סטפנו הוא מעריך-כמהין. בכל ימות השנה הוא וטרינר מסור, אבל בכל שנה בסתיו, בעונה של פטריות הכמהין הטריות, הוא נקרא לדגל, ומגייס את כל כישוריו וחושיו כדי לוודא שרק הכמהין הלבנות הטובות ביותר בפיימונטה, שעומדות בתקנים מחמירים, יגיעו ליריד הכמהין הלבנות של אלבה.
היריד הבינלאומי של הכמהין הלבנות של אלבה – Fiera Internazionale del Tartufo Bianco D'alba – מתקיים זו השנה ה- 91 במשך חודשיים בסתיו, בימי שבת וראשון. במהלכו סטפנו, כחבר בפאנל המומחים של היריד, מריח, ממשש ומעריך את טיבן של כ- 800-900 קילו כמהין. בעיניו של סטפנו (לא לקרוא לו סטפאנו; הוא לא זורם עם זה) ניצת אור כשהוא מספר איך הרכב האדמה השונה של רוארו ושל לנגה, משפיע על צבע הכמהין שמגיעות מכל אחד מהמקומות האלה. הוא יודע שאת הכמהין הלבנות של פיימונטה מאפיין ריח של שום, בעוד לכמהין של מוליזה יש ריח בולט של זעפרן.
הוא יכול לדבר ארוכות על הסינרגיה בין פטריית הכמהין לבין העץ שבצילו היא חוסה, על דרכי הרבייה של הכמהין, ועל כל נושא תלוי-כמהין אחר. אני רק מציעה לא להתחיל לדבר איתו על שיטות אילוף כלבים לאיתור כמהין, כי אז הוא מציג בלי שהתבקש תמונה של רוקו, כלב הפוינטר החמוד שלו, והשיחה הולכת למחוזות אחרים שמהם לא תשוב.
במרכז היריד עומד האוהל המרכזי, ובו שוק הפטריות העולמי- Mercato Mondiale (אנשים, לא צריך להוסיף את המילה "עולמי" לכל דבר ביריד, הוא מספיק מרשים גם ככה), שם קונים ומוכרים פטריות כמהין לבנות (שלשמן התכנסנו) ושחורות, אבל גם מוצרים שמכילים את הפטרייה הנחשקת – ממרחים, שמנים, נקניקים (מדהימים) מנוקדים בפיסות לבנות קטנטנות, חמאות, גבינות, ואפילו כלים ייעודיים, כמו מברשות קטנות שנועדו להסיר מהפטריות את האדמה.
היריד גם מציע, בתוספת תשלום, פעילויות מקסימות, עתירות כמהין, שרצוי להקדים להירשם אליהן כי המקומות אוזלים במהירות (אני נרשמתי שבועיים מראש, וכבר היה לי קשה למצוא מקומות פנויים בשעות שרציתי), למשל – סדנת טעימות יין, סדנה להכנת פסטה, סדנה ללימוד עיקרי הניתוח וההערכה של הכמהין. מי שמגיע ביום ובשעה הנכונים, יכול אפילו לצפות במכירה פומבית אמיתית של כמהין. לכול הפעילויות ניתן להזמין כרטיס דרך אתר הפסטיבל, הוא מאוד מאיר פנים וידידותי למשתמש (אלא אם כן מנסים להזמין בו משהו).
אבל מאחר וזו פיימונטה, ומאחר וזו אלבה, לא תיתכן התכנסות או אירוע (או יריד בינלאומי) בלי יין, והרבה, ואכן – שורה ארוכה של דוכני יין עומדים כתף אל כתף, מציגים יינות ממיטב תוצרת פיימונטה, ומציעים טעימות (חינם) או שתייה ממש (בתשלום) לבאי היריד, וקשה למצוא אדם שמטייל בין הדוכנים בלי כוס יין ביד.
אני ניגשת בנחת לאחד מדוכני היין, אומרת "אינגליש" ומחכה בסבלנות שגל הבהלה שהמילה הזו יוצרת ישכך, ודובר אינגליש נמצא ונשלח אלי. אני מסבירה לו שאני רוצה משהו לא קשוח מדי (בכל זאת 12 בצהריים), ומחכה בסבלנות עד שיסיים להסביר לי על ברולו וברברסקו. הוא מוזג לי נביולו, מספר לי על סרלונגה ד'אלבה (הסבלנות שלי פוקעת באיזשהו שלב), ואני מוצאת לי שולחן קטן בצד ומציבה עליו את כוס הנביולו ד'אלבה ואת צלוחית הגבינות שקניתי (נביולו אוהב בשר, צלוחית נקניקים אולי היתה יותר מתאימה פה, אבל כרגע מתחשק לי גבינה).
אני צופה בהמולה העליזה, שואפת את ניחוח הזפת והסיגליות של היין שלי שנישא מעל ריח הכמהין השולט בסביבה, מניחה על פיסת ג'באטה חתיכה קטנה של גבינה כחולה, ומזרזפת עליה טיפונת דבש (כי איך גבינה כחולה בלי קצת דבש, מה אנחנו, חיות?), ומקשיבה לבליל השמח של השפות מסביב (בעיקר איטלקית, קצת גרמנית, טיפונת צרפתית. לא שמעתי אנגלית, ולא עברית). אם ככה נראית מתקפה על החושים, אני רוצה עוד מזה.
טוב, לא רוצה להתמלא לפני ארוחת ערב, נרשמתי למופע בישול פומבי (עם כמהין, אני מנחשת) של שף ממסעדה עם כוכב מישלן, ובסוף המופע נאכל את הארוחה ונשתה יין שהותאם לה במיוחד. רק מסיימת את הנביולו, שלא ייעלבו לי פה בפיימונטה. ואולי עוד טיפונת מהגבינה.
בפעם הבאה: למה תושבי פיימונטה לא שותים דולצ'טו? וגם – איזה יין הם שותים עם פיצה?
תגובה אחת
כתיבה הכי קולחת באתר. שאפו על התגלית