שמן הזית שהיה בשימוש בבית המקדש היה שמן זית כתית שהופק על-ידי ריסוק ולחץ בבתי בד ששרידיהם מצויים בארץ ישראל. לא היה זה שמן זית שהופק בתהליך זיכוך כימי, ולא שמן זית מגלעיני זיתים או מגפת זיתים.
המושג המקראי "שמן זית זך" הוא לא השמן שמשווק תחת השם המסחרי שניתן בארץ לשמן זית שהוא ברובו שמן זית מזוכך עם תוספת קטנה מאוד של שמן זית כתית.
שמות מסחריים נוספים שניתנו לשמן זה הם "שמן זית 100%" ו"שמן זית מתאים לכל" גם הם שמות מטעים. שמן זה אינו כתית, הוא שמן ירוד באיכויותיו הבריאותיות והקולינריות.
הסברה היא שבבית המקדש השתמשו בשמן זית קרוש, מכיוון ששמן זית קרוש נחשב אוכל (וכיצד היוונים טימאו כל השמנים על אף שבבית המקדש אין טומאה למשקין). ומכאן המסקנה המוטעית ששמן קרוש "אינסטנט" ובתוכו פתילה מונח בתוך גביע זכוכית נחשב הידור ומצווה.
סביר מאוד כי שמן הזית שהיה בבית המקדש קפא בתוך הכדים, כי הרי נס חנוכה אירע בחודשים כסלו-טבת, ויודעים אנו כי שמן זית כתית צעיר קופא בטמפרטורה 7 מעלות צלזיוס.
השמן ל"שימוש אינסטנט" אינו קפוא ואינו קרוש. השמן הוא שמן מוקשה בתהליך כימי הדומה לתהליך יצור מרגרינה. בנוסף לכך אין בשימוש בשמן המוצק ייחודיים וכוונות שיש לכוון בעת יציקת השמן לנר ובשעת נתינת הפתילה בשמן.
לסיכום: מצווה מן המובחר להדליק בשמן זית שבו היה הנס ושמן זית זה היה שמן זית כתית מארץ ישראל ולא מיובא ממדינות הים.
בשמן זית זה אין חשיבות למידת החמיצות, גם שמן זית למאור עקב חמיצות גבוהה הינו שמן זית כתית (בכבישה קרה).
המושג "כבישה קרה" הוכנס לשימוש מכיוון שבציוד המודרני הקיים בערך 50 שנה, ניתן לחמם את העיסה לטמפרטורות גבוהות, ולכן מצאו וקבעו כי הטמפרטורה המקסימלית המותרת בתהליך הייצור הינה 35 מעלות צלסיוס, יצור שבו הטמפרטורה לא עוברת את הסף הזה נקרא כבישה קרה.
