דן פרץ – מחפש בצילום את היופי ברגע הלא מושלם

בכל יום שישי אני פותח את מוסף הארץ ומדפדף למדור 'פינת אוכל' של רונית ורד, שלצדה חתום עליו דן פרץ כצלם; חתום וגם מאויר יחד עם רונית ורד. השניים מובילים את הקוראים בין מרחבי האוכל הארץ-ישראלי – יהודי, ערבי, עדות שונות ומטבחים שונים, לחמים, ירקות, בשרים – הכל מכל, וגם נודדים מעת לעת לעולם הגדול.

חשבתי שמתאים להיפגש עם דן פרץ במסגרת הלא פורמלית של ראיונות עם צלמי מזון ויין, שתמונות שהם צילמו והגיעו למערכת אכול ושאטו לצד כתבות ומתכונים, משכו שוב ושוב את עיניי ותשומת לבי: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, ואיל גוטמן. כך הגעתי לסטודיו של דן פרץ ברחוב בן אביגדור בתל אביב, רחוב של מוסכים, מחסנים, הרבה אפור, וכשנכנסים ללופט הסטודיו עוברים לעולם אחר, בו מתבשלות רבת מהתמונות שפרץ מצלם. מתבשלות תרתי משמע, כי יש כאן פינת מטבח בה שפים מבשלים תמונות שדן פרץ מצלם. מה שעוד בולט, הוא החלון הפתוח לרווחה ומכניס פנימה שפע צמחיה וירק שתורמים לאוויר, לאווירה, ולתאורה הטבעית בה הוא משתמש לרבים מצילומיו.

דן פרץ, יליד 1981, נשוי ליפעת שאותה הכיר בלימודים  ואב לשתי בנות. כבוגר תיכון מקיף יהוד בפיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, היה בטוח שילמד לתואר בכיוונים אלה. לצלם ממש הוא התחיל בגיל 24, כאשר נרשם לקורס העשרה בקמרה אובסקורה כדי לשפר ידע בצילום. דן התלבט אם ללכת למובן מאליו בכיוון לימודיו בתיכון, או עוד יותר להתמקצע וללמוד צילום. ובסופו של דבר למד שלוש שנים במכללה לצילום. במקביל עבד במסעדת 'לחם יין' ביהוד מהיום הראשון שנפתחה, למעשה היה העובד הראשון במסעדה כשלמד בכיתה יב', ועשה זאת עד השנה הראשונה ללימודים. מאחר שעבד במסעדה, כל פרויקט שלו בלימודים היה קשור לעולם שאותו הכיר. שם גילה את התשוקה לצילום, וידע שמה שהכי מדבר אליו, אלה הם אסתטיקה של אוכל, ואהבה משולבת לאוכל ולצילום דוקומנטרי – לתעד אנשים ותרבויות.

האם אתה מצלם גם בתחומים אחרים?

אני מצלם גם דברים משיקים מתחום העיצוב, אבל רוב הצילומים שלי קשורים לאוכל. מראש החלטתי על  התמחות אחת. נראה לי נכון יותר, ולא צילום של הכל מכל. רציתי שיידעו שאני מתמחה באוכל, ולקבל עבודות כאלה. היום אני מותח את הגבולות גם לוידאו – לא מצלם בעצמי, אבל מביים סרטים עם צוות שאני בוחר לכיוון בו אני רוצה את התוצאה. אני גם מייעץ לחברות או משרדי פרסום איך לצלם בעצמם תוכן עבור המותג שלהם או מותגים אחרים, כי היום עסקים צריכים לייצר המון תוכן כדי להיות נוכחים בעולם הרשתות החברתיות.

מה הגישה הצילומית שלך?

אם נחלק את תחומי ההתמחות שלי לשניים – הצילום המסחרי יהיה אחד, והצילום האדיטוריאלי-מערכתי עבור מגזינים וספרים יהיה השני. אז בגישה המסחרית אני מאמין במינימליזם (less is more). הצילומים שלי יהיו מאוד נקיים, מדויקים ושואפים לשלמות, לעומת הגישה האדיטוריאלית, בה אני מאמין יותר בחיפוש אחרי חוסר השלמות (יש גישה כזו ביפנית שנקראת ״וואבי סאבי״). בהקשר למציאות ובחיפוש אחרי ההיגיון של סידור האלמנטים בקומפוזיציה, לפעמים הגבולות מטשטשים, וגם בצילום המסחרי אני חותר בזמן האחרון לקצת פחות שלמות וקצת יותר קשר למציאות. כשצילמתי את ההמבורגרים במקדונלדס, לא שמנו כל שומשום עם פינצטה ודבק, אלא איך שהלחמניות הגיעו מהמאפייה. ואת ההמבורגרים אפשר היה לאכול אחרי הצילום, כי הם היו הדבר האמיתי.

חשוב לי לציין כי אני כמעט ולא עובד לבד אלא בצוות. בתמונה של הצוות כאן למעלה, יש חוץ ממני את האסיסטנט שלי בוריס, נורית  קריב  – סטייליסטית אוכל וותיקה שאיתה אני עובד באופן קבוע (והעוזרת שלה), עדינה – שעבורה צילמנו את הספר, וגם טבח הכנות ואנשי צוות נוספים שעוזרים לנו להפיק את המיטב מיום הצילום.

אני שם לב לאור החיצוני בסטודיו שלך. האם זה כלי עבודה?

אור הוא כלי העבודה שלי, איתו אני יוצר את אופי הצילום.  עם צל או בלי, רך או קונטרסטי, אחורי או צדי, בעשר השנים האחרונות אני מתבונן ולומד כל הזמן את האור הטבעי או המלאכותי. הסטודיו שלי נבחר בגלל החלון שלו. בכל שעה של היום ובכל עונה של השנה צבע האור שונה – אני משתמש בשמש ישירה או דרך מרככים שונים. יש משהו מאוד ייחודי באור יום המשתנה, לעומת תאורה מלאכותית שהיא באותו גוון כל הזמן, ואני מחפש את הייחוד הזה. 

בצילום מסחרי אני עובד עם תאורה מלאכותית (profoto) והציוד הכי טוב שיש בשוק היום – גב דיגיטלי (פורמט בינוני) של phase one, שמוציא תמונות עם טווח דינמי מאוד רחב, ואיכות אחרת של צילום שמאוד חשובה ללקוח שרוצה להוציא את המוצר שלו בצורה הכי טובה שאפשר. בסטודיו המצלמה מחוברת למחשב, ואני והלקוח רואים את התוצאה מיד על המסך. אני נותן לכל פרויקט את האופי שלו בפוסט (העיבוד שאחרי הצילום), וכל תמונה מקבלת אופי וצבעוניות מתאימה (color grading). תהליך העיבוד משמעותי, והשימוש בפוטושופ תלוי בפרויקט. מאוד חשוב לי שהתוצר הסופי יהיה טוב, ואני מתעניין גם לאן זה הולך – האם לאריזה ואז יש משמעות לחומר שעליו מדפיסים, או לאינטרנט.

מה ההישג הצילומי הגדול ביותר שלך עד היום?

אני מאוד גאה בשפה הצילומית שמאמין שיצרתי. בצד המסחרי, לקוח שמזמין אותי לעבודה בתחומים המסחריים, עושה את זה בגלל איך שאני מצלם, ויודע לספק את הסחורה. בצד האדיטוריאלי, ההישג הוא בשפה ב- 13 ספרי הבישול שצילמתי, כולל בחו״ל להוצאות ידועות כמו PHAIDON ו- GESTALTEN, ובמדור האוכל שאני מצלם זו השנה השמינית למוסף הארץ, בו רונית ורד ואני מתעדים את תרבות האוכל המקומית.

מה אתה רוצה בהמשך, ומה יגרום לך את האושר הצילומי הגדול ביותר?

אשמח מאוד לעבודה והכרה בחו״ל, להמשיך להתרגש מכל פרויקט קטן כגדול. לא להיכנס לשגרה, אלא לקבל כל הזמן אתגרים חדשים, ואולי להרחיב את העיסוק שלי למדיומים נוספים.

מתכוניי בצק הדיי עפאים עם אורי שפט צילום דן פרץ סטיילינג נורית קריב

מה אתה אוהב לאכול?

אני אוהב חוויות סביב אוכל והאנשים שמכינים אותו, כמו גם האווירה סביב חווית האכילה (האור, מזג האוויר, הלבוש). אם זה המרק עוף הכי טעים בעולם  בארוחת שבת אצל משה וויקה – סבא וסבתא של יפעת, או מחבת פטריות בר וחלמונים על גזייה מתחת לגשם שוטף באמצע היער באחת מהיציאות האחרונות שלי לצילומים במדור עם רונית. אני מאמין שארוחה טובה קשורה במפגש ובמה שקורה סביב השולחן, וחווית האכילה היא זו שאני אזכור בסוף.

יש מסעדות שאתה אוהב במיוחד?

מסעדות שעוסקות במטבח המקומי או בפרשנות חדשה על בסיס המסורת שלהם, אם זה בארץ או אם זה בחו״ל, וגם מקומות עם סיפורים מעניינים כמו מג׳דה בעין רפא או שראביכ בראמה. בכלל, בשנים האחרונות יש דור צעיר ומוכשר של שפים, שיצאו ממטבחים של שפים כמו מאיר אדוני ורפי כהן ועשו סטאז׳ בחו״ל, ויוצרים פה פרשנות חדשה ומעניינת למטבח המקומי שמנסח בשנים האחרונות שפה משלו.

לסיום, מכיוון ששנינו דיברנו על המדור שלך עם רונית ורד, אז ספר לנו יותר

הקרדיט למי שהכיר בינינו שייך למאיר אדוני, שאותו ליוויתי במשך כמה שנים. ב- 2011  רונית עשתה איתו מדור של פרשנות לאוכל מתוך ספרים. מאיר הציע שאצלם, ומאז התחלנו לעבוד ביחד. זה מדור משותף – אפילו קיבלתי השנה איור בכותרת לצד רונית), כשהיא כותבת ואני מצלם. בעצם אנחנו מחפשים את סיפורי האנשים והמקומות הכי מעניינים של תרבות האוכל בארץ ובחו"ל; שפים, גבנים, ייננים, חקלאים ועוד. גוף העבודה הזו שלי, הוא למעשה  תיעוד של תרבות האוכל המקומית בשנים האחרונות. זו חשיבות המדור, ותחת המטריה של מוסף הארץ זו זכות לייצר תוכן שאני מאמין שיהיה רלוונטי גם עוד הרבה שנים, בתיעוד של בעלי מלאכה ומסורות שלא יהיו פה מחר. זו נקודה חשובה מבחינתי, שיוצקת משמעות לעבודה שלי.