בשנים האחרונות נמכר הנגב לציבור הישראלי ולעולם, כאחת ההצלחות הגדולות של תעשיית היין המקומית. “טרואר ייחודי”, “מהפכת יין בנגב” ו”אזור היין החדש של ישראל”, וכמובן הנגב כ”אפלסיון” ישראלי חדש. הפכו לסיסמאות קבועות באירועים, בתערוכות, בסיורים ובפרסומים רשמיים של משרדי ממשלה וגופים פרטיים.
משרד התיירות קידם את חזון תיירות היין המדברית; משרד החקלאות עודד חקלאות בוטיק ונטיעת כרמים; גופים פרטיים ומיזמי פיתוח אזוריים עטפו את המהלך בשפה אירופית של "אפלסיון" (כינוי מקור) ו"אזור יין".
הנגב הוכרז כאפלסיון. הנתונים מספרים סיפור אחר
בהודעות חגיגיות שפורסמו בשבוע שעבר הוצג הנגב כ”אפלסיון” הישראלי החדש – אזור יין מדברי בעל טרואר ייחודי, חזון בינלאומי וזהות אזורית מתפתחת.
את המהלך יזמה והובילה 'קרן מיראז' ישראל' הפילנטרופית, שפועלת בארץ מאז 1998 בתחומים חברתיים וכלכליים. הקרן זיהתה שהנגב הוא מחולל צמיחה חשוב, ובהתאם לכך תומכת ומובילה יוזמות חברתיות וכלכליות במרחב, ביניהן תוכנית לקידום תיירות חקלאית ויין בנגב.
עורך דין עידן בר אולפן ליווה משפטית את מהלך האפלסיון בנגב. הוא גם מי שליווה את מהלך אפלסיון יהודה שאושר ב-2020, ואף חבר בוועדה העוסקת במפת היין החדשה של ישראל במשרד הבריאות.
השאלה הבסיסית
מאחורי המיתוג היוקרתי מסתתרת שאלה בסיסית בהרבה: כמה מהיקבים שמוצגים כחלק ממהפכת היין של הנגב מחזיקים ברישיון יצרן וברישיון עסק כחוק?
בדיקה של רשימת הכרמים והיקבים הפועלים בנגב, מעלה תמונה מורכבת בהרבה מהנרטיב הציבורי שנבנה לאורך השנים.
לפי הרשימה שהגיעה לידי מקרן מיראז’, מתוך כלל הגופים ברשימה, רק 6 מוגדרים כבעלי רישיון יצרן ורישיון עסק. 19 נוספים מסומנים כגופים שאין להם רישיון יצרן או רישיון עסק, 10 נמצאים “בתהליך”, 2 מופיעים ככרמים ללא יקב פעיל, ולגבי 21 גופים נוספים כלל לא מופיע מידע ברור על הסטטוס הרגולטורי שלהם.
היקבים שמסומנים כבעלי רישיון מלא הם: חוות כרמי עבדת, יקב הים האדום, יקב יתיר, יקב מדבר, יקב מואה ויקב רמת נגב.
גורמים בענף טוענים כי לצד הפגיעה האפשרית בציבור ובאמון הצרכנים, המצב יוצר גם תחרות לא שוויונית בין יקבים שפועלים כחוק, משקיעים ברישוי, בתכנון ובהתאמות רגולטוריות יקרות, בעוד שגופים אחרים נהנים מאותו מיתוג אזורי גם ללא הסדרה מלאה.
למעשה, הרשימה אינה נראית כרשימת יקבים מוסדרים בלבד, אלא כמערכת רחבה של כרמים, חוות תיירות, יצרני בוטיק ויוזמות יין שפועלות ברמות שונות מאוד של הסדרה.
המשמעות היא שבזמן שהנגב כבר משווק כ”אפלסיון” מדברי וכאזור היין החדש של ישראל, רק מיעוט קטן מהגופים שנכללים באותו מיתוג מופיעים כבעלי רישוי מלא ומוסדר.
בישראל, יין מוגדר כמוצר מזון ואלכוהול מפוקח. המשמעות היא שיקב מסחרי מחויב ברישיון יצרן, רישיון עסק, אישורי תברואה ועמידה בתקני ייצור. ללא רישוי כזה, משרד הבריאות מחזיק בסמכות מלאה להוציא צווי סגירה, להחרים מוצרים ולנקוט הליכים מנהליים ופליליים.
כאן בדיוק נמצא הפער הגדול בסיפור היין המדברי
הבעיה המרכזית איננה עצם הניסיון לפתח אזור יין מדברי או לקדם חזון של אפלסיון ישראלי, אלא הפער שנוצר לאורך השנים בין גופי המדינה עצמם. בזמן שמשרדי ממשלה מסוימים וגופי פיתוח עודדו הקמת יקבים, תיירות יין ומיתוג אזורי, מערכות הרישוי, התכנון והאכיפה לא פעלו תמיד באותו קצב ולא תחת מדיניות אחידה ומתואמת.
אין זה סוד שבפועל מתקיימת אכיפה חלקית בלבד, בעיקר באזורי פריפריה ותיירות. כך נוצר לאורך השנים מצב של העלמת עין מסוימת כלפי חלק מהפעילות, כל עוד המהלך כולו שירת את הנרטיב של פיתוח הנגב ותיירות היין.
אלא שהאחריות אינה מוטלת רק על המדינה. לפי גורמים בענף, חלק מהיזמים והיקבים אינם ממהרים להשלים תהליכי רישוי והסדרה בשל עלויות גבוהות, מורכבות רגולטורית, ולעיתים גם קושי ממשי לעמוד בדרישות התכנון והקרקע. במקרים מסוימים מדובר בפעילות שמתקיימת במשך שנים, למרות שהיתכנות להסדרה מלאה כלל אינה ברורה.
המשמעות היא שחלק מהיקבים פועלים בניגוד למסגרת הרגולטורית החלה על ייצור מסחרי של יין בישראל, גם אם האכיפה בפועל אינה מלאה או עקבית.
המורכבות החריפה ביותר נמצאת בתחום הקרקע והתכנון. חלק מהיקבים פועלים בחוות בודדים שהוקמו על קרקע חקלאית, או בשטחים שאינם מיועדים לתעשייה או למסחר. יקב איננו רק כרם או פעילות חקלאית. והוא עשוי להיחשב גם כמפעל מזון, מרכז מבקרים או עסק מסחרי, ולעיתים אף כפעילות תיירותית רחבת היקף. כל אלה דורשים התאמה תכנונית והיתרים מתאימים.
במקרים מסוימים עולה שאלה מהותית יותר: האם חלק מהיקבים האלה בכלל יכולים לקבל רישוי מלא במיקומם הנוכחי? גורמים המכירים את התחום, טוענים כי המדינה פעלה במשך שנים “מהסוף להתחלה”. קודם הגיעו המיתוג, אירועי היין והחלום על “אפלסיון מדברי”, ורק לאחר מכן החלה ההתמודדות עם שאלות של רישוי, ייעוד קרקע, תכנון ואכיפה.
הפער בין אפלסיון אירופי למודל הישראלי
מודל האפלסיון הישראלי שונה מאוד מהמודלים האירופיים עליהם הוא נשען תדמיתית. בניגוד לצרפת, גרמניה או איטליה, בישראל לא קיימת מערכת פיקוח אזורית על יין, כלומר אין מערכת שמוודאת מקור ענבים, הרכב זנים, שיטות ייצור, או עמידה בתקני איכות מחייבים. אין מנגנון אכיפה ייעודי שבודק האם הענבים אכן מגיעים מהאזור המוצהר, ואין מערכת רגולטורית שמחברת בין עצם ההשתייכות לאפלסיון, לבין מעמד חוקי או איכותי של היקב.
המרדף הישראלי אחר המונח "אפלסיון" נובע הרבה פחות מרגולציה, ויותר מהצורך לבנות זהות, יוקרה וסיפור מקומי לתעשיית יין צעירה יחסית. בעוד שלאזורי היין באירופה יש מאות שנים של מסורת, מוניטין ופיקוח קשיח, בישראל אין יתרון של היסטוריה ייננית רציפה בסגנון האירופי, ולכן נבנה "סיפור אזורי" חדש, המבוסס על טרואר, מדבר, גובה, אקלים קיצוני וחקלאות חלוצית. "אפלסיון הנגב" איננו רק הגדרה גיאוגרפית, אלא ניסיון להפוך את המדבר למותג יין בעל ערך בינלאומי.
בתוך כך, המונחים "טרואר", "כרם יחידני" ו"אזור יין", הפכו בעשור האחרון כמעט ל"דת שיווקית" בענף המקומי. שפה שמעניקה תחושת עומק, אותנטיות ואיכות אירופית, גם כאשר בפועל לא קיימת בישראל מערכת פיקוח אזורית בכלל.
מעבר להיבט התדמיתי, מדובר גם בכלי כלכלי רב עוצמה. ברגע שמצליחים לשכנע שקיים "אזור יין", נוצר מנוע פיתוח שלם סביבו: ערך הקרקע עולה, תיירות נכנסת, מסעדות ומרכזי מבקרים מצטרפים, יקבים יכולים למכור יין במחירים גבוהים יותר, והמועצות האזוריות מקבלות מנוף משמעותי למיתוג ולפיתוח כלכלי. במובן הזה, בישראל "אפלסיון" איננו רק מושג מקצועי מעולם היין, אלא גם מיתוג למנגנון של תיירות, נדל”ן, חקלאות ותדמית אזורית.
גם בנגב, כמו קודם לכן באזור מטה יהודה, מדובר במהלך המבוסס בעיקר על מיתוג אזורי ותיירותי, ולא על מנגנון רגולטורי מחייב בסגנון האירופי שעליו נשען המונח במקור.
מבחן האכיפה
השאלה הגדולה כעת היא, מה יקרה ביום בו תופעל אכיפה מלאה באמת? אם משרד הבריאות, רשות מקרקעי ישראל, או מוסדות התכנון יחליטו לפעול באופן רחב, חלק מהיקבים עלולים לעמוד בפני צווי סגירה, איסור ייצור, או דרישות להסדרה יקרה ומורכבת.
אז יתברר עד כמה המרוץ הישראלי אחר המושג "אפלסיון" נשען לעיתים יותר על מיתוג, תיירות ושפה יוקרתית, מאשר על תשתית רגולטורית מסודרת באמת.
השאלה כבר לא תהיה רק מה קורה בנגב, אלא האם גם אזורי יין אחרים שפועלים תחת אותה שפה תדמיתית, נמצאים במצב שונה. לא רק בנגב ובמטה יהודה שכבר הוכרזו כאפלסיונים, אלא גם בגליל, בגולן ובגדה המערבית, שם כבר פועלים לקדם מודלים דומים של "אזורי יין" ואפלסיון ישראלי. אם תופעל בעתיד אכיפה רחבה ואמיתית, ייתכן שכול תעשיית היין האזורית בישראל תיאלץ להתמודד עם הפער שבין המיתוג לבין המציאות הרגולטורית.
הערה: חשוב לציין כי מדובר בנתונים שהועברו לידי הכותב בנקודת זמן מסוימת, וכי ייתכן שחלק מהסטטוסים השתנו מאז.
תגובת קרן מיראז' באמצעות איירין בנימין מנהלת תיירות חקלאית בנגב
"בהמשך לפנייתך בנושא כינוי המקור שאושר לאחרונה לנגב, וביחס לשאלות שעלו בנוגע להסדרה ורישוי של יקבים, חשוב לנו להבהיר את ההבחנה בין שני מישורים שונים.
כינוי מקור, או אפלסיון, הוא הכרה במאפיינים הגאוגרפיים, החקלאיים והאיכותיים של אזור ייצור מסוים. במקרה של הנגב, ההכרה מבטאת את ייחודו של האזור: תנאי האקלים, הקרקע, שיטות הגידול, הידע המקומי והקשר המתפתח בין חקלאות, יין ותיירות.
לעומת זאת, סוגיות של רישיון יצרן, רישיון עסק, תברואה, תכנון ובנייה מצויות בסמכות הגופים הרגולטוריים הרלוונטיים, ובראשם משרד הבריאות, הרשויות המקומיות ומוסדות התכנון. לקרן מיראז׳ אין סמכות אכיפה או פיקוח בתחומים אלה, והאפלסיון אינו מחליף את חובות ההסדרה החלות על כל יקב לפי דין.
לצד זאת, קרן מיראז׳ מכירה היטב את המורכבות שבה פועלים יקבים קטנים, חקלאים ויזמים תיירותיים בנגב. מדובר בענף מתפתח באזור רחב ומורכב, שבו קיימים חסמים רגולטוריים, סטטוטוריים וכלכליים שאינם ייחודיים ליקב כזה או אחר, אלא נוגעים לאתגר רחב יותר של עסקים קטנים, חקלאות ותיירות בפריפריה.
דווקא מתוך הבנה זו, פעילות הקרן בשנים האחרונות אינה מסתכמת במיתוג או בקידום תיירותי בלבד. במסגרת מועדון יקבי הנגב ותוכנית התיירות החקלאית, הקרן פועלת לחיזוק המקצועיות של הענף, לחיבור יקבים ליועצים מקצועיים, לקיום הכשרות, לשיתוף ידע, לסיוע בהבנת חסמים רגולטוריים וסטטוטוריים, וליצירת שיח עם גורמים שונים במטרה לאפשר ליזמים וליקבים להתקדם בצורה מסודרת, אחראית ובת קיימא.
חשוב לומר: הנגב הוא לא רק אזור על מפה או מהלך מיתוגי. זהו מרחב של חקלאים, ייננים, משפחות ויזמים שבונים מציאות כלכלית ותיירותית באזור מאתגר, לעיתים בתנאים מורכבים מאוד. מבחינתנו, האחריות היא לא להתעלם מהקשיים, אלא ללוות, לחבר, להנגיש ידע ולפעול כדי לצמצם פערים.
ההכרה בנגב ככינוי מקור היא אבן דרך חשובה בביסוסו של הנגב כאזור יין מובחן, אך היא אינה סוף התהליך. היא חלק ממהלך רחב יותר שמבקש לחזק את החקלאות, התיירות, הכלכלה המקומית והזהות האזורית של הנגב, תוך המשך עבודה מקצועית על האתגרים הקיימים בענף.
בעינינו, ההתמודדות עם המורכבויות הללו צריכה להיעשות באמצעות שיח מקצועי, ליווי, הסדרה, תיאום בין רשויות ומתן כלים מעשיים שיאפשרו לענף להתפתח באופן אחראי ומקצועי. זהו תהליך מתמשך, ואנחנו רואים בו חלק בלתי נפרד מפיתוח תחום היין והתיירות החקלאית בנגב".
תגובת עורך דין עידן בר אולפן (ליווה מבחינה משפטית את אפלסיון יהודה ואת אפלסיון נגב )
"נושא הסדרת "רישיון יצרן" ואכיפתו, מצוי אכן בסמכות משרד הבריאות. האחריות לקבלת רשיון יצרן על פי חוק, מוטלת ישירות על כל אחד ואחד מן היקבים הפועלים בישראל. יצוין כי משרד החקלאות ומשרד הבריאות גיבשו מסלול מהיר להסדרת יקבי בוטיק, וכי טרם הסתיימה בחינת בקשות ההסדרה של יקבים רבים מרחבי הארץ, אשר הוגשו על פי אותו מסלול. כך שלמיטב ידיעתי, בכל מקרה עדיין לא החל שלב האכיפה. תשובות בעניין זה אני מניח שניתן לקבל במשרד הבריאות.
כינוי מקור (אפלסיון), הינו שמו של אזור גאוגרפי הכלול בשמו של מוצר המיוצר באותו אזור (לרוב מוצר חקלאי) ואשר בא ללמד שמקור המוצר באזור ואיכותו ותכונותיו הינן בעיקרן פרי אותה סביבה גאוגרפית, טבעה ואנשיה. הגנת כינוי המקור מאושרת על ידי רשות הפטנטים במשרד המשפטים. אין לפיכך קשר בין קיומו או קיומו של "רישיון יצרן" ליקב, לבין השתייכותו של היקב לאזור המוגדר ככינוי מקור, והאפלסיון אינו בא במקומם של הליכי הרישוי וההסדרה. יתרה מזו, מניסיוני עם אפלסיון יהודה, אציין כי עצם קיומו של האפלסיון, משמעותו ויתרונותיו, דווקא מעודדים ומקדמים הליכי הסדרה של היקבים באזור.
האישור שניתן לאפלסיון "נגב" מעיד על קיומו של טרואר הנגב ועל הקשר בינו לבין אופיים של היינות המיוצרים באזור. אפלסיון "נגב" יפעל על פי תקנון מוסדר ומחייב שאף הוגש למשרד המשפטים במסגרת הבקשה לאישור כינוי המקור והיינות יאושרו לסימון בתו האפלסיון, בהתאם להוראות אותו תקנון. מודגש, כי האישור לסימון בשם האפלסיון ניתן באופן פרטני ליינות, ולא ליקבים. בהקשר זה, מקורם של הענבים ביין הוא העיקר.
מובהר כי לבעל האפלסיון ו/או למי מטעמו, לא הוקנתה בחוק סמכות לאכוף ו/או לפקח על קיומם של רישיונות יצרן, אין זה תפקידו ועל כן לטעמי, גם אין זה מקומו לעסוק בכך".
תגובת המערכת
לצערנו לא קיבלנו תשובות ברורות לשאלות ששלחנו:
שאלות על עצם הליווי המשפטי
- מה היה היקף הליווי המשפטי שניתן למהלך האפלסיון או למיתוג אזור היין של הנגב?
- האם במסגרת הליווי המשפטי נבחנה שאלת מעמדם הרגולטורי של כלל היקבים והגופים שנכללו תחת המיתוג האזורי?
- האם בוצעה הבחנה בין יקבים בעלי רישיון יצרן מלא לבין גופים שפעלו ללא רישוי מלא או בהליכי הסדרה?
שאלות על רישוי והסדרה
- האם הועלתה במהלך הליווי המשפטי סוגיית החשיפה האפשרית מול משרד הבריאות, רשות מקרקעי ישראל או מוסדות התכנון?
- האם ניתנה חוות דעת כלשהי בנוגע לפער האפשרי בין מיתוג “אזור יין רשמי” לבין מצב רגולטורי שאינו מוסדר באופן מלא?
- האם לדעתך מיתוג אזורי מסוג אפלסיון מחייב קביעת תנאי סף רגולטוריים ברורים להשתתפות?
שאלות על אחריות ציבורית
- האם לשיטתך קיים חשש לכך שהציבור עשוי להבין מהשתייכות לאפלסיון כי מדובר בגוף מוסדר ובעל רישוי מלא?
- האם במהלך גיבוש המהלך עלתה שאלה לגבי אחריות הגופים המקדמים במקרה של פער בין המיתוג לבין מצב הרישוי בפועל?
- בדיעבד, האם לדעתך היה מקום לחבר באופן הדוק יותר בין המיתוג האזורי לבין מנגנוני ההסדרה והרישוי של היקבים הפועלים במרחב?
תגובת עו”ד עידן בר אולפן, שליווה משפטית את מהלך האפלסיון בנגב, מחדדת למעשה את ההפרדה שבין מנגנון האפלסיון לבין שאלת החוקיות והרישוי בפועל. לדבריו, עצם ההשתייכות לאזור המוגדר ככינוי מקור אינה קשורה לקיומו של רישיון יצרן, והאפלסיון אינו אמור לעסוק באכיפת רגולציה או בבדיקת מעמד חוקי של יקבים. עוד הוא הדגיש כי האישור לסימון בשם האפלסיון ניתן ליינות עצמם ולא ליקבים, וכי מקור הענבים והקשר הגיאוגרפי לאזור הם שעומדים במרכז המהלך. בכך מתחדדת אחת השאלות המרכזיות שעולות סביב המהלך כולו: אם מנגנון האפלסיון אינו בודק חוקיות, רישוי או הסדרה, מי בדיוק אמור לחבר בין המיתוג היוקרתי לבין המציאות הרגולטורית בשטח?
זאת ועוד, התגובה מעלה שאלה רחבה עוד יותר: אם האפלסיון אינו אמור לבדוק חוקיות, אם הגוף המלווה אינו רואה עצמו אחראי לפערי הרישוי, ואם האכיפה עצמה עדיין חלקית או מדורגת, מי בדיוק נושא באחריות לחיבור שבין המיתוג הרשמי לבין המציאות הרגולטורית בפועל?
תגובות
0