העצמת השימוש במרחב הציבורי בזכות הקולינריה

אודי גולדשמידט, יועץ לתיירות קולינרית, מציין בין השאר כי עיריות מקבלות בקלות רבה מדי שטחים ונוהגות במרחב הציבורי בקלות ראש, והקולינריה הינה אמצעי אדיר כוח בניהול המרחב הציבורי. מאמר קצת שונה. שווה לקרוא

שוק לילה בבנגקוק - הקולינריה הינה דבק המחבר בין מרחב גיאוגרפי לתושבים ויוצר איכות חיים
עבור התייר הסיני בנגקוק (תאילנד) היא העיר המועדפת והתיירים הגרמנים והבריטים אוהבים לנפוש בפאלמה דה מאיורקה (ספרד)

האדם הקדמון חי במרחב הציבורי. לא היה קיים מרחב פרטי, הליקוט והצייד נערכו ברכוש הכלל. עם התפתחות האנושות יצאנו מהמערות ועברנו לאוהלים. המרחב הפרטי היה מזערי, והעדרים נעו במרחב הציבורי ושבו למכלאות ליד האוהל בלילות. בתנ"ך עדיין לא מדברים על בתים לאנשים ויצירת מתחמי מגורים, אך אלו מופיעים בהמשך במשנה ובתלמוד. אבל האם זה אומר שהמרחב טרם הוגדר לבעליו? לפני מספר שנים זכיתי לטייל באזורים נידחים בפפואה, בין שבטים של אוכלי אדם ולקטים. החקלאות טרם הגיעה לשם, אבל הגדרת התחום לכל "שבט" הייתה ברורה לחלוטין. יתרה מכך, הקרבות בין שבטים עסקו בהגדרת המרחב. גם שבטי הבדואים יודעים להגדיר בבירור מה תחום המרעה אליו יוכלו להתנייד. משמעות הדבר היא כי מה שבעינינו נראה כמרחב ציבורי, נראה בעיני אחרים כמרחב מחייה.

הארלם היום. צילום pixabay
הארלם היום. צילום pixabay

גם אם נביט על ערים או שכונות, ונבחן את הגדרות המרחב הציבורי, נגלה כי ההגדרה אינה חד משמעית. לדוגמא, המרחב הציבורי בדרום תל אביב או בשנות השבעים והשמונים בשכונת הארלם בניו יורק, שייך לכהי עור בלבד. מעבר בהם לא משרה אווירה בטוחה לנשים בחשיכה. מאה שערים ורחובותיה אינם פנויים או פתוחים לנשים המבקשות להסתובב במכנסיים קצרים או גופייה. אלה דוגמאות קטנות ממגוון רב המצביע על כך שראיה דמוקרטית של המרחב הציבורי כפתוח לכל, אינה נכונה כלל. יתרה מכך, שימושים שמאושרים על ידי העירייה לנתחים משמעותיים מקרקעות המרחב הציבורי – חוסמות אותו למעשה במרבית שעות היום, או תוחמות את הפעילות בו. כך למשל, הקצאת קרקע למבני ציבור כגון שבט צופים הפועל יומיים שלושה בשבוע בשעות אחר הצהריים, או מקווה הפתוח לקהל שניים שלושה ערבים בשבוע, או בית כנסת הפועל לחצי שעה בבוקר, ושעה בערב כל ימות החול – כל אלו מחריגות מרחב ציבורי לטובת נגזרת קטנה מהציבור, ולזמני שימוש מוגבלים ביותר. זהו משאב יקר מציאות ששוויו הולך וגדל ככל שצפיפות הערים עולה. גם ההגירה מהכפר אל העיר טרם הסתיימה, וצפוי כי עד שנת 2050 תתגורר 70% מאוכלוסיית העולם בערים (כיום אנו עומדים על כמחצית מהאוכלוסייה). המגמות בניהול משאב המרחב הציבורי עוברות טלטלה מבזבוז משווע לחשיבה חלקית, ובמאמר זה אנסה לתת נקודת מבט קולינרית לנושא.

פודטראק סחבי – החבר של הסביח. צילום גיא פרץ

נתחיל במספר דוגמאות: משאיות האוכל הן דוגמא לשימוש מושכל במרחב הציבורי. בניגוד לשכירת שטח למסעדה במרכז העיר הכולל שטחי הכנה, שטיפת כלים, מקום לתליית מעילים ושירותים – מעמידה "מסעדה ניידת" כזו פתרון למרכזי העסקים רק בשעות הנדרשות לכך, ואת כל השירותים הנלווים היא מוציאה לאזורי התעשייה. השימוש במרחב הציבורי – במקרה זה שטח חניה לפני בניניי המשרדים, חוסך משאב יקר – שטח משרדים במרכז העסקים, ומספק ללקוחות פתרון נהדר. חשוב לציין כי העמדת המשאית בצהריים על נתיב נסיעה, אינה מפריעה אם אותו נתיב משוחרר בשעות השיא – לפני ואחרי הצהריים. העתקת מטבח העבודה לאזור התעשייה תורמת ליכולת הפיקוח על בטיחות העבודה והעמידה בתנאי הרגולטור לגבי בריאות הציבור. זהו פיתרון בו כולם מרוויחים.

שוק מחנה יהודה בירושלים משנה את פניו בלילה
שוק מחנה יהודה בירושלים משנה את פניו בלילה

דוגמא נוספת הינה שווקי הלילה בסין. אחרי שקיעה נחסמים רחובות עסקים רבים בסין ובהונג קונג, והופכים למדרחוב. במתחמים שונים נערכים שווקים מסוגים שונים – כשלצידם תמיד דוכני מזון. אותו אזור המשמש במהלך היום כמשרדים ואזור עבודה, הופך בלילה לקניון ענק המוקם ונסגר שלא בשעות הפעילות של המשרדים. המרחב הציבורי שזוכה בנגישות גבוהה מכל שכונות העיר – מקבל שימוש כפול, ביום ובלילה, ומצדיק את מפת הכבישים ותוכנית התחבורה הציבורית מעבר לשעות המשרדים. דוגמא נוספת היא שוק מחנה יהודה, שכמו השיטה הסינית – מצליח לייצר חיים כפולים הנותנים פתרון לאוכלוסיות שונות – אוכלוסיות יום, ואוכלוסיות לילה. במשך היום השוק מאוזן בין ירקנים, קצבים, חנויות מאפים ומאפיות, משווקים ארטיזנלים ומעדניות. עם רדת החשיכה, כשדוכני המזון נסגרים – חיי הלילה מתחילים לפרוח, ומשעה עשר נפרשים שולחנות וכסאות על מעברי השוק.

הניסיון שלי להציג במספר דוגמאות שימוש מושכל ומתוכנן למרחב הציבורי, יכול להיות מועצם על ידי רעיונות רבים אחרים. לדוגמא, לו בתי כנסת היו מתמקמים בתוך גני ילדים. בית הכנסת עובד לתפילת השחרית (6-7 בבוקר) ושוב במנחה ומעריב (5-7 בערב), בעוד גן הילדים פעיל בשעות 8-16. לכאורה, תכנון אדריכלי נכון היה יכול לשלב בקלות את שני השימושים ולחסוך קרקע ציבורית רבה. דוגמא אחרת – ביטול מקומות החנייה בתוך הערים – יצירת מגדלי חניה בשכונות המגורים הייתה יכולה להביא לביטול מחצית משטחי הכבישים ולשמש עתודה להרחבת מבנים או בניית בתים נוספים. ביטול מרחבי החנייה הייתה גם מביאה לתנועה רבה יותר של הולכי רגל ומרחיבים את תחושת ה"מקום" והשייכות של התושבים אליו.

מודל שימושים מעורבים בבנייה לגובה כבר מתקיים בהונג קונג. צילום pixabay
מודל שימושים מעורבים בבנייה לגובה כבר מתקיים בהונג קונג. צילום pixabay

דוגמא שלישית, בהנחה כי בעתיד הלא רחוק יעברו הערים למודל מגורים לגובה – אם הקומות התחתונות בכל מגדל יוקדשו לצרכים שונים ממגורים (עירוב שימושים). במפלס הכביש ניתן לייצר מרחב קולינרי (שוק, סופרמרקט, מסעדות, מתחם אוכל מהיר וכדומה), בקומות התחתונות שירותי חינוך וקהילה (גנים, בתי ספר, מתנ"ס) ומקומה שש ואילך – מגדל מגורים. למעשה, מודל דומה כבר מתקיים בהונג קונג. בפועל, במרחב הציבורי נעשה שימוש חלקי מאד. גנים ציבוריים פעילים אחרי שעות הגן – ולפני החשיכה. אכן, הם צובעים את השכונה, אבל השימוש בהם קצר מאד. מקוואות מציגות את שיא השימוש הקצר, אחריהן בתי כנסת (במיוחד בשכונות חילוניות), בתי ספר בשכונות שהזדקנו, או אפילו מרכזי הערים ששוקעים בחשיכה אחרי סגירת המשרדים. הקולינריה והתיירות הינם גורמים שניתן וקל לנצל על מנת לשנות את השווי הקהילתי של המרחב הציבורי.

המשמעות של הדוגמאות החיוביות מחד, ודוגמאות היעדים לשיפור מאידך, מצביעה למעשה על מקור הבעיה – העיריות מקבלות בקלות רבה מדי שטחים במסגרת פרצלציה, ונוהגות במרחב הציבורי בקלות ראש. ככל שצפיפות המגורים תעלה – וזוהי המגמה לפחות בשלושים השנים הבאות – תהיה חובה לנהל את משאב המרחב הציבורי בדרך הרבה יותר אחראית.

קולינריה הינה דבק המחבר בין מרחב גיאוגרפי לתושבים ויוצר איכות חיים. צילום pixabay
קולינריה הינה דבק המחבר בין מרחב גיאוגרפי לתושבים ויוצר איכות חיים. צילום pixabay

הקולינריה הינה אמצעי אדיר כוח בניהול המרחב הציבורי. העמדת ספק קולינרי במקום כלשהו, יוצרת באופן מידי אינטראקציה בינו לבין הקהילה, והוא הופך לאתר מושך קהל. מרכזים אורבניים רבים בעולם זיהו את חשיבותם של המתקנים הקולינריים ומחלקים רישיונות הפעלה בקלות יחסית, תוך הרחבת המדרכות והקטנת נפחי החנייה. העיר העתידית תחייב שימוש בתחבורה ציבורית ובאמצעים לשינוע המוני, ובמקביל תהיה חייבת לתת פתרונות תזונתיים, חברתיים, תרבותיים ושירותי פנאי. הקולינריה הינה דבק המחבר בין מרחב גיאוגרפי לתושבים ויוצר איכות חיים.

הכותב הוא אודי גולדשמידט – ייעוץ אסטרטגיה, מיתוג ושיווק תיירות קולינרית. שגריר הארגון העולמי לתיירות מזון ומשקאות – לישראל, ויושב ראש העמותה הישראלית לתרבות קולינרית. [email protected]






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה