ב- 6 למאי נציין 66 שנות עצמאות למדינה. תאריך יפה, גם אם לא סגירת עשור או מאה, ומצדיק תשומת לב גם בתחום היין.
בית איש הענבים של חיים גן, הוא אחד המוסדות הוותיקים שמלווה ומקדם את תרבות היין בישראל. טעימת יום העצמאות במתחם היא אירוע מסורתי המצוין מדי שנה, ובדגש על יינות ישראל והייחודי בהם. לי אישית זכורה טעימת יום העצמאות ה-50 כראשונה בה נכחתי, ומאז אני משתדלת כמעט מדי שנה להגיע לטעימה זו.

 

חיים גן וצוות איש הענבים בוחרים מדי שנה מספר מייצג ומחייב, כמניין שנות המדינה, של יינות ישראלים לטעימה לקהל הרחב.
השנה הגעתי לטעימה עם רעיון לבחור יין או יקב ישראלי אחד לכל עשור (גם אם היין הצעיר ביותר הוא "רק" משנת 1990), כדי לנסות להבין, שאלה שלדעתי עודנה לא פתורה, האם כבר הגענו אל מה שניתן לקרוא "יין ישראלי", ואם כן, מה מאפיין אותו.
קיוויתי שמתוך מבחר היינות יווצר מתווה אופייני כלשהו שיקרב אותי אל המענה. לפני הטעימה ובמהלכה נעזרתי בצוות איש הענבים להתרשמות ולהסקת המסקנות.

 

 

עוד לפני שעיינתי ברשימה כבר נמזגה לי בכוס טעימה שלדעתי היא ההיי לייט של האירוע מבקבוק קצרין 1990, יין הדגל של יקב רמת הגולן. מסתבר שלאיש הענבים יש בארכיון יינות מתיישנים במיוחד, שבאירועים חגיגיים כמו בטעימת היום (הטעימה התקיימה בשישי 2.5 ותימשך גם בשבת 3.5), הוחלט לפתוח אותם.
כל מה שאומר על הטעימה הוא WOW. זהו יין חי ברמה מפתיעה, בועט ונוכח. יין שמייצג את חוד החנית של יין איכותי מיקב איכותי בישראל. אם אתם מחפשים יין ישראלי טוב, אפילו גדול, בלתי מתפשר באיכות ובעשייה וקונסיסטנטי לאורך זמן (יין זה מיוצר בהגדרה אך בשנות בציר מובחרות), זו הדוגמא לכך. אם זה היין שהיקב יצר כשהיה בן שבע שנים, חישבו על האיכות של מה שהוא מייצר היום.

 

לא בכדי נחשב יקב רמת הגולן כיקב שפרץ והחל את מהפכת היין בישראל לפני כ-30 שנים. מכאן לדעתי מתחילה הדרך המשמעותית שלנו בדרך ל"יין ישראלי".
ממש כמו הישראלים, מסתבר שגם היין הישראלי הוא צבעוני – כל היינות תחת מיתוג "יין ישראל" ובבסיס מרגישים שהם מאותם שורשים, אך ברובד השני של הטעימה מורגש שכל אחד בעל סגנון אחר, כמו ממוצא אחר, והמכנה המשותף הוא אך באזור המוצא הגיאורגפי.

 

היין הבא שטעמתי מחזיר אותנו לתחילת הדרך: יקב תשבי, רובי קברנה אסטייט 2012. היין הזה, מספר לי גיא הרן מאיש הענבים, עשוי מענבי זן שהוא הכלאה בין זנים שנעשתה בשנת 1936. יין צעיר שיש בו משהו שמאוד משקף את מפת היין הישראלי היום: מצד אחד בעל מאפיינים ישראלים (חמי מזג) של שמש ים תיכונית חמה עם ריבתיות קלה וברקע עץ; ומן הצד השני, בעיקר בטעימה שנייה, מרגיש מאוד מאוזן. יין שמייצג יפה עשיה של יין ישראלי בשימוש הזני הייחודי, מיקב ותיק וגדול יחסית.

 

מיד אחריו יין הנס שטרנבך, ג'נבא רזרב 2009: יין בו מורגשת מיד הזניות החדה של קברנה סוביניון מאזור שפלת הרי יהודה. יין מעט מורכב, עם טעמי חך משלימים של מעט עור וזיתים, יחסית סמיך ומעט אלכוהולי. החמיצות מצוינת ומבטיחה שזה יין טוב להתיישנות. בנוף היין הישראלי, יינות הנס שטרנבך הם מאלה שניתן דווקא לשייכם ליינות עולם ישן בישראל, ובכל זאת בעלי נאמנות טרוארית וסגנון ישראלי. היקב דוגל בעצמו בגישה של עשיית היין בדרכו שלו, כלומר: מי שאוהב את היין – זה טוב, ומי שלא אוהב – זה גם טוב. לא מחפשים לרצות אף אחד ביין, ודווקא מזה התלהבתי אישית.

 

מכאן הגעתי לטעימת יין של אחד היקבים הצעירים והקטנים, אך המבטיחים לשנים הבאות: יקב מאור, סירה 2008.

יקב מאור הוא מסוג היקבים שמומלץ לחובב יין ישראלי לפקוח עליהם את העינים. לזן הסירה יש פוטנציאל שטרם מוצה בתעשיית היין בישראל. היין הזה בהחלט ממחיש כי לסירה יש כושר התאמה טוב לטרואר הישראלי הים תיכוני. בטעימה, גם אם היין עודו סגור, מרגישים יפה את המאפיינים הזניים: מעט תבלינים וגוונים ירוקים עם טעימה שיורית של מרירות קלה וגם עץ, אך לא ברמה שמנטרלת או פוגעת בפרי.

דני מאור היינן, נוקט בגישת עשיית יין שמאוד משקפת עולם חדש וסגנון יין, שכפי שהתרשמתי מהטועמים לידי, תואם את מה שישראלים אוהבים.

 

הפסקה קלה ועברתי לכמה שמות רציניים ויינות גדולים:
יקב אמפורה, מקורה, מרלו ברברה 2008: יין סופר אלגנטי, מן הטובים ביותר של יקב המוצלח הזה. גם בטעימה עצמה מורגש שזה אחד היינות היותר רכים ופחות מחוספסים. השימוש בזני המרלו והברברה מייצר לו את השלד הקטיפתי והמהנה הזה, בשונה מיינות הקברנה הישראלים הבומסבסטיים יחסית. יין שבהנאה מרובה, ובלי היסוס, הייתי לוקחת לארוחת ערב חגיגית כדי להרשים וליהנות. שנת 2008 כשלעצמה הניבה יינות מוצלחים מאוד בישראל.

 

כמה שנים קודם: יקב בן חיים, מיתוס 2005. את היין הזה מזני המרלו ופטיט סירה, הייתי חייבת לטעום ולו רק מפאת הסיבה שזה היין שזכה בתחרות טרה וינו האחרונה בשנת 2013, זכה במדליית ה-Grand Champion. האם באמת היין מצדיק את הזכיה המרשימה? יש כאלה שיאמרו כן, ויש כאלה שירימו גבה. בכל מקרה, היין הזה הוא מבית היוצר של יקב שנחשב בעיני רבים למעין ילד רע וקונטרוברסיאלי בעולם היין בישראל. היקב ויינותיו הצליחו להרגיז לא מעט חובבי יין, בעצם היותו יקב שמאמין ודוגל בעשיית היין בדרכו שלו. גם אם חובבי יין רבים יטענו שהוא מפריז בשימוש/הדגשת העץ ובהבלעת הפרי, עדיין אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבלתי נשכחת של היין בטעימה.

 

וכמו בכל דבר, כדי שיהיו לנו יינות עם מכנה משותף רחב, וכדי שנדע לזהות מהו "יין ישראלי ממוצע במאפייניו", צריך שיהיו לנו גם קצוות. יקב בן חיים הוא דוגמא לעשיית יין מן הקצה.

בהמשך טעמתי את יין המרלו רזרב 2006 של היקב, ולי הוא היה יותר מהנה מהמיתוס 2005. במחיר של 295 ש"ח צריך להיות מעט משוגע (כמו היקב) כדי להשקיע במיתוס לשתייה.

 

בטעימת 66 שנות המדינה, צריך כמובן לצאת משנות ה-2000+ ולחזור מעט אחורה. שני יינות הצליחו לשקף יפה את שנות ה-90 של עולם היין הישראלי:
יקב קסטל, גרנד וין 1999: יין שנראה כבר על קו הסיום שלו, ובכל זאת הצליח להפגין נוכחות בטעימה. יקב קסטל הוא יקב ישראלי מהבודדים שניתן לקרוא לו חוד החנית בעשייה.
זהו יין שבאופי העשייה ובדרך ההתנהלות בכלל לא מזכיר את ישראל, אלא את תרבות היין בצרפת, ובכל זאת זהו יין שכל כולו נוצר לנו כאן בהרי יהודה, והוא מדבר טרואר ישראלי לכל דבר. בקבוק יין כזה מתאים לפתוח לאירוע טעימת יום עצמאות, בהיווצרו על סף סגירת שנות ה-90 והמעבר לשנות ה-2000.

 

יין נוסף מאותה תקופה: יקב רמת הגולן, ירדן, קברנה סוביניון 1997. מפליא, אך דויקא היין הזה הרגיש יותר חי מהגרנד וין 1999. עוד דוגמא לעשייה מוצלחת של יקב רמת הגולן. ובכלל, קברנה סוביניון קלאסי שכל חובב יין יכול ליהנות ממנו, בלי להשקיע מאמץ מיוחד בהבנת המורכבות או המאפיינים של הזן. יין טוב לאוכל ים תיכוני מעט מתובל, ובישול יותר מעודן.

 

אם כבר התייחסתי למספר יקבים גדולים מהחמישייה הפותחת של יקבי הארץ, אי אפשר לדלג על יקב ברקן, אשר לא מעט מיינותיו נבחרו לטעימה. בין היתר, הוצעה טעימת אורך של יינות סדרת אלטיטיוד 412 (2008-2010). היין שהכי הרשים היה זה משנת 2009; יין שלא מיצה את כושר היישון שלו, ומכרם ברמת איכות מיטבית לזן. אחד מהיינות שהם בעלי תמורה הוגנת למחיר, למי שיכול להשיג.
קודם לכן טעמתי את אחד מיינות הדגל של היקב: סופיריור 2003. יין גדול משנת בציר מצוינת בארץ.

 

במעבר ליקבים שעשויים להסתמן כבעלי הפוטנציאל להתחיל את המהפכה הבאה ביין הישראלי; יקבים שהם ברשימת 20 היקבים המובחרים, ניתן לציין את יקב הר אודם.
יקב זה, בשונה מהיקבים הגדולים, עדיין משקף יותר סגנון עשייה של יקב בוטיק באופי ובכמות היצור. בטעימה נפתח בקבוק מגנום של יין הר אודם, אלפסי 2004. אישית, היין לא תפס אותי כאחד מהמוצלחים בטעימה, אך בכל זאת הקרדיט לאיש הענבים על פתיחת המגנום בן העשור באירוע מיוחד זה.

 

לסיכום שמעתי מעט מהרצונות של חובבי היין והצוות של איש הענבים לקראת השנה הבאה של המדינה, בתחום היין הישראלי:
• שנראה עוד יין לבן ישראלי (בטעימה היו רק ארבעה יינות לבנים), שכן הרבה ישראלים למדו לאהוב יין לבן, מגלים בו ענין, ומבינים שיין לבן מתאים לאקלים הים תיכוני שלנו.
יקב קדמא שנין בלאן 2011 הוא דוגמא מצוינת, לכך שיין לבן הוא בהחלט דבר טבעי לעשייה בארץ. היין הזה נוצר מענבים בכרם בן 28 שנים. זה אומר שגם מתחת לפני השטח, היין הלבן נותן את אותותיו בטרואר הישראלי.
• שנמשיך לשמור ולקדם שמירת יציבות ועקביות בעשייה, תוך יצירת יינות בעלי כושר שימור גבוה יותר.
• שנמשיך להשקיע בקידום המגמה של שיתופי פעולה, יצירת סדר ומיקוד להשגת ההגדרה והאפיון המובהק של "יין ישראלי". כולנו – חובבי יין ועושי היין, נהנה מכך.
• שתימשך התעוזה של היקבים, כפי שניכרת מהשנים האחרונות, ליצר יינות מזנים מיוחדים ומזנים שמתאימים לאקלים הישראלי. לא עוד רק קברנה סוביניון, מרלו ושילוב של שניהם, אלא דווקא לתת במה ולקדם גם יינות עם יותר תעוזה ותיבול ייחודי, כמו הסירה, שנין בלאן, רובי קברנה. גם אם בבסיס יישארו קברנה ומרלו, התוספות האלה מקדמות את ההגעה שלנו למה שנוכל לקרוא יום אחד "יין ישראלי טיפוסי".
• גם אחרי 66 שנים, שנמשיך לשמור על כושר חדשנות, סקרנות ומהפכנות – הגיעה שעתה של מהפכת היין הבאה בישראל.

 

אז את התשובה לשאלה, האם יש יין ישראלי ומהם מאפייניו, עדיין לא מצאתי. אך מתוך המדגם הזה אני כבר מרגישה שאנחנו מתחילים להתקרב לתשובה. ומהצד השני, אולי 67 היינות, שכולם ישראלים אך כל אחד הוא משהו אחר, אולי גם מרמזים על כך שלא בטוח שנגיע לתשובה אחת.