כל האמת על מפת היין החדשה של ישראל – האם המדינה תדע לוודא שמה שכתוב אכן נמצא בבקבוק?

לא כל קו על מפה הוא גבול, אבל לפעמים הוא מספר לנו משהו על הגבול. מפת היין החדשה של ישראל רק אושרה, וכבר מעוררת סערה פוליטית. לכאורה זו סיבה למסיבה: סוף־סוף מדינת ישראל יודעת איפה ענבי היין שלה גדלים. המפה כוללת שמונה אזורי־על, אזורי משנה, שמות, גבולות, קרקעות, גבהים ואקלים. אבל כשמסתכלים עליה מקרוב מתגלה סיפור אחר: ועדה מקצועית שלא ניסתה לטשטש את הגיאוגרפיה, אלא בחרה דווקא לקרוא לכל אזור בשמו. לפני שפותחים בקבוק שמפניה, כדאי קודם לפתוח את המפה – ואז לבדוק אם המדינה גם תדע לוודא שמה שכתוב בה הוא באמת מה שנמצא בבקבוק.

הם בדקו קרקע, ויצא להם גבול

כשמסתכלים על המפה באמת, ולא רק דרך משקפי הטרואר, מגלים שמדינת ישראל לא אישרה רק מפת יין, אלא שרטטה מסמך גיאוגרפי שמספר סיפור הרבה יותר גדול. יש בו גליל, כרמל, עמקים, מישור החוף ונגב, אבל יש בו גם גולן, הרי שומרון, הרי בנימין, הר חברון וגוש עציון. וברגע ששמות כאלה נכנסים למפה ממשלתית, היין מפסיק להיות רק יין, והקו על המפה מתחיל לדבר.

אז השאלה היא מה בעצם אישרו כאן – מפת קרקעות, כלי שיווקי ליקבים, מפת טרואר או הצהרה מדינית עטופה בעלי גפן? ואולי, בניגוד למה שטוענים חלק מהמתנגדים, דווקא מפה זאת עושה דבר שאיש לא התכוון לעשות: מסמנת בצורה ברורה מאוד איפה נגמר אזור אחד ומתחיל האחר.

לפני שמגיעים לפוליטיקה, צריך לתת קרדיט לעבודה המקצועית. הוועדה לא הורכבה מאנשי יחסי ציבור, לוביסטים או מומחי טרואר מטעם עצמם, אלא מאנשים שמכירים את השטח: נועה מעוז, אגרונומית במועצה לגפן היין בישראל, שעליה סמכו גם אנשי הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין (IPEVO) שתשמור על האינטרסים שלהם, אף שהם עצמם לא טרחו לבקש מקום בוועדה, אפילו כמשקיפים; עומר בן אשר – ראש תחום GIS (מערכות מידע גיאוגרפיות) במשרד החקלאות וביטחון המזון; אלון מאור – מנהל אגף שימור וחקלאות בת־קיימא; שמעון פרגמניק – מדריך ורפרנט גפן יין; ד"ר נגה נאור – מנהלת תחום ניהול סיכוני מזון במשרד הבריאות; מרק פרל – מנהל תחום אגרו־מטאורולוגיה; ופרופ' שיבי דרורי – ראש המכון לחקר גפן ויין באוניברסיטת אריאל.

כל אלה בחנו אקלים, קרקע, טופוגרפיה, גובה, רציפות גיאוגרפית, היסטוריה ומסורת גידול, היקף פעילות חקלאית, פיקוח ועקיבות. אפשר להתווכח עם התוצאה, אבל קשה לטעון שהקווים צוירו אחרי ארוחת צהריים עם כוס שרדונה ביד, או בישיבת סיעה בכנסת.

מי שמר על המפה מפני בעלי העניין

אחרי כמעט שבע שנים של דיונים, ויכוחים, מפות והסתייגויות, נדרש גם מישהו שייקח את כל החומר הזה ויביא אותו להכרעה. פנינה אורן שנידור – מנהלת מערך רגולציה מוצרי צריכה (מזון ותמרוקים) במשרד הבריאות, עשתה את זה. היא הקימה את הוועדה המקצועית והובילה את עבודתה עד לגיבוש המפה. לזכותה ייאמר שהיא לא הסתפקה במה שיודעים במסדרונות המשרד שלה (הם לא יודעים הרבה עדיין), אלא התייעצה עם אנשי המקצוע של ענף היין, ובהם צחי דותן – מנכ"ל המועצה לגפן היין בישראל, ובכירי משרד החקלאות וביטחון המזון: נטלי מור – משנה למנכ"ל משרד החקלאות וביטחון המזון, ואורן לביא – מנכ"ל משרד החקלאות וביטחון המזון, שעמדו היטב על המשמר כדי שהפוליטיקה והניסיונות של יקבים מסוימים להשפיע על גבולות המפה, יישארו מחוץ לחדר.

חבר נוסף בוועדה, שראוי להתעכב עליו, הוא פרופ' שיבי דרורי – שבנוסף להיותו ראש המכון לחקר גפן ויין באוניברסיטת אריאל, הוא גם יינן ושותף ביקב גבעות, שממוקם ופועל מעבר לקו הירוק. דווקא במקרה שלו איני מחפש ניגוד עניינים ואיני מרים גבה. להפך, דרורי הוא איש מקצוע פרגמטי, שמכיר היטב את עולם הגפן והיין ואת המציאות המורכבת באזור בו הוא עצמו פועל. כך, אדם שמכיר מקרוב את היקבים שמעבר לקו הירוק היה שותף לגיבוש מפה שאינה מעלימה את ההבדלים ואינה מטשטשת אותם. כאן בדיוק נבחנת ועדה מקצועית: לא בשאלה אם התוצאה נוחה לכולם, אלא אם היא מוכנה לשרטט את מה שהנתונים מראים.

חיפשתי סיפוח, מצאתי גבול

דווקא משום שנעשתה עבודה מקצועית, השאלות עליה קשות יותר. מפה יכולה להתחיל בקרקע ולהיגמר בריבונות. היא יכולה לעזור ליקב למכור יין בפריז, ובאותה נשימה לתת למי שאינו רוצה לקנות יין ישראלי סיבה נוספת להשאיר אותו על המדף. היא יכולה להיות מפת טרואר מצוינת ובאותו זמן מסמך פוליטי נפיץ. אחרי שעברתי על המפה שוב ושוב ושוחחתי עם עשרות ייננים מכל רחבי הארץ, הגעתי למסקנה כמעט הפוכה מזו של חלק ממתנגדיה, הרואים בה ניסיון לסיפוח השטחים שנכבשו ב־1967. חברי, עיתונאי היין שגיא קופר, אף הגדיר אותה "מפת היין הרשמית של הרשות הפלסטינית בישראל". ואילו אני קורא אותה בדיוק הפוך. המפה אינה בולעת את יהודה ושומרון בתוך ישראל; היא מעניקה לכל אזור כתובת משלו ומסרבת להעמיד פנים שהכול אותו מקום. בעוד קופר ראה את הרשות הפלסטינית נכנסת למפת ישראל, אני ראיתי את מדינת ישראל מסמנת במו ידיה איפה ישראל נגמרת ואיפה מתחיל משהו אחר. לא סיפוח, אלא חלוקה, ועוד עם חותמת ממשלתית.

חיפשתי את הסיפוח שעליו מזהירים המתנגדים. חיפשתי את הניסיון להעלים את הקו, לערבב הכול לתוך "ישראל" אחת גדולה ולצבוע את הגליל ואת יהודה ושומרון באותו צבע מדיני, ומה שראיתי היה כמעט ההפך – The truth, the whole truth, and nothing but the truth ("האמת, כל האמת ורק האמת").

המפה אינה מעלימה את הרי שומרון, אלא כותבת במפורש "הרי שומרון". היא אינה מחביאה את הרי בנימין בתוך הרי יהודה, אלא נותנת להם שם משלהם. כך גם גוש עציון הוא גוש עציון, והר חברון הוא הר חברון. אפשר להתווכח על עצם הופעתם בתוך מפת יין שאושרה בידי מדינת ישראל, אבל קשה לטעון שהמפה מסתירה אותם – היא עושה בדיוק את ההפך: היא שמה אותם על המפה.

כאן אני, דווקא כאדם שמאמין בשלוש מדינות לשלושה עמים, מצאתי את עצמי מחייך מול מפת יין ממשלתית. אתם קוראים לה מפת סיפוח, ואני מסתכל עליה ורואה מפה שמסמנת את מה שהפוליטיקה הישראלית מנסה כבר עשרות שנים לטשטש: יש ישראל ויש יהודה ושומרון. יש יקבים כאן ויש יקבים שם. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה, אפשר לקנות משניהם ואפשר להחרים אחד מהם, אבל לפחות עכשיו אפשר לדעת על מה אנחנו מדברים.

זה בדיוק המקום שבו חלק מהביקורת על המפה מתחיל להסתבך עם עצמו. מצד אחד טוענים שהכנסת הרי שומרון, הרי בנימין, הר חברון וגוש עציון למפה מטשטשת את ההבדל בין ישראל לבין השטחים. מצד שני מזהירים שאותה מפה תאפשר לעולם לזהות יינות שמגיעים מאותם אזורים ולהחרים אותם.

סליחה, אבל אי אפשר להחזיק את שתי הטענות באותה יד. אם המפה מאפשרת לזהות מאיפה מגיע היין, היא אינה מסתירה את הגיאוגרפיה. היא חושפת אותה. ואני דווקא רוצה שהצרכן ידע. רוצה לקנות יין מהרי בנימין? קנה. רוצה להחרים אותו? אל תקנה. רוצה יין מהגליל, מהכרמל או מהנגב? בבקשה. אני לא צריך שהמדינה תחליט בשבילי איזה יין מותר לי לאהוב, ואני בוודאי לא צריך שמפת יין תפתור בשבילי את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני צריך ממנה דבר הרבה יותר פשוט: שתגיד את האמת על המקום.

מפת יין אינה הסכם שלום, אגרונום אינו שליח האו"ם, ופרופיל קרקע לא יקבע גבול בינלאומי. אבל דווקא משום כך התוצאה מעניינת כל כך. אנשי המקצוע הסתכלו על קרקע, אקלים, גובה וגיאוגרפיה, ובסוף יצאה להם מפה שמפסיקה להעמיד פנים שהכול אותו דבר.

שתי מדינות לשני עמים? עוד אין. אבל שתי גיאוגרפיות על מפת היין כבר יש

לפעמים צריך מפת יין כדי לראות את מה שאנחנו מתווכחים עליו מאז 1967. אולי אחרי כמעט שישים שנה של ויכוחים, דווקא הגפן הצליחה לעשות את מה שאנחנו מתקשים לעשות בעצמנו: לא לפתור את הסכסוך, אלא לפחות לסמן איפה הוא נמצא.

עכשיו תסתכלו מה קרה ליקבים עצמם

עד עכשיו דיברנו על גבולות כאילו מדובר בקווים על נייר. אבל לקווים האלה יש כתובות, כרמים, מותגים ויקבים. המפה החדשה לא רק חילקה את הארץ לאזורי יין; היא לקחה יקבים שהתרגלו במשך שנים לספר סיפור גיאוגרפי מסוים ושמה אותם בתוך סיפור אחר.

קחו למשל את יקב דרימיה. במשך שנים הוא זוהה עם אזור יתיר, אבל אם תפתחו את המפה החדשה, תמצאו אותו באזור הר חברון. לא הזיזו את היקב, לא הזיזו את הכרמים ולא שינו את הקרקע. רק הזיזו את הקו, ובתנועה אחת של עיפרון השתנתה הכתובת הייננית שלו. גם גוש עציון, שבנה לעצמו זהות ייננית ברורה, הופרד מהרי יהודה וקיבל הגדרה משלו בתוך אזור-העל של "ההר המרכזי". מקצועית אפשר להתווכח אם זו החלוקה הנכונה. פוליטית, קשה להתעלם ממה שקרה כאן.

ומי שחושב שכל הסיפור הזה נולד רק בגלל יהודה ושומרון, כדאי שיעלה צפונה. רמת הגולן היא עכשיו אזור יין בפני עצמו, המחולק לגולן עליון ולגולן תחתון. ההרגל הישן להכניס יינות מהגולן תחת המטרייה הרחבה והנוחה של "גליל", כבר אינו מתיישב עם המפה החדשה. יקב רמת הגולן נמצא בגולן, הענבים שלו גדלים בגולן, והמפה, בפשטות כמעט מרגיזה, קוראת למקום בשמו.

זהו שינוי גדול מכפי שהוא נראה. במשך שנים המילה "גליל" הייתה לא רק הגדרה גיאוגרפית, אלא גם נכס שיווקי, וכשהיה מדובר ביצוא, ההגדרה הזו אפשרה לעיתים להציג יין תחת שם אזורי שאינו נושא את המטען המדיני של ה-"Golan Heights". עכשיו, לפחות מבחינת המפה המקצועית החדשה, הגולן והגליל אינם אותה כתובת.

אז מתחיל להיות קשה לטעון שהמפה נבנתה רק כדי לספח או לטשטש. אילו זו הייתה המטרה, הדרך הקלה הייתה להשאיר את הגולן בתוך הגליל, את גוש עציון בתוך הרי יהודה ואת דרימיה בתוך יתיר. במקום זאת המפה עושה משהו הרבה פחות נוח: היא מפרידה. היא מפסיקה לאפשר לכולם להצטופף תחת שמות גיאוגרפיים רחבים ונוחים, ומתחילה לקרוא למקומות בשמם.

כעת מגיע מבחן מעניין יותר מכל נאום על סיפוח: האם היקבים עצמם מוכנים לחיות עם המפה שהם ביקשו? קל מאוד לדרוש מפת יין מקצועית כל עוד הקו עובר במקום שנוח לך. הרבה יותר מעניין לראות מה קורה כשהאגרונומיה, הטופוגרפיה והגיאוגרפיה מפרידות אותך מהזהות שבנית לעצמך במשך שנים. מפה מקצועית אינה אמורה לשאול יקב איזו כתובת נוחה לו שיווקית. היא אמורה לומר לו איפה הוא נמצא, ועכשיו כמה יקבים עלולים לגלות שהמפה יודעת בדיוק איפה הם נמצאים, גם אם התשובה פחות נוחה מהכתובת שהתרגלו לה.

עכשיו אפשר להירגע, כי אף אחד לא מכריח אתכם

אחרי שדיברנו על הגבולות, הסיפוח, שתי המדינות, הגולן, גוש עציון והר חברון, אפשר להוריד לרגע את מפלס החרדה. המפה החדשה היא וולונטרית, ואף יקב אינו מחויב להשתמש בשמות האזורים שנקבעו בה. אפשר לכתוב על התווית "יין ישראלי", לציין אזור־על או אזור משנה, ואפשר גם לא לציין אזור בכלל. במילים פשוטות, המדינה אינה מכריחה את היקב לספר לצרכן את הסיפור הגיאוגרפי שלו. היא רק נותנת לו את האפשרות לעשות זאת.

אבל, ויש כאן אבל גדול מאוד, מרגע שהחלטתם להשתמש בשם גיאוגרפי, נגמרת היצירתיות. השם חייב להתאים למפה שאושרה, ואי אפשר להמציא אזור שנשמע טוב יותר, להסתתר תחת שם רחב ונוח יותר, או לבחור כתובת אחרת מפני שזו שהמפה נתנה לכם אינה מוצאת חן בעיניכם.

רוצים בלי מפה? כתבו "יין ישראלי" והמשיכו הלאה. רוצים להשתמש במפה? מצוין. אז השתמשו במפה. זה אולי הדבר ההוגן ביותר במהלך כולו: המדינה אינה מכריחה אף יקב להיכנס למשחק האזורי, אבל מי שבוחר להיכנס, מקבל על עצמו את כל כללי המשחק. המפה היא וולונטרית מבחינת השאלה האם להשתמש בה, לא מבחינת השאלה מה כתוב בה.

יופי שציירתם מפה. עכשיו מי שומר עליה?

עד כאן הכול נהדר. יש מפה, יש גבולות, יש אזורים ותתי־אזורים, ויש אפילו חופש בחירה. אלא שעכשיו מגיע החלק שבו מפה יפה צריכה לפגוש את המציאות הישראלית, ושם אני כבר הרבה פחות רגוע.

על הנייר מופיעות שתי מילים מצוינות: "פיקוח ועקיבות". מילים שאני מאוד אוהב. עכשיו אני רק רוצה לדעת מי עומד מאחוריהן. כשיקב כותב "הרי יהודה", מי בודק שהענבים באמת הגיעו מהרי יהודה? אם יקב כותב "גליל עליון מזרחי", כמה מהענבים בבקבוק צריכים להגיע משם 100 אחוזים, 85 אחוזים, 51 אחוזים? ומה קורה אם הקברנה סוביניון הגיע מהגליל, המרלו מהעמקים והפטיט סירה בכלל מהר חברון, מי מחליט איזו כתובת מקבל הילד?

זו אינה שאלה תיאורטית, מפני שענבים בישראל נוסעים, והרבה. יקבים קונים ענבים מאזורים שונים, משלימים זנים כשצריך, מחליפים מקורות בין בצירים, ומייצרים בלנדים שלא תמיד מכירים בגבולות שאנחנו אוהבים כל כך לצייר על מפות. זה לגיטימי לחלוטין. אבל מהרגע שבחרתם לכתוב שם של אזור על הבקבוק, אני כצרכן רוצה לדעת שהשם הזה אומר משהו. אחרת כל הדיון על קרקע, אקלים, גובה, טרואר וזהות אזורית הופך קצת ל"כלאם פאדי". אם אין מנגנון שמחבר בין הכרם, תעודת המשלוח, היקב והבקבוק, לא בנינו אזורי יין – בנינו שמות יפים לתוויות.

כאן מסתיימת עבודת הוועדה ומתחילה האחריות של הרגולטור. המדינה אומרת ליקב: אינך חייב לציין אזור על התווית, אבל אם בחרת לעשות זאת, עליך להשתמש בשם שאושר במפה. מצוין. עכשיו מגיע החלק הפחות חגיגי: לוודא שהענבים שמהם יוצר היין שבבקבוק אכן הגיעו מהאזור ששמו מופיע עליו. אחרת, היקב קיבל כתובת, אבל איש אינו בודק אם הוא באמת גר בה.

לא השמאל צייר את המפה הזאת אלא הריבון בכבודו ובעצמו

אני חייב להתעכב על האירוניה הגדולה של כל הסיפור. דווקא בתקופתה של ממשלת ימין, שחלק מחבריה מדברים בגלוי על החלת ריבונות ומתנגדים בתוקף לרעיון שתי המדינות, מגיעים משרד הבריאות ומשרד החקלאות וביטחון המזון, מאשרים מפת יין רשמית ומתחילים לצייר קווים. לא האו"ם צייר אותם. לא האיחוד האירופי. לא יאיר גולן ולא איזה פקיד בבריסל. הייתה זו מדינת ישראל בעצמה.

אפשר לומר, ובצדק, שזו חלוקה חקלאית ולא מדינית, שמדובר באזורי גידול ולא בגבולות בינלאומיים ושאף גרגר ענבים אינו קובע ריבונות. הכול נכון. אבל מפות הן יצורים מסוכנים. ברגע שהריבון מצייר קו, נותן שם לכל צד ומאשר אותו במסמך רשמי, אי אפשר לצפות מכולם לראות שם רק חומציות, גובה וקרקע גירית.

אני לא טוען שמשרד הבריאות ומשרד החקלאות חתמו כאן על הסכמי אוסלו חדשים. הם לא. הם אישרו מפת אזורי גידול. אבל אני כן מציע לכל מי שממהר לצעוק "מפת סיפוח", להסתכל שוב על מי צייר אותה ומה הוא צייר. כי בסוף מתברר שכאשר הפוליטיקאים אינם מצליחים להחליט איפה עובר הגבול, תמיד אפשר לקרוא לאגרונום או, במקרה שלנו, לאגרונומית.

אחרי כל הפוליטיקה, כמעט שכחנו: יכול להיות שזו פשוט מפת יין טובה מאוד

אחרי כל המטען שהצלחנו להעמיס על בקבוק אחד, הגיע הזמן לעשות משהו כמעט מהפכני: לדבר על יין. כשמניחים לרגע את הפוליטיקה בצד ומסתכלים על המפה דרך הכרם, קשה להתעלם מכך שנעשתה כאן עבודה מקצועית רצינית. הגולן אינו מקשה אחת ולכן הוא מחולק לגולן עליון ולגולן תחתון. הגליל אינו עוד כתם גדול בצפון, אלא גליל עליון מערבי, גליל עליון מזרחי וגליל תחתון. הכרמל כולל את רמת מנשה ובקעת הנדיב, ובדרום מופיעים יער יתיר, בקעת ערד והר הנגב.

אלה אינם רק שמות יפים לתווית. מאחוריהם עומדים הבדלים בגובה, בטמפרטורה, בקרקע, בטופוגרפיה, במשטרי האקלים, ברציפות גיאוגרפית ובהיסטוריה חקלאית. סוף־סוף מישהו אומר בקול את מה שכול מי שמסתובב מספיק שנים בכרמים בישראל כבר יודע: לא כל הצפון הוא "גליל", לא כל הדרום הוא "נגב", ולא כל כרם שנמצא במרחק שעה נסיעה מהכרם אחר מגדל את אותם ענבים באותם תנאים.

זה בדיוק מה שמפת יין טובה אמורה לעשות. לא להבטיח שהיין יהיה טוב, לא לחלק ציונים ליקבים ולא להחליט איזה קברנה סוביניון שווה 200 שקלים. היא צריכה לתת למקום שם ולשם משמעות. אפשר להתווכח על קו כזה או אחר, לשאול אם אזור מסוים היה צריך להתחלק אחרת, ולריב עוד שנים על השמות. אבל בפעם הראשונה יש לענף היין הישראלי שפה גיאוגרפית סדורה שאפשר להתחיל לעבוד איתה ברצינות.

אחרי כל מה שכתבתי, אני מוכן לומר את זה בלי ציניות. בראיון עם פנינה אורן שנידור שאלתי אותה שאלה פשוטה: "האם זה טוב ליהודים?" עכשיו אפשר לענות: כן. לדעתי, המפה הזאת טובה. אולי אפילו טובה מאוד. היא לא תפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא תקבע גבולות בינלאומיים ובוודאי לא תעשה שלום. זה לא התפקיד שלה. אבל היא כן מסתכלת על השטח, נותנת למקומות שמות ולא מפחדת להראות שהם שונים זה מזה.

דבר אחד כבר אפשר לומר: אחרי שנים של דיבורים, המפה הזאת קיימת. לטוב או לרע, תלוי באיזה צד של המתרס הפוליטי אתם עומדים, זה מהלך שעוד ידברו עליו שנים. ולפעמים גם פקידות טובה היא פשוט היכולת להפסיק לדבר, לקבל אחריות ולהחליט.

אולי, רגע לפני הבחירות, כדאי לזכור גם את זה. בזמן שהפקידים המקצועיים עוד מסוגלים לשבת סביב שולחן, להתווכח, להקשיב, לבדוק נתונים ובסוף לקבל החלטה, הפוליטיקה שלנו הפכה כמעט כל דבר שהיא נוגעת בו לשדה קרב. חקלאות, תרבות, משפט, תקשורת, ועכשיו אפילו יין. במקום לטפח, מפרקים. במקום לחבר, מסמנים אויבים. במקום לשמור על הדברים הטובים והטהורים שעוד נשארו כאן, מחללים גם אותם לצורכי עוד סיבוב פוליטי.

אני לא מתחבא מאחורי ניסוחים מנומסים: בעיניי האחריות לכך מוטלת במידה רבה על הזן הפוליטי שמחזיק היום בשלטון. זן שלא הייתי שותל בכרם, ובוודאי שלא הייתי מבקבק. מזל שלפחות את מפת היין השאירו הפעם לאנשי המקצוע. ומי שרוצה לראות בה מפת סיפוח, שיסתכל שוב. אני הסתכלתי, וראיתי מפת יין. ראיתי גבולות. ואפילו ראיתי בה שתי מדינות לשני עמים. מי היה מאמין שכל זה ייכנס לבקבוק של 750 מ"ל.