למה בודפסט? סיפור ארוך שהתחיל בבקשה צנועה לצנצנת דבש לוונדר, מפרובאנס… סיפור שהמשיך במשלוח של 90 בקבוקי יין לתערוכת יין, שנעצרו במכס ההונגרי. הייתי משוכנע שאני מגיע לשולחן תצוגה ריק. בדקה ה-90 הם שוחררו. בבוקר, בכניסה למלון המפואר בו זה קורה, אוזקים את ידי בסרט זיהוי, שמזכיר לי בית חולים.

 

 

בפנים זה נראה אחרת לגמרי. הנשים ההונגריות ומרבית הגברים, לבושים 

בקפידה. הגברים בחליפות ועניבות. הנשים בשמלות מיני שחורות, גרביונים ונעלי עקב בצבע זהה. אני מביט בהן פוסעות בין הדוכנים, ולא ברור לי אם אני בתצוגת אופנה או בתערוכת יין. אבל כל זה אחיזת עיניים. כמו בהוליווד.
כמה דקות לפני שהתחילה טעימת "ארצות אלכסנדר הגדול" שארגנה אליזבת גבאי MW, היא סיפרה לי שהמלון הזה שימש כאתר צילומים של הסרט: גראנד בודפסט. אהה. עכשיו יש כבר סיבה הגיונית לכך שהגעתי לכאן….

בדיעבד, זה היה מיותר לחלוטין להשתתף בתערוכה. מה שהיה נכון לעשות, זה להגיע לבודפסט, להיות נוכח בטעימות, להתחכך עם "האורחים המאוד חשובים" שטעמו גם את סוסון ים, וללכת לטייל ברחובות העיר.

טעימת אלכסנדר הגדול הייתה בעצם אירוע אנתרופולוגי-יינני, ואני לא אומר זאת בשלילה; להיפך. היה מרתק להביט על יין מזווית אחרת לגמרי. מכל הדוברים בפאנל (משמאל לימין: יותם שרון – ישראל, מיאל קרם – לבנון, זוריק גאראביאן – ארמניה), היינן הארמני זוריק גאריביאן (Zorik Gharibian) "עשה לי את זה". בפשטות. בתשוקה. במילים הכי לא מתנשאות שאפשר… 

"אנטואן" היה אחד היינות שייצג את ישראל. אהבו אותו, כך נאמר לי, אבל אני בדעה שהיין שהיה הרבה יותר מתאים לאירוע הזה הוא הארגמן של אבי פלדשטיין…

אבל השיא הדרמטי עדיין לפנינו. כשחזרתי לשולחן שלי, בסיום הטעימה, גיליתי שבזזו אותו. זמן קצר אחר כך הבחנתי בשני בקבוקים שלמים, בלתי פתוחים, בידיהם של גברים הונגרים בחליפות.
מופתע ונרעש דרשתי אותם בחזרה. הם סירבו. הייתי צריך לקחת אותם בכוח. כמעט שהתפתחה קטטה אלימה. את הבקבוק האחרון הצלתי מידיו של "גנב בחליפה" בשירותי הגברים. לפני שחטפתי ממנו את בקבוק הלנון, צילמתי אותו, עם "הראייה המשפטית". האחראי על הביטחון טען שלא הייתי צריך לעזוב את השולחן שלי. ברור. כמו שבחורה שהולכת עם מיני ומחשוף צריכה לדעת שתותקף מינית…

בסופו של דבר הסתלקתי משם, מנסה כמיטב יכולתי להירגע. חזרתי לחדר במלון, שמתי את פול סיימון בדיסק-מן, והקשבתי ל: Still crazy after all these years. יש שם את השורה הזאת: "I fear I'll do some damage one fine day…"

עכשיו, כשאני יושב ב"מובלעת השפיות" שלי, ביקב, אחרי האירועים, יש לי משהו קטן לומר לאנשים הללו. קללה הונגריית עסיסית ונוראה, שלא אתרגם כאן. מי שמבין – יבין. מי שלא – שינסה לבדוק אם גוגל translate, מתרגם קללות: לאופוס או שגדבה…

 

למחברות היין: מסע באירופה. פרק א' – גרמניה