"בציר ראשון" – עליבות הקולנוע

מעניין לקרוא כאשר זאב דוניה מיקב סוסון ים – איש קולנוע בעברו ויינן היום, כותב ביקורת על סרט קולנוע בו צפה, שכמובן עוסק ביין, או בערך

הזיופים הקטנים, הורסים את הסרט לגמרי, כי הם לא יוצרים את (אשליית) האמינות
הזיופים הקטנים, הורסים את הסרט לגמרי, כי הם לא יוצרים את (אשליית) האמינות

כשאני נפגש עם בקבוק יין רע, לא קורה דבר. Shit happens ועוברים הלאה. כשאני רואה סרט רע אני כועס. וזה לא עובר לי. ככה זה עם משהו שהיה אהבת חיי בגיל צעיר מאוד. Nobody's perfect. "למה את/ת לא עושה מאמץ, משתדל/ת שיהיה לזה ערך. שיהיה שם משהו", אני "אומר" לבמאי/ת האלמוני. "הרי מדובר בעבודה קשה, בהשקעה גדולה מאד של כסף, זמן ואנרגיה… זה הכי טוב שיכולת לעשות…". כן, בקולנוע אני נהיה "גוש אמונים" רדיקאלי קיצוני עד הסוף… זה לא ממש עוזר לי…

במילה אחת: לא. בשתי מילים. ממש לא. בשלוש מילים: ממש-ממש לא
במילה אחת: לא. בשתי מילים. ממש לא. בשלוש מילים: ממש-ממש לא

מה קרה? אחרי שנים שלא יצאנו לבית קולנוע, זה קרה. Premiers Cru – בעברית: בציר ראשון. להלן ביקורת עניינית: במילה אחת: לא. בשתי מילים. ממש לא. בשלוש מילים: ממש-ממש לא. הסרט הצרפתי עוסק ב… העמדת פנים. כעשרים דקות לתוך הסרט, אני מתחיל להרגיש לא בנוח. ההרגשה הזאת הולכת ומתעצמת. אני מנהל שיחה עם עצמי בניסיון לברר מה מטריד אותי… לא, אלה לא דמויות הדחליל שמדקלמות משפטים רובוטיים… זה לא העניין. זו לא האישה הצעירה שנכנסת למיטה עם גבר "זר" שלושה שבועות לפני שהיא מתחתנת (עם גבר אחר כמובן). קורה. אבל אם קורה – יש לזה סיבה. אחרת זה לא "אמיתי". זו שורה בתסריט או הוראה של במאי. זה לא בא משום מקום עמוק או אמיתי. ואני ממש לא ממשטרת הצניעות. אני ממשטרת הזיופים… הכל "פלקט" של דמויות וסיטואציות. האיש הרע, האיש הטוב, האישה הבלתי מושגת, האב והבן שלא מסתדרים / מבינים זה את זה….

אבל כל אלה – הזיופים הקטנים, הורסים את הסרט לגמרי, כי הם לא יוצרים את (אשליית) האמינות. יש לזה מקבילה ביין. טועמי יין מנוסים מכירים את התחושה של "יין עשוי". זהו יין ללא פגם, אלא שהוא גורם לתחושה מוזרה, לא נעימה. הכל ביין הזה "מהונדס". תיקוני חומצה, תוספות טאנינים, חבית חדשה שמצפה את היין ב"לכה מבריקה"… הנתונים על הנייר – פרפקט. אבל משהו חסר ביין הזה. משהו לא מתחבר או מחבר את הכל לשלם חדש. זה מרגיש כמו גבר או אישה שיצאו מטיפול רפואי-קוסמטי והם נראים מושלמים… הזריקו להם, הוסיפו להם, הוציאו להם – ועכשיו הכל נראה פרפקט –זהו שלא…

טועמי יין מנוסים מכירים את התחושה של "יין עשוי". זהו יין ללא פגם, אלא שהוא גורם לתחושה מוזרה, לא נעימה
טועמי יין מנוסים מכירים את התחושה של "יין עשוי". זהו יין ללא פגם, אלא שהוא גורם לתחושה מוזרה, לא נעימה

באולם החשוך ממשיכה השיחה עם עצמי: זאב מה קרה? מה כל כך מפריע לך? מאיפה באה המצוקה הזאת? אני מתרכז. מתבונן בסרט בתשומת לב. מנסה לגלות מה הדבר שגורם לי את חוסר המנוחה ברמות לא הגיוניות… לאט לאט החשדות מתחילים להתבהר… משהו פה לגמרי – לגמרי מעוות. העלילה אמורה להתרחש זמן מה לפני הבציר. הדמויות פוסעות בכרמים, והגפנים בשלכת. צבע העלים חום-צהבהב… איך שלכת לפני בציר???!!! אני מסתכל היטב. אין זכר לאשכולות ענבים בצילומים הרחבים, הפנורמיים. ברוב צילומי הדמויות, משתמשים בעדשות טלה (עדשות זום המקרבות את נושא הצילום). הרקע מטושטש בכוונה, אבל הצבע הדומיננטי הוא צהוב. זה לא מסתדר עם טרום בציר, או תקופת בציר. פה ושם משלבים צילום קלוז אפ (CU) של אשכולות ענבים. צילום מנותק מהסביבה. אולי צילמו בכרם אחר, רחוק. כאשר אני מתחיל להשתכנע שמשהו פה משובש לגמרי, עולה אפשרות של תליית אשכולות שהובאו מחבל ארץ אחר, באמצעות חוטי דיג שקופים. שום דבר לא משדר אותנטיות.

ואז מגיע יום הבציר – לא! עומדת קבוצת עובדים בכרם, ומודיעים להם שהכל בוטל פתאום. כל כך לא משכנע. כל כך תיאטרלי. בוודאי שיש לבטים וחילוקי דעות לגבי מועד הבציר, אבל זה לא קורה בשש בוקר כשהעובדים בכרם…. וכמובן אין זכר לאשכולות על הגפנים… וככה זה נמשך. אחיזת עיניים אומללה, מביישת, מביכה.

בואו נדבר על אמינות
בואו נדבר על אמינות

טראנטינו – כלבי אשמורת

בואו נדבר על אמינות. בסרט הראשון של טארנטינו קיימת סצינה של לימוד משחק או story telling. הדמות שמגלם השחקן האנגלי טים רות ( Mr. Orange?) בלש / סוכן משטרה מוסווה, אמורה לחדור אל קבוצת פשע. על מנת לרכוש את אמונם ממציא המפעיל שלו, איש המשטרה, סיפור. בעלילה הדמיונית, טים רות, נושא תיק גדול מלא סמים, ונכנס לעשות פיפי בתחנת רכבת בלוס אנג'לס. שם הוא פוגש ארבעה שוטרים במדים, וכלב רועה גרמני. הכלב מתחיל לנבוח על טים רות, שחייב, לפי הסיפור, להמשיך להיות cool, על מנת לצאת משם, מבלי להיתפס… המפעיל מסביר לטים רות את רזי מספר הסיפורים: אתה חייב לדעת כל פרט לגבי חדר השירותים הזה. אתה חייב להיות מסוגל לענות על כל שאלה שישאלו אותך: מה צבע הקרמיקה? הריח של השתן… הכתם על הרצפה… קוראים לזה אמינות הסיפור.

"זאב תירגע, כולו סרט"… אני שומע כבר את התגובות. "מה העניין?" "לפח האשפה". זאת תשובתי. אפשר לומר "כולו" על כל דבר. כולו כסף. כולה אישה. כולו מוזיקה…. אפשר היה לומר גם לוואן גוך: "כולו ציור" … אלה היו חייו: הציור. למענו חי ומת. אז, כן. זה רק סרט. אלא שסרט יכול להיות ענק, יצירת אומנות שהולכת אתך הביתה, אחרי שהמסך ירד, ונשארת אתך ימים, שבועות ולפעמים שנים. וסרט יכול להיות זבל, שאחרי חמש דקות אתה כבר לא יכול להיזכר מה ראית…

בציר ראשון – Premiers Cru – הוא סרט רע. אבל גרוע מכך: הוא משטח את עולם היין. הוא צובע את הזיעה, התשוקה, הדאגה, הפולחן, השמחה- במעטה מלאכותי, מתקתק, חסר כל קשר למציאות… ואל דאגה: לקינוח, מגישים Happy end צפוי, משומש להחריד, באנאלי… עולם היין ראוי להתייחסות הרבה יותר עמוקה, רצינית, אותנטית, מאשר אוסף שקרים ויזואליים…

מה שנראה על מסך הקולנוע היה talking heads שנמשך לנצח...
מה שנראה על מסך הקולנוע היה talking heads שנמשך לנצח…

אפילוג

לפני שנים רבות הוקרן בארץ סרטו של אינגמר ברגמן: "תמונות מחיי נישואין". האנשים יצאו מגדרם: סרט מדהים. אני טענתי שהסרט ארוך ומשעמם. הייתי צעיר, ולא עשיתי חשבון לאף אחד. אחר כך התברר שהסרט שהוצג בארץ בגרסה לקולנוע של סדרת טלוויזיה בת 5-6 פרקים של 50 דקות כל אחד. מה שנראה על מסך הקולנוע היה talking heads שנמשך לנצח…

ובחזרה להווה: ברור לי, שיש לא מעט אנשים שנהנו מהסרט. זה בסדר. כתבתי את מה שכתבתי, בין היתר, למען אותם אנשים שיצאו מאוכזבים, ואז גילו שהם במיעוט. אז אולי הטקסט הזה בשבילם. אבל בראש וראשונה הוא בשבילי. כי בקולנוע, כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא סולח.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה