יקב ג'וזף דרוהין – Joseph Drouhin, מחבל בורגון (בורגונדי) שבצרפת, חוזר לישראל ומשיק סדרת יין מאוד מעניינת.
השתתפתי בטעימה, והסוגיה הכי מעניינת מבחינתי בנושא היא זו של רמת האלכוהול וזמן השהייה בחבית עץ, וההבדל שאלה עושים בהשוואה בין יינות צרפתיים ליינות ישראלים.

יבואו ויגידו כי ישראל היא מדינה חמה, ואי אפשר לבצור ברמת סוכר נמוכה כדי לקבל אלכוהול נמוך וכו'. אני לא יינן, אבל אני כן יודע שגם ספרד מדינה חמה, וצ'ילה וארגנטינה, וגם אזורים באיטליה, ושם עושים יופי של יינות עם אחוזי אלכוהול נורמליים.
לא לי הפתרון, אבל יש הרבה פתרונות לעניין הזה. הכי קל זה לעשות יין עם אלכוהול גבוה, להכניס את הנוזל לחבית, ויחד שניהם מכסים על כל הפגמים.

בשנים האחרונות עולה תצרוכת היינות הלבנים והסמוקים (רוזה) בישראל. סוף סוף, ציבור שותי היין מבין שבמדינה חמה כמו שלנו צריכים לשתות בעיקר יינות קרים וקלים יותר.
היקבים הבינו שאפשר להרוויח יותר על יינות לבנים, כי רובם לא דורשים יישון ארוך, אם בכלל, ותזרים המזומנים מהיר יותר.
הייננים הבינו שהם יכולים לעשות יינות לבנים משובחים שלא מביישים אף אחד, והמהפכה של עליית תצרוכת היין הלבן בעיצומה.

המטרה הבאה היא להוריד ביינות ישראלים, ובעיקר באדומים, את רמת האלכוהול והעץ שמגיע מהחבית. ללא ספק זה יקרה, ואפילו מוקדם מכפי שאני מצפה, לאור ההבנה שקשה מאוד לשתות יין אלכוהולי. לא רק בגלל אחוזי האלכוהול, אלא ובעיקר מפני שהאלכוהול מאפיל על ריחות וטעמים שנמצאים ביין, ולא באמת מאפשר ליהנות מטעמי פרי.
אחוז אלכוהול גבוה ניתן לתיקון גם במכלים ביקב, וניתן כמובן גם לשליטה עוד בכרם. נכון שצריך לעשות מאמצים מסוימים, אבל אלה יהיו בסוף כורח המציאות.
אין סיבה בעולם לשתות יינות שעולים על 14% אלכוהול, ולצערי ביינות הישראלים אפילו מתפארים ביינות הנושקים ל- 16% אלכוהול.
גם אין כל סיבה, שישראל תהיה היבואנית הגדולה ביותר בעולם של חביות עץ אלון (בהשוואה לכמויות היין שמייצרים בכל מדינה).

מה קורה פה? למה צריך כל כך הרבה עץ ביין. היינות הישראלים ספוגי מיץ עץ. אין סיבה שיינות אדומים לא יהיו קלילים יותר בחום שלנו. שוב ושוב לקחת מיץ משובח ולהספיג אותו בעץ, כדי שיתקבל יין נגרייה. למה?

חבל בורגון בו שוכן יקב ג'וזף דרוהין, מתחלק ל- 42 כפרים שונים, כאשר כל כפר מייצג אזור גיאוגרפי מעט שונה, עם תת אקלים ומשתנים טבעיים משלו.
החברה שמייבאת את יינות יקב ג'וזף דרוהין, היא ישרקו מקבוצת טיב טעם, שקנתה את החברה הסקוטית למשקאות. היבוא מתמקד כיום בשמונה יינות שונים – אדומים ולבנים, כאשר יש תכנון להביא עוד יינות של היקב לארץ.

היינות שחברת ישרקו מייבאת מכלל יינות דרוהין, הם ברמה של היינות הבסיסיים שבורגון יודעת להוציא.
אני יכול להשוות אותם, ואפילו קצת להתגאות בזה שהם ברמה של סדרת גמלא של יקב רמת הגולן. אם הייתי צריך לבחור בין השניים, אז מבחינת המחיר יינות היבוא מבורגון מתומחרים שערורייתית, ולא מצדיקים את התמורה לכסף (VFM), ואילו סדרת גמלא מתומחרת כשווה לערך. מבחינת הנוזל שבבקבוק, ללא התוויות ובטעימה עיוורת, הייתי אומר גם כאן שאפו לרמת הגולן.

בטעימה:
Chablis 2013
שרדונה צלול מאוד קריספי, ריחות קלים של פרי הדר ופרחים. חמאתיות באפטר טייסט. 12.5% אלכוהול שמאפשרים לארומות להתבלט מאוד, ולהיות הרבה יותר דומיננטיים מהפה.
לחובבי היינות הקרים מאוד מאוד, שמוציאים החוצה טעמי לימון זה היין.
המחיר 110 ₪. VFM יקר מאוד.
המקבילה הישראלית השפויה, היא גמלא שרדונה 2013: באף ובפה יש המון ליים עסיסי, מלון ירוק ומעט פרי טרופי, כשכל זה משולב עם מעט עץ, מקבלים שרדונה קריספי וחד, שמאוד מענג.
המחיר 40-50 ₪ – VFM לחלוטין.

Chablis Reserve de Vaudon 2013
ענבי השרדונה נבצרו מכרמים בני 30 שנה, ועל פי מה שסופר לנו כל הכרמים הם ביודינמיים (אולי בגלל זה מחיר היין כל כך גבוה).
היין הזה שונה לחלוטין מהיין שקדם לו. פה אין כמעט ריחות שמתפרצים, לעומת הפה שמתמלא בפרי בשל עם חמיצות טובה, והעפיצות מרשימה. 12.5% אלכוהול.
המחיר 130 ₪ – VFM לחלוטין מוגזם.

Laforet Chardonnay 2012
שרדונה שהפתיע, הן ברמת המחיר – 70 ₪, והן במה שהוא מעניק. ריחות טובים ונקיים, בפה יש חמיצות נעימה. האלכוהול כמעט ולא מורגש, ומורגש מעט העץ שחלק מהענבים שהו בו.
יין בסדר גמור, אף על פי שבמחיר של  70 ₪ ה- VFM על הקצה.

Pouilly Fuisse 2013
שרדונה שמיוצר מכרמים שבאזור הכפרים פויי ו-פוסה, הנמצאים באחד מהאזורים הדרומיים ביותר בבורגון. ריחות בעיקר מתוקים ובשלים. בפה טעמי הדבש והמרציפן שולטים ומאוד מענגים. אם ציפיתי לשרדונה חד וקריספי, פה הייתה האכזבה. היין מעט חד גוני, ורציתי עוד מינרליות שלא הגיעה.
המחיר 130 ₪ – VFM מוגזם.

Laforet Pinot Noir 2012
פינו נואר צרפתי קלאסי, 12.5% אלכוהול. ריחות מעט מעושנים, יין קופצני משהו, נמרץ. עפיצות מרשימה ואיזון טוב.
המחיר 85 ₪ – VFM לחלוטין.
חובבי היין שרגילים לשתות פינו נואר ישראלי, די מופתעים כאשר הם לוגמים לראשונה פינו צרפתי קלאסי. ענבי הפינו מקבלים בארץ טעמים אחרים ושונים כמעט לחלוטין מהקלאסיקה הצרפתית. אני חושב שלעשות אצלנו פינו נואר שיהיה דומה לזן הצרפתי, זו משימה בלתי אפשרית. צריך להתייחס לפינו הישראלי כאל זן שונה, ולא להשוות אותו בכלל לזן הצרפתי מבחינת ביקורת יין.
מחיר המקבילה שלו מסדרת גמלא הנו 49 ₪, ומבחינת אחוזי אלכוהול היין מגיע ל- 13%. זה מאוד מרשים, ומראה לנו כי אפשר להגיע לרמות האלכוהול הללו כשרוצים.
באף יש המון פטל צעיר, עשבי תיבול, ומעט עץ שמגיע רק בקצוות. לא קיימים כל טעמי הבשר המעושן ומעט הטחב, כפי שנמצאים ובגדול בפינו הצרפתי, וזה מה שעושה את ההבדל ביין. מבחינת VFM, הגמלא נמצא במקום מדהים, אבל שוב: זה פינו נואר ישראלי, ואין לו כל קשר לפינו נואר האמיתי .

Pommard 2011
פינו נואר המיוצר מענבי כרמים שבכפר פומאר, הממוקם במרכזה של בורגון, ונחשב מהאלגנטיים והמעודנים שבכפרים.
כאן מדובר בפינו נואר מהליגה של הגדולים. צבע אדום חזק ובוהק, ניחוחות רעננים שמשלבים פטריות, המון פלפל שחור ואדמה.
יין שעשוי בדיוק מופתי, ורק באפטר טייסט מורגש העץ במלוא הדרו, מה שמעניק ליין שאפו גדול. יין ששווה לטעום ולהבין פינו נואר מהו. 
המחיר 289 ₪ – VFM לחלוטין.

Gevrey Chambertin 2012
פינו נואר המיוצר מכרמים שבכפר ז'ברה שמברטאן, קרוב לקצה הצפוני ביותר של בורגון, הנחשב לאחד הטובים מכל הכפרים.
יין דחוס ומלא פרי. באף יש אין ספור ריחות יער נקיים ומרתקים. בפה יש עושר טעמי פרי מתוק ובשרני, עם טעמי עץ שמאוזנים נפלא עם שאר הפרי. יופי של יין.
זה יין שאפשר לשמור שנים. לא הייתי פותח את היין הזה לכאלה שלא שותים הרבה פינו נואר צרפתי. לכאלה שכן, זו הולכת להיות חוויה.
המחיר 320 ₪.