבה האדמה, כשבדרכנו חלפנו על פני גומחות מימין, שארחו מושבי בר ודלפקי אכילה למה שמכונה 'פסטה-בר' – לממהרים ולישירים.
ירדנו קומה נוספת והגענו אל האולם הראשי. מרתף הפסטה. אולם מקומר בקשתות עם תאורה רומנטית רכה. מנותק לחלוטין מהזמן (צהרים) והמרחב (רחוב תיירותי סואן), ומסביר פנים בכל מילימטר שלו.

המלצרית שמיהרה לכיווננו דיברה אנגלית במבטא אמריקאי בולט כל כך, שהיה ברור שהיא מקומית המנסה להיות סופר-נחמדה לתיירים מחו"ל.
התיישבנו בשולחן העגול באחת הפינות האסטרטגיות, וקיבלנו תפריטים בדיוק המהירות הנכונה – לא מהר מדי בבחינת 'גומרים הולכים', ולא לאט מדי כמסורת השירות הרע.
וכאן אהבתי את המקום בפעם השנייה. כדי להקל על הסועדים בנבכי התפריט הדו-לשוני רב-מוצרי, נרשמו כמעט בכל קטגוריית מזון (סלטים, מרקים, עיקריות וכו') המלצות בשלוש רמות – מומלץ שף1, מומלץ שף2 ומומלץ סתם.

בבדיקה מאוד אקראית מצאנו שבאופן קבוע, ההמלצות מס' 1 ו-2 לא היו הפריטים היקרים בקטגוריה – נהפוך הוא; בחלק ניכר מן המקרים הם היו הזולים בה. נראה היה כאילו ההמלצה הקולינרית ומחלקת הכספים אינם מתערבבים זה בענייניו של האחר.
זה השלב בו, בלי שום קשר למה עומד להתרחש, מחלחלת ההכרה שזה הולך להיות יופי, חווייתי, ואולי יותר מסתם טעים.

לארוחה הקלה, שהייתה 'סעודת הבכורה' בפראג, חלקנו את סלט השף בפורמט המוגדל שלו (170 גר', 240 קרונות) שכלל מבחר עלים, גבינת גורגונזולה, רוטב מסתורי, ומעל שתי פרוסות לחם קלוי עם ממרח אלוהי על בסיס אבוקדו. 170 הגרמים של הסלט הספיקו לנו בתור התחלה לצד לחם שום קלוי ומתאבן זעיר בדמות גרגיר אפונה עטוף בבייקון (על חשבון הבית).

המנה הראשונה הזו הייתה פתיחה מרעננת למנות הבאות. פסטה הייתה המטרה של רובנו, פרט לזוגתי, ממעריצותיו של אטקינס הזכור לטוב, אשר בחרה בסטייק אנגוס ברמת עשייה 'מדיום'.
נתחיל דווקא במנה שלה – סטייק אנגוס עסיסי, עבה (כמו שמגישים פילה בחלק מהמסעדות המתייפייפות בתל אביב) עם תוספת מדהימה של ירקות קלויים, שבנסיבות אחרות היו קוראים להם 'אנטי פסטי'.
הסטייק (200 גר', 325 קרונות) היה מצוין. הבשר איכותי ומיוש,ן אך בעל עוצמה ולא ברור מאליו כמו פילה. רמת העשייה הייתה נכונה (למרות שאני הייתי מעדיף אותו מדמם יותר), וה-200 גר' היו מספקים לאישה עם תיאבון בריא.

מילה על ציון משקל המנות במסעדות צ'כיות – כנראה בעקבות התקופה הסוציאליסטית-קומוניסטית, תקופת המשאבים החסרים והחומרנות המסויטת של המחסור – נקבע שלכל מנה יודבק תג המשקל שלה. קצת משונה לראות תפריטים שלצד כל מנה בהם מצורף המשקל של מרכיביה, מה גם שלא ברור אם מדובר במשקל לפני הבישול או אחריו, עם הנוזלים שנספגו – או נגרעו בצלייה, ובכלל זה מוזר בשנת 2007 באירופה. אבל, זה לא נורא – המשקל והמנות הם בגודל המוכר לנו, ואין מה לדאוג..מה גם שבמחירי פראג אפשר תמיד להזמין עוד מנה.

ונעבור לפסטות. כאן פעלנו בשיטת 'המלצת השף' – ובחרנו, כל אחד לפי טעמו, את הפסטה האהובה עליו.
אני בחרתי בריגטוני ברוטב עגבניות וצ'ילי. חריף אש (לאוהבי חריף בלבד, ואני מאלה) – המלצת השף מס' 1 בפרק הריגטוני (170 גר'. 190 קרונות). היה מדהים.
אחי הזמין ספגטי קרבונרה מעודן, שהגיע מעט קר מדי אך לא במידה המחייבת החזרה. היה בסדר גמור (170 גר', 230 קרונות), וגיסתי בחרה את הטובה מכולן – טליאטלה בולונז עם עגבניות ובשר הטחון. היה מדהים וברור למה הומלץ הרבה יותר מטליאטלה פטריות כמהין (כן, הפטריות השקולות במחירן בזהב). הבולונז הוגדר כהמלצה מס' 1 (170 גר', 190 קרונות) בעוד שמנת הפאר, כמהין, היקרה יותר, זכתה להמלצה ברמה 3 (שיטת הדירוג צוינה למעלה).

בשלב זה, לאחר שלגמנו מיין וילפוליצ'לה, הרגשנו רגועים מאוד. מרוצים מאוד. וכשהגיע החשבון הוספנו לו תשר כיד המלך; מה שהסתכם בסך הכל, אחרי קפה לכולם, יין לחלקנו ומים מינרליים (ללא קינוח – ולא בגלל שחששנו) ב-2,000 קרונות לארבעה סועדים.

אגב, לצורך הנוחות, אתם רשאים לחשב כל שקל כ-5 קרונות (כלומר, הסעודה הנפלאה עלתה לנו 400 ₪, או כ-100 ₪ לסועד). היה שווה כל קרונה.


ובכל זאת, בלי פרטים מלאים לא נסיים. להלן פרטי המסעדה:
Ambiente
Ristorante Pasta Fresca
Celenta 11, 110 00 Praha 1
Tel: +420 224 230 244