מה כבר אפשר לומר על המוות. זה בנאלי להחריד. ביאליק: "היה איש ואיננו עוד"… וקהלת, החכם באדם אומר: "טוב יום מותי מיום היוולדי"… דניאל רוגוב
מה זה אומר? יש שם משהו  אחרי? אין שם כלום? אין לנו מושג. אלפי שנים, טובי המוחות, ואין לנו מושג. לעולם לא נדע. כבר כאן, כבר עכשיו, אין לי מושג. יום-יום מחדש, אין לי מושג.

זה בנאלי להחריד, כי עם השנים, אנשים שאתה מכיר, חברים, בני משפחה, מתים. אנחנו צריכים להיפרד מההורים שלנו, למשל, ואף אחד לא מלמד אותנו, אף אחד לא מכין אותנו, ואולי בעצם אי אפשר.
הריק ההולך וגדל, הריק של האובדן, צובר נפח. בשנים האחרונות המוות מקיף אותי. קרוב, רחוק, בתדירות הולכת וגדלה, צוחק לי בפרצוף, מזכיר לי: גם יומך יגיע.

עשו לרוגוב מסיבת פרידה מכובדת לפני כעשרה ימים. התחושה הייתה מוזרה. מוזרה מאוד. מספידים אותו בעודו בחיים. לא לגמרי מדויק, כי מה שראיתי היה מת מהלך… הוא היה שם ולא היה שם. אני שתקתי. ועכשיו?

רוגוב לקח את מלאכתו, ביקורת יין, ברצינות מלאה. בכך הוא "כפה" על תעשיית היין הישראלית לקחת את עצמה ברצינות. הביטוי הטוב והמלא ביותר לרצינות הזאת, הוא ספרו, מדריך יינות ישראל, אותו עדכן והוציא לאור מדי שנה.
רוגוב ביקר ביקבים ברחבי הארץ, נסע ללא לאות, טעם והעריך את איכות היינות. והאיכות עלתה. לא היתה לייננים "ברירה". אחת לשנה היה טסט, כמו למכונית, והיה צריך לעבור אותו.

היינו חברים. זה לא עזר לי כלל, בכל הנוגע לטסט. להיפך. אם התלבט, נתן לי בסופו של דבר את הציון הנמוך יותר. היה לו "מצפון מקצועי קיצוני", והוא חשש ששיקולים אישיים ישבשו את הביקורת המקצועית.
לשמחתי, מעולם לא כעסתי עליו בגין הציונים. הסיבה הייתה פשוטה, והבעתי זאת בפניו בשיחות הרבות, הפילוסופיות – ניתן לומר, שהיו לנו. אינני מאמין בציונים. כמו שלא נותנים ציון לציור או יצירה מוזיקאלית, כך אין לתת ציון ליין. הסכמנו שאיננו מסכימים בעניין זה.
כשבא ליקב, ערכתי לפניו את היינות: בקבוקים וכוסות, דף עם אינפורמציה טכנית, ועזבתי אותו לנפשו. בסוף הטעימה לא שאלתי אותו דבר, למעט אולי אם הוא רוצה קפה.
לפני כחודשיים אמרתי לאייל מילס, ידידי, בעת ביקור בכרם הקברנה של האלול, בכרם בן זימרה, שעידן התום של תעשיית היין הישראלי נגמר. משהו שקרה עצבן אותי מאוד וגרם לי לומר זאת. אייל חייך, מן הסתם את החיוך שעלה על פניו כשטלפנתי אליו, כמעט מדי יום, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, שואל לשלומו. 
"היה פעם עידן כזה"? הייתה תגובתו. שתקתי. הוא כנראה צדק. ועכשיו שב המשפט הבנאלי הזה וצף: עידן התום של תעשיית היין הישראלי נגמר. רוגוב ודאי לא היה מסכים איתי. אבל הייתה בו אותה תשוקה אמיתית, תשוקה של "העולם הישן", ל"משהו" אמיתי. לאיכות הנובעת אולי ממניעים אישיים מוטרפים, ולא ממניעים מסחריים… כמה מזה נשאר?
…
לעזאזל הציונים, לעזאזל היחצנות. איבדתי חבר.

זאב דוניה
ספטמבר 2011