בליל הסדר תופסים ילדינו מקום מרכזי, שואלים 'מה נשתנה' ומצפים לתשובה מההורים. אנו מספרים להם על לידת העם היהודי ושורשיו, המסורת והמורשת של עמנו החל מעבדים היינו ועד להוצאתנו משעבוד לחירות. כחלק ממסורת החג, שרים ילדינו, ואנו עימם, על "כל דיכפין ייתי וייכול", דהיינו כל הרעב יבוא ויאכל. לצערנו, רבים בעם ישראל אינם נכללים בקטגוריה של אלה שיש להם, ועוברים את ליל הסדר בחוסר כל, בזמן שכולנו מסובין לשולחן הערוך.

מנהג ה"קמחא דפסחא" הינו אחד היפים בחג החירות, כאשר בימים הראשונים של החג מתבקשים אנשי העיר לתרום, דהיינו לאסוף כסף או מצרכים, כל אחד בהתאם למה שידו משגת, כדי לחלקם לאלה הזקוקים לכך, וכדי שעם ישראל יוכל להתענג מתחושת המסובין של משפחתו ושל שאר משפחות ישראל.

נושא התרומה נידון בתורה פעמים רבות, והינו נושא מרכזי ביהדות. תחושת הנתינה וההשלמה, המלווה את העושים מעשים טובים ואת נותני התרומה, מאפשרת להם לזכות ברוח האל, בשכינה.

אמנם נכון הוא הדבר כי תרומה נותנים ולא לוקחים, אולם כל נתינה מלווה גם בקבלה. דוגמא מצוינת לכך היא הביטוי "גמילות חסדים", המופיע בלשון רבים ומבטא את הרעיון לפיו בכל מעשה חסד ישנם שני צדדים "מרוויחים": הצד המקבל והצד הנותן.
ובהקשר זה חשוב להדגיש – לכל אחד מאיתנו יש משהו לתת, יהיה זה משהו פיזי – גשמי, רוחני או רגשי, כל אחד מאיתנו יכול לחוש את תחושת הנתינה, ובכך להתעלות לדרגה גבוהה יותר.

בחג הפסח נדרשים בני ישראל לקחת יוזמה, לפעול ולעשות מעשה, להיות שותפים לגורל של העם ובהתגייסותו, כציבור אנשים, למימוש הצרכים הקהילתיים שלו. ישנם רגעים במהלך חיינו, בהם אנו שמים בצד את כל הבעיות והמחלוקות, ופועלים כאיש אחד למימוש אחריות אנושית כלפי הזולת. מוטלת עלינו האחריות הכוללת להפיכת העולם למקום טוב יותר, ערכי יותר. רגעים אלה בדרך כלל משנים סדרי עולם. מודעות זו לשותפות והתנדבות ברגעי נתינה, מביאה את העם היהודי להישגים כבירים ולשיאים גדולים.

מדי שנה בליל הסדר מתגודדים יהודים ברחבי העולם סביב שולחן החג – כל עדה וההגדה שלה, כל עדה ומנהגיה ומאכליה המיוחדים, כאשר המשותף לכולם ומאפיין את הלילה המיוחד הזה הינו העיקרון "והגדת לבנך", לבל נשכח מה ארע לנו בארץ מצרים.
עבורנו זהו חג החירות, אולם רבים בתוכנו משועבדים לחסר, להזדקקות, ולעיתים אפילו לבושה. מתן תרומות לאלו הנזקקים, יבטיח שגם הם יוכלו לחגוג את חג הפסח כבני חורין.

בידנו האפשרות לפתוח דלתות, כדי שרוח השכינה והנתינה ישכנו בכל אחד מאיתנו. מי ייתן שאכן נממש את תרומתנו באהבה ומתוך רצון כן תמיד.

שי בלוססקי, אל"מ במילואים וסטודנט שנה רביעית לרבנות רפורמית