זה סיפור קטן, מוטרף, פתטי ועצוב. העובדות הן כאלה: קק"ל החלה בפעילות מסיבית של כריתת עצים בצידי הדרך, וזאת כתוצאה מהמסקנות מהשריפה הגדולה בכרמל. בשבוע האחרון כיסחו צוותים של הקרן הקימת עצים רבים בקטע הדרך בין צור הדסה לבר גיורא. השבוע החלו לקטול את העצים בין בר גיורא לנס הרים.

אין לי כל דרך לנהל מאבק מול ההיגיון של קק"ל. במילים אחרות: ההיגיון שלהם מנצח. התוצאה הם עשרות עצים בוגרים, יפהפיים, מוטלים לצד הדרך. הנוף משתנה מול עיני תוך ימים ספורים. איכות החיים שלי נפגעה בצורה אכזרית. פעם ראיתי עצים מהחלון והמרפסת. עכשיו אני רואה את המכוניות.

אבל יש היגיון אחר. אין רק היגיון אחד, בלעדי. ההיגיון שלי אומר שצריך להקשיב גם לטבע. אומנם העצים שותקים, אבל השאלה שלי היא: "מה היו העצים אומרים לו יכלו לדבר?" הבעיה היא שבהיגיון של קק"ל אין מקום לקולם של העצים. שמעתם פעם את הצליל של עץ ברוש ענק קורס ומתמוטט אחרי שהמסור שחט אותו?

כמובן שלאנשי קק"ל יש הגרסה שלהם: היו דיונים. היו חוות דעת. התקבלה החלטה… אין ספק.
עכשיו אני אוסיף את הגרסה הדמיונית שלי למה שקרה שם בדיונים של קק"ל. באחד הדיונים הללו השמיע את דברו היועץ המשפטי. מן הסתם נעזר במצגת שהוקרנה מהלפטופ (המילה האחרונה: קל משקל, זיכרון ענק). היועץ המשפטי הזה שותה בירה או אוכל ארוחות גורמה במסעדות עילית עם היועץ המשפטי של חברת הסלולר, חברת פוינטר או איתורן, ויתר מעצבי הכלכלה המודרנית.

לאנשים הללו יש אג'נדה מאוד מדויקת. והיא חוקית לחלוטין. וכך הם מנצחים.
את מי הם מנצחים? את האזרח הקטן שנהיה עוד יותר קטן. הוא נהיה לאפס.
אחרי שהיועץ המשפטי של קק"ל אמר את דברו, כולם סביב השולחן הבינו שהדבר היחידי שנותר להם לעשות הוא לכרות את העצים. אחרת תהיה שם שריפה ויתבעו אותם במיליונים. זה נקרא כיסוי תחת. בואו נסכם: עץ מול כסף. מי ינצח? מובן מאליו.

לכותב שורות אלה עץ הוא סמל. סמל ליופי של הטבע. (סמל שהוא אנטיתזה לסמלים של האושר המודרני: הגיפ של BMW או מכשיר הסלולרי האחרון שעושה הכל). אני מניח שאני לא לבד בעניין הזה.

לעומת זאת, היועץ המשפטי רואה מחלון משרדו בקומה ה-28 וגם מחלון דירתו את המכוניות בנתיבי איילון. עץ? אולי יש תמונה של עץ במסגרת דמויית עץ, על קיר המשרד שלו. עץ? עצים יש באירופה בחופשת הסקי שלו. טוב, אירופה זה סיפור אחר.

ביום שלישי בבוקר. אני מתעורר לרעש של המסור החשמלי. אני רץ החוצה ורואה את זאב דוניה קשור לעץהעצים שממול ליקב נופלים זה אחר זה. כל 5 דקות עץ נוסף. אני מנסה לטלפן לכל מי שאני יכול לחשוב עליו. מוקדם מדי בבוקר. אף אחד לא עונה. גם קק"ל לא עונה. אני יוצא עם מצלמה, אבל מגלה שהמצלמה לא מזיזה לצוות שקוטל עץ אחר עץ. ואז כנראה איבדתי את השפיות, כפי שהיא מוגדרת בסטטיסטיקה של המין האנושי. רצתי ליקב, לקחתי חבל, חזרתי לצידי הכביש וקשרתי את עצמי לעץ. הם הפסיקו. הם הסתכלו באיש הזקן, הקשור לעץ, והבינו שיש להם עסק עם מטורף. הם באו להתעסק עם עצים, לא עם מטורפים. הקטל הופסק.

אז איך אני מרגיש? חרא. לא ניצחתי בשום קרב, שלא לדבר על התבוסה במלחמה. הצוות זז כמה מאות מטרים משם, והמשיך בשלו. הרגשתי מגוחך, עלוב, נלחם מלחמה אבודה. ליצן פתטי. והאמת: נמאס לי מהמלחמות. אין לדברים הללו סוף, ואני מותש.

הכביש מבר גיורא מערבה לכיוון מערת הנטיפים, אחד האזורים היפים בארץ, שאולי בגלל רגעי האושר השקט של הנהיגה בין העצים באתי לכאן – כל זה הולך ונהרס מול עיני, מעשה ידי בני אדם, כמוני וכמוך.
כמה מעט רגעי חסד נותרו כאן: שיר יפה, פריחה של פרחי בר, גשם עז שניתך מלמעלה…

זאב דוניה ©
13.12.11