כמה מסעדות בארץ מחזיקות מעמד 50 שנה? בוודאי ניתן לספור אותן על יד אחת. כשנסגרה "פינק" הירושלמית ו"בני דגים" המקומית עברה מן העולם, נשארו רק דולפין ים וקטי'ס – מסעדה צרפתית ממול. דולפין ים הייתה השותפות הישראלית-פלסטינית הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים, כשעוד שרנו "כשיבוא שלום". היא נפתחה במזרח ירושלים של 1967 על ידי שרגא רוזנצוויג ושותף פלסטיני, מה שהיה בלתי שגרתי אז כמו גם כיום. זכור לי גם כי במשך עשרות שנים עבד שם מלצר ערבי אגדי בשם עליאן. הוא היה מלצר מקצועי, לא סטודנט באוניברסיטה, שהכיר את כל הלקוחות וידע את שמו של כל אחד מהם ומה הוא אוכל. שני רימוני יד שנזרקו פנימה לתוך חלל המסעדה באותם ימים, שמה קץ לפרק המזרח ירושלמי שלה, אך לא למסעדה עצמה. שרגא עדיין מגיע מדי פעם, ואשתו מגיעה בימים אחרים. כשהוא לא שם, אחראים על המסעדה יונתן כהן ומושיקו לוי הצעירים, השותפים החדשים שהצטרפו מאז היו ברמנים במקום.
דולפין ים שורדת את התחרדותה המהירה של העיר ומסעדותיה, ונשארת אי של שמרנות וקביעות – לא קיבעון. מסעדה שמגישה בעיקר דגים ופירות ים במשך 50 שנה, זה באמת לא עניין של מה בכך בעירנו. בצהרים יש כאן עסקית נהדרת וממש משתלמת. הארוחה כוללת שבעה סוגים של סלטים, פיתה שכאן קוראים לה פוקצ'ת הבית, שתייה ומנות עיקריות, במחירים שנעים בין 68 עד 88 ש"ח. המנות הכלולות בעסקית הן פסטות שונות, חזה עוף בנוסחים שונים, קלאמרי, מולים, שרימפס וסרטנים, ודגים טריים עשויים בגריל או בתנור. בערב התפריט אינו כה שונה, אם כי המחירים מעט יקרים יותר. יש בו למעלה מ- 50 פריטים שונים. אכן תפריט גדול וממצה. יש גם ספיישלים שונים ומשתנים, אך עיקר גאוות המסעדה על כך שהתפריט כמעט לא השתנה במהלך יובל שנותיה – לטוב או לרע.
הארוחה שלי נפתחה כאמור בסדרה של סלטים בצלוחיות קטנות: טחינה, סלט גזר, סלט סלק, כרובית וכו'. כמוהם היו במקומותינו כבר לפני 50 שנה, ואולי לכן הם גם התעייפו בטרם הגיעו לשולחני. כשהארתי והערתי לאחד מבעלי הבית על הסלטים המסכנים, הוא חייך והסביר לי כשמסלקים את אחד הסלטים הקבועים מהתפריט, הלקוחות שגם הם קבועים כמו הסלטים, מתלוננים. בכלל, רוב הסועדים כאן הם או תיירים או כאלה שהם כמו ריהוט קבוע ידוע, חביב ומוכר, וחוזר חלילה. הלקוחות הקבועים שבים וחוזרים לאותו מקום ולאותו תפריט, וכל שינוי באוכל קשה לכולם.
לאחר הסלטים עברתי למנות עיקריות. פסטה ברוטב עגבניות עם פירות ים הייתה אכילה. פירות הים היו טובים – אמנם לא טריים, אך הם מגיעים ארצה בטיסה כשהם לחים ולא קפואים. הפסטה, לעומת זאת, הייתה רכה מדי. המילה "אלדנטה" אינה בג'רגון של הטבח. לא אמרתי שף – מדגישים בדולפין ים שזו אינה מסעדת שף; מושג שלא היה קיים פעם. לעומת זאת הריזוטו פטריות ופירות ים היה ממש מצוין. טעמתי גם דג סי בס עשוי בגריל – מנה פשוטה בלי מניירות, למעט קישוטים צבעוניים מירקות. בסיסי וטעים ביותר. מנת שרימפס ברוטב שמנת וחזה אווז אותו מעשנים במקום, הייתה טעימה אף היא. הרבה מהמנות הן כמובן ללא הרבה תחכום ובלי חוכמות, אבל בהחלט טעימות.
קינחתי בקינוחים של פעם ובאספרסו קצר. ברקע התנגנו ג'אז ושירים חרישיים של פעם. כששאלתי את בעל הבית מה מצב העסקים במרכזה של עיר מנומנת, למרות היותה הבירה של ישראל, הוא השיב לי כך: "יותר טוב משנה שעברה בה היו פיגועי סכינים בעיר. אבל אף פעם לא היינו מסעדה טרנדית, לטוב ולרע. הלקוחות שלנו הם וותיקים ונאמנים, ואנחנו נאמנים להם ולא משנים את התפריט. מוסיפים, אבל כמעט שלא גורעים". אגב, תפריט היין הוא מהטובים שראיתי אי פעם במסעדה שלא מתמחה ביין, עם יינות לכל כיס.
דולפין ים, בן שטח 9 ירושלים, 02-6232272
