בבואי לחקור אישיות קולינרית, אדם שבחר למקד את חייו בתחום האוכל, תמיד עולה בי השאלה – מאיפה זה בא? מתי נולד החיידק הזה שגורם לאדם לקחת את הדבר הבסיסי והיום יומי הזה שנקרא אוכל, ולהפוך אותו למושא תשוקתו?
הטיול הזה שבחרתי לצאת אליו, ולהתחקות אחר התשובה לשאלה דרך סדרה של מפגשים עם האנשים שמרכיבים את עולם הקולינריה הישראלי, קיבל תפנית מיוחדת. לתפנית הזאת קוראים – אפרת אנזל.

את אפרת פגשתי במקום אהוב עליה במיוחד, "הוטל מונטיפיורי" בתל אביב. משהו בבחירת המקום שיקף את מה שהולך להתבהר בהמשך. "הוטל מונטיפיורי" הוא סוג של בועה בזמן אחר. קפיצה קטנה לפריז. 


"אם יש משהו שהוא ערך עליון מבחינתי", פותחת אפרת בתשובה לשאלה למה בחרה להיפגש דווקא כאן, "זה מקצוענות. מקצוענות באה לידי ביטוי בהקפדה על כל פרט ופרט ללא כל פשרה".
יש משהו מתעתע בעיניים הכחולות הגדולות האלה. בנוכחות המשוחררת שלה. ניגודיות של אדם שכל כולו שמחה, תשוקה והנאה, לצד סטנדרטים עצמיים גבוהים ומחמירים.

"לדעתי זה התחיל בגיל ארבע, אולי לפני. מאז ומתמיד אוכל היה הדבר שריגש אותי יותר מכל דבר אחר. בגיל ארבע עשרה רכשתי מנוי לתאטרון הקאמרי. זה היה תירוץ תרבותי מעולה כדי לקבל הסכמה מההורים לנסוע לתל אביב מהוד השרון, העיר שבה גדלתי. הייתי נכנסת להצגה ויוצאת עוד לפני שהגיע החצי, כדי להתגנב לעוד מסעדה מרגשת".

סבא שלה היה שף, במטבח היא העבירה את שנות ילדותה, אבל כבת להורים שעוסקים במקצועות אנליטיים לחלוטין, המסר היה ברור – אוכל זה תחביב נחמד!

אנזל עברה דרך משמעותית עד שהעזה להכניס שתי רגליים אל תוך מושא תשוקתה ולהפוך אותו למקצוע, ונראה שבאיזה שהוא מקום היא עדיין מחפשת את המינון המדויק והנכון לה בתוך תחום הקולינריה. מסך הטלוויזיה היה בעצם נקודת הפריצה שלה אל התחום באופן מקצועי, וזה קרה כבר בגיל 28 עם פיילוט שהכינה לתוכנית בישול סטייל "השף הערום " – קניות, בישולים וחברים, עם לא אחר מאשר צלם החתונה שלה. כן, זה נשמע הגיוני אחרי שעה קלה בחברתה.

את הפיילוט קיבלו בהתלהבות בערוץ 10. הוא לא התממש לתוכנית, אבל פתח לה דלת רחבה אל המקום בו היא מרגישה ממש בבית. "המצלמה נותנת לי שקט. למעשה אפשר להגיד שיש לי סוג של פחד קהל, ואם אני צריכה לדבר מול אנשים, כדאי שתהיה מצלמה באזור", היא אומרת בחיוך.

במהלך השנים שעברו הפכה אנזל לדמות טלוויזיונית מוכרת, ובשלל התוכניות שהגישה עסקה בתחומים נוספים רבים מלבד האוכל, אבל נראה שלא משנה כמה תרחיק לכת, תמיד בסוף הסיבוב יחכה לה הנושא הזה ויהפוך לפרויקט קולינרי חדש. אם בדמות תכנית חדשה, כתיבה במגזינים "טיים אאוט" ו"על השולחן", יצירת אירועי קולינריה ססגוניים רבים, ועוד.

נראה שהכינוי אותו העניקה בהומור לבנה בן העשר, "מפלצת קולינרית", הוא באיזה שהוא מובן השתקפות שלה. היא לא מפסיקה לרגע את שטף היצירה, ונראה כאילו למרות כל העשייה האין סופית, היא בעצם לא ממש מספיקה לעשות את כל מה שהיא רוצה.
לאחרונה החלה גם לתת שירותים רעיוניים של גיבוש קונספט ותוכן לעסקים בתחום המזון, והעניין העלה בי את השאלה המתבקשת: מה לדעתך הופך מסעדה למוצלחת?

"ה-X פקטור", היא משיבה מיד ."ה-X פקטור הוא נעלם, אבל יש תנאים חד משמעיים שחייבים להתקיים כדי שהוא יוכל להתרחש. חייבת להיות התאמה מוחלטת בין כל החלקים השונים שמרכיבים מסעדה. הלקוח לא יודע בדרך כלל להגיד מה היה לו לא נוח. הוא פשוט מרגיש את זה ולא חוזר יותר. היחס בין גובה הכיסא לשולחן, סגנון המוזיקה הקצב והעוצמה, התפריט, המחירים, הצוות, וכמובן המנות. אין לזה סוף. הכול כולל הכול חייב לדבר באותה שפה. מטריף אותי, למשל, לראות בתפריט של מסעדה מתוחכמת מנות ילדים שלא קשורות לקונספט. מה הקשר עכשיו של שניצל וצ'יפס לתפריט איטלקי? זה פשוט לא מקצועי בעיניי. אפשר להכין פסטה מעולה ברוטב מעגבניות טריות, שילדים יאהבו".

זאת למעשה רק דוגמא קטנה למשנתה של אנזל. "כתית, לדוגמא, היא מקום סופר-חשוב בישראל, כי היא מהווה מודל לשאוף אליו, ומרימה את הרמה של כל מסעדן שאפתן, אבל יש מקום מצומצם למסעדות מהסוג הזה. היא צריכה להוות מודל השראה, אבל לא מודל לחיקוי. מסעדה צריכה להיות מקום שתרצה לחזור אליו שוב ושוב. זה לא יכול לקרות עם מנות שהפרזנטציה שלהן יותר חשובה מהטעם. אוכל מבחינתי צריך להיות פשוט, ברור ועקבי. חומרי הגלם חייבים להיות טריים ומהאיכות הכי גבוהה שיש. אסור להתפשר על זה" .
היא מציינת מסעדות כמו "ברוט", "חלוצים" "הדסון" ו"הבסטה", כמודלים למקומות שתמיד כיף לחזור אליהם. "לכול דבר יש את הזמן שלו, אבל חוזרים שוב ושוב אל מה שהוא גם מעולה וגם נשאר אותו דבר. בסופו של יום, מסעדה חייבת לתת הרגשה של בית. מקום שכשאתה מגיע אליו משהו בך נרגע".

אני שומע את הדברים, ומבין שהשאלה המקורית שלי "מה גורם לאדם להפוך את הדבר הבסיסי הזה שנקרא אוכל, למושא תשוקתו", היא במקרה הזה שאלה לא מדויקת.
לפחות בסיפור של אנזל נראה שאין פה ממש בחירה. זה משהו שאדם נולד אתו. מה הוא עושה עם זה בהמשך הדרך, זה כבר מעט יותר עניין של בחירה, אבל שוב, לא ממש. כשאדם מתרגש מאוכל באופן בו אפרת מתרגשת, אין ממש ברירה, ונראה שבכל דבר שהיא בוחרת לעשות תמיד מחכה לה התשוקה הזו בדרך.

היא מקדשת מקצוענות ללא פשרות, ולא סובלת חובבנות. היא דוגלת באכילת כל מה שטוב לגוף, עם דגש גדול על הימנעות ממוצרים מתועשים ומעובדים והעדפה של ירקות בשר ודגים, אבל מסרבת להתייחס לזה כאל דת ולהימנע לחלוטין מפחמימות. היא אוכלת במסעדות הכי גבוהות שיש, אבל מתפנקת על כריך חלומי טייק אווי של ארומה. היא מחזיקה ברקורד אקדמאי שכל אם יהודייה חולמת שיהיה לילדים שלה, אבל לפרנסתה עוסקת בתחום הכי נהנתני שקיים.

אפרת מספרת בעיניים נוצצות מהתלהבות על ערימה של פרויקטים חדשים. היא עסוקה בעריכה של ספר בישול עבור שף מוביל, מייעצת לחברת מזון גדולה מאוד בתכנון חדירה לשוק, ותכף עולה לאוויר עם תכנית בישול חדשה. אתר אינטרנט אישי שלה נמצא בשלבי הקמה אחרונים. היא מעבירה סדנאות, מרצה ומפיקה אירועים קולינריים, שאחד המיוחדים והמקוריים בהם נקרא "קרקס על גחלים".

לאחר כול הדברים, אין בי ספק שבמקרה של אפרת אנזל הקולינריה היא מלידה, והבחירה לתת לתשוקה שלה במה כול כך רחבה, היא הדבר שמייצר אצלה אין סוף של אנרגיה ודחף ליצירה.