אירוע "סומלייה" החרדי – "שוקא דחמרא" של שנת השמיטה ה'תשפ"ב

הכותב קובי דימנט מגדיר את עצמו כחובב יין ולא כמקצוען. בנוסף למזון ושתייה כחלק מצריכה רחבה ומושכלת של תרבות, בעיקר צילום, קולנוע, ספרות ומוזיקה. בענייני מוזיקה משקיע זמן רב ומנהל קבוצה גדולה, תוססת  ופעילה של חובבי מוזיקה קלאסית בפייסבוק. את ההתעניינות ביין התחיל כבר בשנות השמונים, כשכאן הייתה שממת יין. מבשל להנאתו והנאת חבריו . עבד כיועץ השקעות בשוק ההון ובעל השכלה אקדמאית ביהדות.

את הרומן שלי עם יין שמיטה התחלתי לפני שנים רבות, בביקור אקראי באזור הגבול שבין רמת גן לעיר הדתית בני ברק. את המארח שלי מצאתי לוגם בנחת כוס יין אדום בשעת בוקר מוקדמת, ולא רק זאת אלא שהתפאר במחיר הזול שבו קנה את היין. תחקיר קצר ונוקב גילה את המקור. יקבים שרוצים לשמור על כשרות, צריכים לציית לחוקי ההלכה המחייבים לעצור את עיבוד האדמה בשנה השביעית. על העיקרון אין ערעור, אבל את הפרטים אפשר להגמיש. דרגות שונות של חומרא יש בהלכות השמיטה.

המצווה מדאורייתא היא חד משמעית: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ,  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר,  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

יש איסור מפורש – לא לזמור את הכרם ולא לבצור אותו. עבור הכורם  והיינן הדבר מאריך את המגבלה  ליותר משנה שלמה של עבודה. אבל ליהודים פתרונים.  את הענבים הם מעבירים לבית דין רבני הקרוי "אוצר בית דין", שבפתרון הלכתי שפניו אל המציאות החקלאית המשתנה, מאפשר לחקלאים להמשיך לעבד את האדמה, למכור תוצרת מבלי להרוויח עליה, ולאפשר רכישת הפרי לצרכן הפרטי, ובמקרה שלנו ליינן: הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.

כך זכיתי להכיר את יינות השמיטה הראשונים שלי, שנרכשו מאוצר בית דין של הרב ניסים קרליץ, כשבמרכזה של בני ברק הוצבו משטחים של יינות כרמל מזרחי, שכללו את המתוקים של אז "קדמון" "מגן דוד"; לא יינות קינוח גרועים, רמה גבוהה יותר מיין הקידוש – יין הפטישים. אבל גולת הכותרת היו בקבוקי קברנה סוביניון עטורים בתווית מיוחדת לשנת השמיטה. בבית פרטי של תושב בני ברק קניתי גם יינות רוזה של יקב רמת הגולן, שגם כן השתתף בתהליך. מחיר היין היה בין 18 ₪ ל- 20 ₪; מחיר נוח לאותם ימים רחוקים של טרם ה"שלוש במאה", ובכלל שוק יין לא מפותח בו קונים בודדים רצים אחר יבואנים בודדים עוד יותר בכדי להשיג יין טוב. מאז דעך העניין ביינות אוצר בית דין בקרב צרכני יין. המבחר הכללי גדל והמחירים ירדו במונחים יחסיים, ולגויים מארצות היין אין עניין בחוקי שמיטה.

עבור מגזר מסויים של יצרני יין וצרכני יין, יש עניין מיוחד בשמירת שמיטה כהלכתה וללא קיצורי דרך. על פי רוח התורה הם מייצרים בשנה הקודמת לשמיטה יין בכמות גדולה יותר מהרגיל עבורם, שאותו יוכלו למכור אחרי שנת שמיטה, ובמקביל לסגור את הכרם ואת היקב על מנעול ללא ייצור כלל. מספר זרמים חברו ליצירת הפסטיבל החביב "שוקא דחמרא" בצפון בני ברק, בואך רמת גן, מגדלי ב.ס.ר ובסמוך לקניון איילון: האחד, רצון חלק מן הציבור לשמור שמיטה כהלכתה. השני, עניינם של יקבי בוטיק אחדים לפעול ברוח זו. השלישי, העניין הגובר של הציבור החרדי ביינות איכות.

בהזדמנויות רבות שאלתי כורמים וייננים "למה" – למה אינכם ממשיכים לעבד את הכרם וליצור יין למרות שביכולתכם לקבל היתר? אצל כולם הייתה הסיבה המרכזית – הלכתית. ציות להלכה הקדומה כלשונה. בשוליים שמעתי גם שלאדמה ולכרם טוב לנוח שנה אחת, שהשורשים מתחזקים, שאין צורך לעבוד עם גויים (מוטיב חוזר), גידול אורגני, קדושת ארץ ישראל. בין השורות אפשר היה לשמוע, שהעובדה שיש לקוחות לסוג זה של יין היא גורם שיש לקחת ברצינות. אפשר לראות את השוק הזה כשוק נישתי, אבל עצם קיום הפסטיבל בשולי בני ברק, והשתתפות שלושה מן היקבים בעת ובעונה אחת גם בתערוכת סומלייה הגדולה, מצמצמת את הפער בין יקבים אלה לשאר היקבים שרמת כשרותם כללית יותר ומחמירה פחות.

בראיונות שקיימתי עם המארגנים, עם ייננים ועם לקוחות, מודגש העניין הגובר של חלקים בציבור החרדי בקנייה, שימור וצריכה של יינות איכות. שתיית יין קידוש ויין ברכה היא עניין קבוע אצל יהודים שומרי מצוות. עבור חלקם זה מקור עונג מרכזי, שכן רבים נמנעים מטלוויזיה, מופעים, קונצרטים, תיאטרון, והנאות מסוג זה. בהשפעת חרדים מודרניים מחו"ל, שתיית יין כעניין שבחובה הופכת לעניין שבעונג. חרדים בעלי אמצעים קונים יינות יקרים בעלי כשרויות לחומרא, כמו יקבים שומרי שמיטה, והם מתנאים {מתגאים} ביינותיהם המשובחים כמו באתרוג מהודר.

פסטיבל" שוקא דחמרא" (שוק היין) התקיים בימי תערוכת סומלייה 2022, ברחבה יפה בין בנייני המשרדים הגבוהים 'מגדלי ב.ס.ר'. הכניסה היתה בהרשמה מראש ללא תשלום בשעות היום, ובתשלום צנוע בשעות העומס. הדוכנים סודרו סביב המתחם, ובמרכז הוקמה במה שהשמיעה מוסיקת כליזמר חיה. בקהל, הצעירים מאוד לבשו את בגדי הלימוד הלבנים שלהם. המבוגרים יותר היו לבושים בשחור המסורתי. רוב הקהל צעיר ומספר הנשים מועט, ובכלל הן נראו בעיני כבלתי חרדיות בעליל; אולי הן מן המגזר הדתי לאומי.

האווירה, כבארועי יין רבים, פתוחה, משוחררת ובלתי אמצעית, אבל הלבוש השונה והרוב הגברי המובהק נתנו את הטויסט המיוחד. בדוכנים מזגו בשפע והרבו בהסברים. המחירים לא נראו אטרקטיביים, למרות שלא יכולתי להשוות למחירי אותם יינות עצמם בחנויות. להערכתי, המחיר של יינות שומרי שמיטה אלה צפוי להיות גבוה יחסית בגלל היתרון היחסי שהם נותנים (עמידה מחמירה בהלכה), ובגלל היותם מיושנים במקצת – מבציר  2019, 2020.

את האירוע המלבב ארגנו שלושה גופים: עיריית בני ברק, החברה הכלכלית לבני ברק, וקרן שביעית. הרוח החיה ביוזמה ובארגון הוא ראש העיר בני ברק, הרב אברהם רובינשטיין. בראיונות שנתן  ובשיחה איתי,  אמר שמטרותיו הן לחזק  עסקים קטנים, לעזור לכורמים שומרי שמיטה, ולחזק את ארץ ישראל. הוא מצא שהיריד הינו הדרך האפקטיבית להשיג את כל אלה, ולשמח את תושבי עירו והאזור כולו. אכן שררה שם שמחה, ולא אחד ציין את חודש אדר כחודש השמחה והשתיה כדת. מושגים שעמדו בחלל האויר ומאפיינים את העולם הדתי היו "אין שמחה אלא  בבשר ויין", "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר" (משלי כא, יז).

יו"ר קרן שביעית, הרב בן ציון קוגלר, מצוטט כאומר "לעיתים המושג "שמיטה ומסירות נפש" נשמע כלקוח מסיפורים", עד כדי כך רואים הם חשיבות בשמיטת החקלאות כולה והייננות בפרט. אני רואה בזה חלק מההקצנה ההלכתית בציבור החרד. לעומת זאת, ראש העיר בני ברק הוא אדם שופע חן וכריזמה, ופניו מאירות. הוא עבר בין בדוכנים ושוחח עם מבקרים, , דיבר כשווה בין שווים, התעניין, שאל והוסיף והשרה רוח טובה על סביבותיו. אשמח לראות אותו במגרש הפוליטי הארצי.

השתתפו ביריד: יקב אור הגנוז, יקב בית אל, יקב בן פורת, יקב הכהנים, יקב הר ברכה, יקב טברנקל, יקב כביר, יקב כרמי אלול, יקב משק תושיה, יקב נבו, יקב נגבה, יקב סולטן, יקב צפת, יקב רמה, יקב תום, יקב תיתורה, יקב אביבים, יקב לה סיטאדל דה דיאמנט, יקב חמרה, יקב מירון. הסתובבתי להנאתי בין היקבים, לא בראש ביקורתי ולא מתוך כוונה לתת ציונים. בחרתי  לפקוד את מי שנראו אנשים שיינם אומנותם, ויש להם מסר לציבור של חובבי יין ולא רק לשומרי שמיטה.

דילגתי על יקב מירון שהתפרסם במחיריו השערורייתיים, כי כבר קיבל חשיפה בסומלייה ובקבוצות החברתיות. אהבתי את יקב משק תושיה מבאר מילכה, סמוך לגבול מצריים בפתחת ניצנה. הכרם נקרא "כרם נתן", על שם בנו של היינן גל תוסיה כהן. בעל תשובה, כיפה יפה על ראשו, והוא עוסק בחקלאות אורגנית ומגדל זנים מיוחדים בסדרות קטנות – מוסקט המבורגי, אליקנט בושה, והמעניין ביותר עבורי – מיץ ענבים תירוש טבעי, בשתי רמות של תסיסה. אחת כלל לא, והאחרת כמה ימים מאוחר יותר. טעים כמו מיץ פרי טוב, ומרמז על תכונות עתידיות כיין. ממנו למדתי שמשתתפים בסומלייה נדרשו לתשלום, בעת שמשתתפי יריד חדש זה קיבלו דוכן בחינם. לא שיקול שאפשר להקל בו ראש.

יקב בית אל מוכר וידוע, גם ביינותיו הטובים וגם בפעילותה החברתית-שיווקית הנמרצת של הבעלים נינה מן. ליריד זה הגיע בנה שלום דוד מן. לשאלתי אם לפנות אליו כשלום או כדוד, ענה: "שלוםדוד, כך פונה אלי אימי וכך כולם". כבר ארבעה  מחזורי שמיטה שהיינן "מפסל" את כרמיו ופוסק מייצור יין. המשפחה שלמה לגמרי עם התנהלות זו, גם כשומרי מצוות וגם כייננים שמוצאים בשביתה השבע שנתית שמקורה בתורת ישראל, יתרון גידולי.

יקב בן פורת בניהול אליקים בן שטרית, שוכן ביישוב יצהר. לתמיהתי על החיבור עם היישוב הידוע בפורעים יהודים היוצאים ממנו, השיב לי כך: "יש יצהר דאון טאון ויש יצהר גבעות, ממנה יוצאים אלו העושים שם רע ליישוב. ככה זה עם דעות קדומות המבוססות על מידע מועט. יש להביט בעיני התושבים שומרי החוק (חוק השליטה הישראלית, כמובן), ולהבין שאין האחד אחראי למעשה האחר". בן שטרית גאה בתוצרת היקב, ומדווח שרוב הענבים נמכרים ליקב מפורסם ממנו בהרבה – יקב פסגות.

את חברי הוותיק יוני צבי מכרמי אלול פגשתי בדוכן שלו, מוקף נערי ישיבה חרדיים שלוגמים בהנאה את יינותיו, ומעלים אתו בצוותא דברי תורה, ואף אותי הואילו לשתף. יוני הוא הכורם והיינן של היקב בבעלות ר' משה אלול. על פני עשרות דונמים סביב מושב יציץ, אל מול כרמי יוסף, מעצמת היין הקטנה, מגדלים שלושה עשר זנים של יין אורגני כשר ומהנה. את הדתיות של היקב אפשר למצוא גם בהקפדה על תהליכים אורגניים וגם על כשרות בד"צ. לשונות רעות עלולות לראות בכך פנאטיות. טובי לב כמוני יראו כך מסירות לרעיון, אבל שלושה עשר זנים? האם כשאטו נף היינו? ליקב לטרון נדמה? מן התשובה הפורמלית – "אנחנו צריכים את כל הזנים על מנת לייצר את הבלנד המדויק", עולה המציאות המשמחת, והיא שמחליט העל בנוגע להרכב היינות וביקבוקם הסופי, הוא לא אחר מאשר יעקב אוריה, שממנו כבר למדנו ריבוי מותגי יין מהו. ליקב אלול יינות בשמות הקשורים לטבע – זמרת רכס, טרסה, אסיף וגבע.  אני מקווה שהיקב יהדק את עבודתו, ויצא לדרך מוצלחת  בשנה שלאחר השמיטה.

כבעל קיבולת מצומצמת  פניתי לומר שלום ולהתראות, ועברתי ליקב בעל השם היומרני לה סיטאדל דה דיאמנט – מצודת היהלום, ומאחר וגם בשמי מסתתר יהלום (דימנט), התעכבתי ללמוד על  הטירה שאולי אצטרך להסתתר בה בבוא הצבא האדום  בשערינו. היקב שוכן בכפר רות (ביתה של מסעדת כתית המקורית), והינו בבעלות איש עסקים צרפתי ישראלי – לורן אמסלם, עם  שותפיו דוד מרציאנו ופטריק חבבו, שעובד כיינן יחד עם מקסים גאמרד הצרפתי. יין הדגל הוא תיתורה גרנד ריזרב – 300 ₪ בארץ, 49.9 אירו ללקוח האירופי.  ארץ ישראל יקרה לליבנו. מאוד יקרה.

שנת השמיטה בעיצומה. חגגנו עם היקבים שביינותיהם אין חשש שביעית. לראש העיר הרב אברהם רובינשטיין אני מפנה את השאלה – האם  יינות בציר 2022 (שנת השמיטה ה'תשפ"ב), שכן יעובדו וישווקו תחת היתר אוצר בית דין, יקבלו גם כן פסטיבל חגיגי ברחבת מצדה בעיר למען הציבור הבני  ברקי והכללי גם יחד? ובאילו מחירים יוצעו יינות אלו יחסית לששת השנים שקדמו? אני לא בטוח שאקבל תשובה כבר עכשיו, אבל תקוותי היא שתיווצר כאן מסורת טובה ונעימה של אירוע יין מחוץ לשדרה המרכזית של הסצנה הייננית נוסח סומלייה.