חלומם של רבים שסובלים מעודף משקל הוא להפוך לרזים, והם מוכנים לתת הרבה כדי להשיג את מטרתם. אך לאחר ירידה של כ-10 ק"ג, כשקצת מרגישים יותר טוב,רחל גרנות כשמתחילות המחמאות הראשונות להגיע, עולים חזרה ובמהירות. הדפוס הזה של לרדת מעט ומיד לעלות יכול לחזור על עצמו אינספור פעמים, ותמיד העלייה חזרה היא במהירות וכמעט מבוהלת.

עולה השאלה: האם יתכן שיש איזה רווח משנה בלהישאר עם עודף משקל? האם אולי למרות המאוויים והשאיפות כדאי להישאר שמנים? האם יתכן שיש כאלה שפשוט פוחדים להיות רזים?
זהו כיוון מחשבה שנוגד את ההיגיון, אבל בחלק מהמקרים הוא נכון, ומודעות לכך יכולה להביא לפריצת דרך בתחום התזונה.

מספר דוגמאות ממחישות את הדרך בה אנו עלולים לשים להכשיל את עצמנו בלי מודע:
ש.ר הייתה בת 20 כשפגשתי אותה לראשונה. לפני שחרור מהצבא ועם 30 ק"ג עודף משקל. במשך תהליך הירידה הפך הברווזון המכוער לברבור יפהפה. השינוי הפיסי שחל אצלה היה מדהים, אך גם מואד מבלבל. התגובות מהסביבה הקרובה והרחוקה, המחמאות, החיזורים בהחלט יכולים להוציא משיווי המשקל. "בעבר, כשהחבר'ה היו נותנים לי צ'פחה, ידעתי בדיוק למה הכוונה", סיפרה, "עכשיו, הטפיחה על הכתף שונה, עדינה, אומרת משהו שאני לא לגמרי מבינה וקשה לי להסתדר עם זה. אחד מזמין אותי לסרט, שני לדיסקוטק ושלישי לקפה. בעצם, היה לי יותר קל כשהייתי שמנה.לא הייתי צריכה לעשות את כל ההחלטות האלה, לא היו לי את כל ההתלבטויות. החיים היו פשוטים יותר. ישבתי בבית ואכלתי".

ואיך מתמודדים עם פחד מיצירת קשר עם בני המין השני? נשארים שמנים. זה פתרון די פשוט ואלגנטי אם חושבים על כך. מי ירצה אותי כך? התירוץ האולטימטיבי.
העלייה חזרה במשקל, היא בסך הכול הסימפטום, הסמן לבעיה העיקרית. וכמובן, בלי לטפל בפחד ממיניות, גבריות ונשיות ובפחד ליצור קשר אמיתי, הירידה לא תגיע.
אך הרבה יותר "קל" ופחות מאיים להתעסק עם דיאטות מאשר בבעיה האמיתית.
דנה בת ה-30 חולמת על נישואים והקמת משפחה. היא משוכנעת שאין לה חבר רציני בגלל עודף המשקל. יש לה סולם של משקלים שבכל קבוצת משקל אפשר לעשות משהו. מעל 100 ק"ג בעצם, אין כמעט זכות קיום לפי ההגדרות שלה. מתחת ל-100 – "כשמתחילים לקבל צורה", אפשר להתחיל ללבוש בגדים מחמיאים יותר. ב-90 אפשר לצאת לבית קפה, לקולנוע. בסביבות 85 אפשר להסתכן ולצאת לפגישה עם בחור, ואם תגיע ל-75-70 ק"ג אפשר להתחיל לחשוב על קשר רציני.
ברור לחלוטין מה קורה כאשר היא יורדת מתחת למחסום המאה ק"ג. פאניקה, פחד אמיתי – עוד תצטרך לממש את החלומות שלה.

ישבה אצלי אישה עם עודף משקל רציני מאוד, כבת 40, ואמרה: "אני עקרת בית מתוסכלת, זו הסיבה שאני לא מפסיקה לאכול". כשהצעתי לה בתמימות להתחיל לחפש עבודה הסתכלה עלי בתדהמה. "ומי ירצה לקבל אחת שנראית כמוני?"
איזה תירוץ נפלא. הרי בעצם זה די מפחיד לצאת לעבודה אחרי כמעט 20 שנה שלא עסקה במקצוע. די מסוכן שם בחוץ. עוד חס וחלילה אפשר להיכשל. במקום להתמודד עם הפחד מכישלון ודחייה, מעימות עם עצמה והיכולות שלה – נוח וקל חותר להסתתר מאחורי עודף המשקל. "אני שמנה. אף אחד לא רוצה אותי רק בגלל עודף המשקל".
השינוי במשקל משפיע לא רק על האדם עצמו, אלא גם על הסביבה הקרובה, ולעתים גם הרחוקה. לפעמים זה מערער שיווי משקל עדין שקיים בתוך מערכות יחסים.

לעולם לא אשכח את בני הזוג שהגיעו אלי בתחילת עבודתי. "אני מת שאשתי תרד במשקל ומוכן לעזור לה בכל הדרוש," הצהיר הבעל. די התפעלתי מהתמיכה שגילה. והנה, אשתו באמת עשתה זאת. אחרי המון ניסיונות הפעם באמת התגייסה בצורה נכונה ואכן ירדה במשקל. שילבה פעילות גופנית, וכמובן שעם הקילוגרמים שנשרו השתנה גם סגנון הביגוד. כמו שקורה בפעמים רבות, השינוי הביא עמו פתיחות יתר, הביטחון העצמי עלה, ובמקרה או שלא במקרה, הגיע גם קידום בעבודה. בקיצור, היא פשוט עלתה ופרחה.
אחרי מספר חודשים שאלתי בתמימות מה שלום הבעל. בכאב סיפרה שהוא עושה כל מאמץ אפשרי להחזיר אותה לאכילה. השינוי שחל אצלה, די מאיים עליו. קשה לו להתמודד עם אישה "חדשה". היה הרבה יותר קל בעבר.

גם דני לא הבין מדוע אחרי שירד 20 ק"ג פתאום הסלטים שאשתו הכינה באדיקות וסבלנות אין קץ נעלמו, ובמקומם חזרו העוגיות והשוקולדים – חולשתו הגדולה. אשתו, בהומור נדיר, הגיבה: "הוא הרי כל כך מוצלח הבעל שלי. חכם, מוכשר, מצליח, השתגעת שיהיה גם חתיך? זה מסוכן מדי".

ומה קורה בין חברים? המשותף לשלוש הצעירות בנות 17 שהגיעו אלי, היה עודף משקל. כאשר לאחרים היה חבר ובילו בדיסקוטקים, השלוש התנחמו אחת בחברתה של האחרת; עם אוכל, כמובן. הן ניסו לא פעם לרדת במשקל, תמיד יחד. היה מעניין לעקוב אחרי התהליך. אם אחת מהן "העזה" באמת להצליח, האחרות תמיד התגייסו להחזיר אותה "למוטב". כי אחרת מה יהיה על המסגרת המגוננת שיצרו?

ומה קורה בין אימהות ובנות? על כך כבר נכתבו אינספור מאמרים, כתבות וספרים. גם פה נכנסים לא אחת מטענים של הדו שיח שלא נגמר בין אמהות לבנות. "אז מה, אני צריכה להשמין כדי לרצות את בתי?" שאלה בכאב אישה חטובה, לבושה במיטב האופנה. "את רואה את אימא שלי, כך היא נראית גם כשהיא שוטפת רצפות," הטיחה בזעם הבת שלעולם לא תהייה יפה כמו אימה. אז בשביל מה להתאמץ?
היא הוציאה את עצמה מהתחרות המיותרת שהיא זו שהתחילה בה, ובחרה להשמין וללבוש בגדים מוזנחים, כי היא הרי לעולם לא תראה כמוה. רק אחרי שהבינה את המניעים, הפנימה שאין טעם לשלם כזה מחיר. אפשר להבליט את הייחוד גם בדרך אחרת. אין צורך להשמין כדי להיות שונה.

מכירים את הסיטואציה שמעירים לאם ובתה "או, אתן נראות ממש כמו אחיות". האם זורחת, נמצאת ברקיע השמיני. ואיך מרגישה הבת? ניתן לשער. זו הרי לא בדיוק מחמאה לגביה. מי רוצה להיראות כמו אחות של אימה?
היום, כשהמרוץ אחרי הנעורים בשיאו ודור המבוגרים מנסה בכל כוחו, לפעמים בצורה די פתטית יש להודות, להיראות צעיר יותר, אובדן הנעורים לגבי נשים הוא אמיתי, מוחשי וכואב. "כל כך קשה לי עם זה שכבר לא מפנים מבטים אלי כשאני נכנסת לחדר. והפעם הראשונה שקראו לי גברת הייתה פשוט טראומטית. א נ י גברת? לא יכול להיות". הבת המתבגרת מול העיניים רק ממחישה את האובדן. מה הפלא שלמרות שהאם כל כך רוצה שבתה תרד במשקל, היא מנסה בכל מיני טריקים קטנים להכשיל.

אז איך מתמודדים עם זה? בואו נשאל את עצמנו בכנות ויושר: האם יתכן שעודף המשקל משרת מטרה מסוימת? האם יתכן שכדאי להישאר עם עודף המשקל?
בהזדמנות זו כדאי לשאול את עצמנו מה היינו רוצים לעשות לכשנרזה. ומדוע לא לנסות לעשות זאת כבר עכשיו? הרי כנראה, לא עודף המשקל הוא שעוצר בעדנו. שינוי בעבודה, בחיים וכו' לא תלוי במשקל. נכון שירידה במשקל משפרת את איכות החיים, בהחלט מוסיפה לביטחון העצמי, לעתים גם לדימוי . אולם, היא לא מעלה I.Q (גם לא מורידה), ולא הופכת אדם לחכם, מוצלח או מוכשר יותר.

רחל גרנות, מרצה בנושא תזונה נכונה, יועצת ומרכזת סדנאות לירידה במשקל בהרצליה מדיקל סנטר
Granot8@netvision.net.il