אדם יוצר, על בד קנבס, נייר כתיבה, קלידי פסנתר או כל מדיום אחר; עושה זאת בגלל כוחות נסתרים, גדולים ממנו. במילים אחרות: זה כורח – לא בחירה. אני משוכנע בזאת. ויחד עם זאת, קיימים במסגרת הרחבה של היצירה אלמנטים נוספים. אחד מהם הוא הביקורת. בסופו של תהליך, היוצר זקוק לתגובה. להכרה כזאת או אחרת.

יחסי יוצר – מבקר, הם דבר מורכב מאד. לביקורת או להיעדרה עלולות להיות השלכות קטלניות על היוצר. ראו מקרה ואן גוך, שאת מכתביו שכונסו ופורסמו (גם בתרגום לעברית), קראתי לאחרונה.
ואן גוך, שלא זכה להתייחסות רצינית, ואם הייתה ביקורת על עבודותיו, היא הייתה שלילית, התאבד בסופו של דבר.
מהעבר השני מופיע מבקר קולנוע בסרטו המונומנטלי של פדריקו פליני 'שמונה וחצי'. הוא לא פוסק לנתח ולהעיר לבמאי שבתוך הסרט – בתוך הסרט, ש"אין לו סרט".
בסצינת הסיום, פנטזיה, כמו כל הסרט, מורה מרצלו מסטרויאני, הבמאי שבסרט שבתוך הסרט, לתלות את המבקר הטרחן.

בתערוכת היינות Isra Wine Expo שהתקיימה בגני התערוכה בתל אביב בשנת 2008, חלקתי ביתן עם אורנה צ'ילאג. בסוף השבוע שלפני התערוכה טלפנה אלי מישהי ממכון היצוא. היא סיפרה לי שמכון היצוא הזמין לתערוכה קבוצה לא קטנה של מבקרים וקנייני יין מהעולם, והם לוקחים אותם במוצ"ש לארוחת ערב אצל אידי באשדוד. לבסוף ביקשה, אם מקובל עלי, להביא למסעדה שלושה בקבוקי יין.
לקחתי שלושה בקבוקים של אנטואן 2005 ויצאתי במכונית, בשישי אחה"צ, לאשדוד. הפקדתי את הבקבוקים אצל מלצרית שלא ידעה דבר: מי-מה-מתי-למה… וחזרתי הביתה.
עוד בדרך הספקתי לעשות Delete file ולשכוח מהעניין.

שלושה ימים אחר כך נפתחה התערוכה. מדי פעם נטשתי את העמדה, ויצאתי לסיבוב להירגע. באחת הפעמים, כשחזרתי לביתן, הודיעה לי אורנה ששני צרפתים חיפשו אותי בדחיפות. אחרי עשרים דקות הם הופיעו שוב. הג'נטלמן הראשון הציג עצמו ככתב ומבקר היינות של לה פיגארו. השני – קניין היין של חנות גאלרי לפייט. הדיאלוג היה כמעט בלתי אפשרי. הם לא דוברי אנגלית, והצרפתית שלי שואפת לאפס. אחרי החלפת כרטיסי ביקור, שאלו אותי האם אני היינן שאחראי לאנטואן. עניתי בחיוב.
"מסייה, שתינו את היין הזה במסעדה באשדוד. מאניפיק!", ואז הוסיפו באנגלית: "זה בסט ויין היר… זה בסט ויין וי דרינק אין יזראל…"
המום עניתי : "מרסי בוקו". והם בשלהם, מרעיפים עלי תשבחות שגרמו לי להרגיש כמו ילד בכתה א', שהמורה בחרה להטיב עימו מול כל הכיתה.

 

האמת היא שידעתי כבר במועד הביקבוק, שהאנטואן יצא מוצלח. אבל מכאן ועד "הכי טוב" הדרך ארוכה. יחד עם זאת, מיותר לומר שנהניתי למשמע הדברים. הצרפתים יודעים משהו על יין, ולקבל מהם קומפלימנטים כאלו, זה מחזק.

 

האמת היא שהג'נטלמן מגאלרי לפייט אכן התכוון למה שאמר, שכן כמה חודשים אחר כך, הוא פנה ליבואן יינות בפריז ודרש להביא את אנטואן לצרפת. באמת יצא משלוח קטן, ולצערי חד פעמי, לצרפת.

 

ובינתיים התערוכה ממשיכה, וכמו שזכור מהצבא, לכל שבת יש מוצאי שבת… המארגנים דאגו לסדר פגישות אישיות עם האורחים מחו"ל באולם האחורי. וככה זומנו לנו, הייננים, 20 דקות עם כל אורח. בין היתר הגעתי לשולחן של עוזרו של רןברט פרקר, המבקר האמריקני הנודע (בתמונה). בדחילו ורחימו התיישבתי מול מארק סקווייר, סגנו של סגן אלוהי היין. הנ"ל טעם את אנטואן, וארשת לא ברורה על פניו… נו… אני ממתין למוצא פיו. "it's odd" הוא אומר ולא מוסיף. "Can you elaborate please?" אני מבקש הבהרות, שלא מגיעות. "It’s odd" הוא חוזר ואומר. I don't know what to say. It's just odd"".

 

בזאת הסתיים המפגש. "מוזר" איננה מילה חיובית ברוב המקרים, וודאי לא כאן. יומיים התהלכתי מלא במחשבות, כשהמילה מהדהדת בראשי. בסופו של דבר הרגעתי את עצמי בפרשנות משלי. האיש, כמו מבקרי אומנות או אנשים בעלי תואר אקדמי בתולדות האומנות, נוהגים לנתח ולבקר יצירת אומנות בקונטקס של זמן ומקום: הזרמים האומנותיים, ההשפעות וכו' וכו'. "מוישה, הפסל הידוע מתקופת הרנסאנס, פעל כידוע במקביל לאיציק ויוסי, שהיו מושפעים מאד מפסלי ונציה, שכבר אז פרצו את הדרך בריאליזם חדש שלא נראה כמותו…" תגיות וקיטלוג, קיטלוג ותגיות… אני משתדל להביט בציור או פסל כב"טעימה עיוורת". לאמור: מבלי לקרוא ומבלי לדעת דבר לפני כן.
האדון האמריקני לא הצליח לקטלג את היין שלי. עכשיו הוא בבעיה. זה לא מתאים/מסתדר לו עם כל מה שהוא מכיר ויודע. הללויה…

 

מסיבות כאלה ואחרות החלטתי לעשות save של האירועים הנ"ל, ולהסתירם מעיני כל. בשלב זה.
השנים חלפו. מדי פעם שלפתי בקבוק אנטואן 2005 לארוחת ערב, או הענקתי אותו לחבר. היין לא אכזב. לפעמים הוא אפילו הפתיע לטובה…

 

בקיץ האחרון יצרתי קשר במייל עם הגברת ג'נסיס רובינסון, מבקרת יין אנגליה, הנחשבת לאחת מחמישה מבקרי היין הנודעים והחשובים בעולם. היא ענתה בחיוב לבקשתי לשלוח לה יינות לטעימה. באותה עת שהתה בבית הנופש שלה, והחבילה נשלחה לשם. האריזה כללה גם בקבוק אנטואן 2005.

 

עקבתי באינטרנט אחרי המשלוח ב- EMS, השירות המהיר של דואר ישראל לחו"ל. ואז קרה מה שחששתי ממנו. "בוצע ניסיון מסירה" נכתב על המסך. פירושו של דבר שהחבילה לא הגיעה ליעדה, והיא מונחת בבית דואר כלשהו עד קץ הימים…
הודעתי לגברת רובינסון שהשליח לא מצאה בביתה, ועל כן סביר שהשאיר פתק בתיבת הדואר שלה, פתק שאומר היכן מונחת החבילה. ואכן, הסתבר שהניסיון נעשה בסביבות השעה 10, שעה שבה מתייחדת גברת רובינסון עם הפרחים בגינה האחורית של הבית, ולכן לא שמעה את פעמון דלת הבית; וטוב שעדכנתי אותה, כי היא לא בודקת את תיבת הדואר שלה… לנשום עמוק. חמצן. חמצן…
בסופו של דבר טרחה גברת רובינסון ונסעה לסניף הדואר, והחבילה היקרה מפז הגיעה לידיה. סירנת הרגעה…

 

ביקשתי ממנה, בחוצפה ישראלית רגילה, להמתין עם הטעימה מספר שבועות, עד שהיינות יירגעו מטלטולי הדרך… או קיי.
הזמן חלף. שקט טוטאלי בחזית האנגלית. בניגוד למה שכיניתי את התנהלותי למעלה: חוצפה ישראלית שכיחה, לא הצקתי לה.
הגיע הבציר, הראש והגוף היו עסוקים בענבים, תסיסות, והרבה כוסות קפה. לאורלי היה יום הולדת גדול, ולבקשתה "דגתי" כרטיסי טיסה זולים ללונדון. צילמתי איש הולך ברחוב עם שני תוכים כחולים ענקיים, ואת צבעי השלכת בגן אנגלי יפהפה. אורלי הלכה לקנות פיצ'יפקס בחנות ליברטי. אף מילה על יין…

 

זמן מה לאחר מכן, באחד הניוז-לטרס שאני מקבל מהגברת רובינסון, היא סיפרה שחלתה בדלקת ריאות. למה אני נכנס לעניינים אישיים? מה הקטע? סליחה. אבל הגברת כתבה על כך, וחוץ מזה, יש קשר.
מבלי לחשוב פעמיים שלחתי לה מייל עם איחולי החלמה מהירה. הנה, גם ישראלי יכול להתנהג כמו ג'נטלמן, לא רק האירופאים. הגברת רובינסון הודתה לי, והוסיפה שרשמי הטעימה יפורסמו בעתיד הלא רחוק, יחד עם רשמים על יינות ישראלים נוספים. או קיי…

 

עברו עוד אי אלו שבועות, אולי חודשיים, וסוף השנה הגיע. אורלי ואני נסענו לעכו, כאורחי מלון אפנדי, לחגוג את הסילבסטר עם יינות סוסון ים. עשיתי סטנד אפ יין, מהמטבח יצאו מאכלים וצקים טעימים להפליא, האורחים נהנו מאד, ובחצות הלילה נקשה 2015 על הדלת.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר שקטה, יצאנו לשוטט בסמטאות עכו. איזו אנטי תזה להוד וליופי האלגנטי של מלון האפנדי…

 

ואז, כמו בסיפורים, צלצל הטלפון. יוני, "המלאך הטוב שלי", שואל: קראת כבר? הוא תמיד עושה לי את זה..
מה מצאת? אני שואל… ג'נסיס רובינסון.
צירוף מקרים שאפשר לכנותו הדלפה מקרית, שלא בזדון, באינטרנט, והטקסט יצא טרם זמנו. חזרתי למלון וביקשתי מהבחורה בקבלה שתדפיס את הכתבה. בחיוך ענתה לי שתשמח לעשות זאת בעוד דקות אחדות כי כרגע…

 

עליתי לקומה השנייה והמתנתי בסלון ובו ציורי התקרה המופלאים. מבטי התערפל. יכולתי לראות את שתי הבחורות האיטלקיות במכנסי עבודה מוכתמים בצבע, עומדות על סולמות ועוסקות במלאכת הקודש הנקראת רסטורציה.
מדלת החמאם הטורקי בן 400 שנה יצא מרצ'לו (מסטרויאני) בחלוק לבן, ואחריו פדריקו (פליני) עם מגה-פון ושוט, מחלק הוראות בימוי תקיפות וחד משמעותיות.
"אדוני, הדפים שביקשת", אני חוזר למציאות. הבחורה מהקבלה הביאה לי את ג'נסיס רובינסון על הנייר. ו"הטיפו ההרים עסיס"; ככה ישבתי לי שם, בסלון של מלון אפנדי בעכו, בבוקרו של 1.1.15, מתמוגג מהמילים של הגברת רובינסון, ובמיוחד על אנטואן 2005. המעגל נסגר. המוזר יכול להיות נהדר.

 

הנה (בתרגום חופשי של מערכת אכול ושאטו) מה אומרת המבקרת על אנטואן סירה 2005:
"באמת יין מעניין שאינו דומה למשהו אחר – וטוב שכך… נחמד לגלות יין ארטיזנלי בלתי רגיל שכזה, שלא מנסה להעתיק ולחקות סגנון. נימה עשבונית. איזו מורכבות. בראוו! שתו 2010-2020".

 

סליחה אם הפלגתי בכתיבה.