בדצמבר האחרון הגעתי לבניין ברחוב אלנבי בתל אביב, שבדרך כלל נטוש, ולימים אחדים הפך למרכז השבוע הפולני בישראל. למה הגעתי? כמובן בגלל הגפילטע פיש אותם הכין השף יהונתן בורוביץ.
אכלתי, לגמתי קצת וודקה, נהניתי, הסתובבתי במקום, ואז ראיתי עוד גפילטע פיש , אבל שונים – ממש כאלה שלא אוכלים אותם.

רשות הדיבור לנומה”, נועם לוינסון בת 30, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר 2013, שמסבירה מה היא עושה, ואיך הגפילטע פיש זינקו אל עבודותיה:

"בעבודותיי תמצאו שפה ייחודית של עיצוב, המבוססת על השראה מעולם הילדות הנוסטלגית, העולם הקרוב אליי שעוטף אותי (סביבה חברתית, משפחה), פופ ארט ומה שביניהם. העבודות שלי מאופיינות בקריצה של הומור, וכמובן הרבה הרבה צבע. מאז הלימודים יצרתי שתי קולקציות, "תיקי סיפור" וקולקציית "גפילטע פיש", בוודאי קולקציית הדגל שלי לקראת עונת החגים".


למה גפילטע פיש?
נועם ממשיכה ומספרת: "לא סתם לאורך החיים הבוגרים שלי נקראתי "ספתא" או "פולניה".. למרות האופי הצבעוני והחייכני שלי, חבויה בי אחת כזאת. 

 

אני מגיעה משושלת אשכנזית (פולנית בחצייה). גדלתי על משפטים כמו: "רק לי זה תמיד קורה", "ככה את יוצאת מהבית?!", "אני את שלי אמרתי, תעשי מה שאת מבינה", וכל מיני כאלה. 

מבחינתי, הגפילטע פיש הוא תמצית הפולניוּת: קציצה אפורה ולא אטרקטיבית, המסמלת את ארוחות החג הידועות לשמצה, שם צפות כל הבעיות וה"סודות" המשפחתיים בצורת רמזים ומתח בלתי נסבל באוויר.

בשנה ג' בלימודי הטקסטיל – התבקשנו באחד הקורסים לעצב קולקציית סריגים בהשראה שנבחר. אני בחרתי לבחור ב"אוכל אשכנזי" כהשראה. הטקסטורות שלו, הצבעוניות שלו – זה היה נראה לי כמו נושא משעשע וחדש שעוד לא נגעו בו. רציתי להעניק לו במה, ולאפשר לעצמי לצחוק על עצמי. 

לפני שנה השתתפתי ביריד "שנות טובות" של "אסופה" והחלטתי לעמוד בגאון מאחורי מי שאני ולהציג את "המאכל הנחשק" המכיל בתוכו כל כך הרבה מתחים ואמוציות, ולשלב בו ברכות על דרך השלילה, הכה אופיינית לעדה, כמו לדוגמא: "אז עברה עוד שנה.. שתהיה שנה טובה, דווקא" או "שלא יקרה מה שיכול לקרות". משם הגיעה הדרישה למוצרי גפילטע פיש נוספים,. והקולקציה תפחה".

השנה נועם מציעה את המוצרים גם דרך אתר האינטרנט שלה,
שם ניתן להיכנס לחנות האינטרנטית.  
ניתן גם לצפות בעבודות של נועם מהלימודים ואחריהם.
עמוד הפייסבוק 
אינסטגרם #NOAM_DESIGN