1: סיכום 2020 – אין שום סיבה לשמפניה
לא, זו לא תקופה מאתגרת, וזו לא תקופה שאפשר ללמוד ממנה ולעשות מהלימון לימונדה; אלא זו תקופה שתלווה את התעשייה עוד שנים רבות. את הבעיות שייווצרו נוכל לראות ולהרגיש עוד שנתיים שלוש, כשדברים ישתנו ויעצבו את תעשיית היין מחדש. תעשיית היין עומדת בפני אתגרים גדולים ומשמעותיים מאוד; הקרבות נגד הגורמים הבירוקרטים רק יחריפו, וצריך להבין שיש לענף היין אויב, אויב מבית לצערי – רשות מקרקעי ישראל. רמ"י היא הגורם שבגללו הענף עלול לקרוס, ויישארו בו רק יקבים גדולים ובינוניים. היקבים הקטנים שמעניקים לענף, צבע, תעוזה ועניין, עלולים להיעלם, בגלל הפחד שמשתק כל החלטה מנהלית.
רמ"י מזכירה לי את הסיפור על מוכר פיס בדוכן ברחוב, כשאיש שעבר במקרה קנה כרטיס וזכה במיליונים, ואותו מוכר חושב שהוא צריך להיות שותף לזכייה. הפחד של רמ"י לא מאפשר לה לקבל כל רעיון או מושג שאינו מובן לפקידים. אין גרוע מאויב שבא מתוך הבית. צריך להילחם בו בכל האמצעים החוקיים שעומדים לרשות היקבים, והגיע הזמן לעשות זאת.
האור האדום של נקודת האל חזור מהבהב. וירוס הליפרול 3 אומנם נדון כעת בבית המשפט (קראו בהמשך), אבל הוא נמצא עדיין גם בכרמים, וגם חומר הריבוי שמגיע ממקומות נקיים (קראו בהמשך) לא יעזור אם לא יהיה גורם שיאגד את כל הטיפול בנושא, ויקים ועדה שתטפל במקביל בעקירת שטחים נגועים בוירוס ובחובת חיטוי קרקע, ותוציא הנחיות ברורות לגבי הפעולות הנדרשות ואיך לבצען תחת פיקוח צמוד.
זוכרים את ערב "מבצע חפיף" של תכנית כלבוטק האגדית שעשתה ניקוי כינים לכל המדינה, כך שנפטרנו מהכינים בראש לפחות אותו זמן? זה בערך מה שצריך לעשות בעניין הוירוס, ויפה שעה אחת קודם. אחרת הוירוס ישתלט גם על הכרמים הנקיים.
האור בקצה המנהרה הוא שבכל זאת יש בענף סוג של ערבות הדדית, וקיים פירגון של יקב אחד לאחר. יש גם קהל שאוהב יין ישראלי, ואוהב לבקר ביקבים ולקנות יין ("יקר" בינתיים). אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא חוסים תחת המטריה של "תעשיית המזון", אלא נחשבים למותרות, או כך לפחות רואים אותנו משרדי הממשלה. לכן אף אחד לא מתרגש מענף היין, שמתפרנסות ממנו אלפי משפחות. אני רק חושש שאותם בירוקרטים עוד יחליטו על מס מותרות בגלל המיתון שאנחנו הולכים אליו. נחייה ונראה.
אז השנה אין סיבה לפתוח שמפניה, ובכסף של השמפניה צריך לקנות כמה שיותר יין ישראלי, גם במחירי 2 ב- 100, ולנסות על ידי כך לחזק את התעשייה. היבוא יכול לחכות.
מוטי גולדמן מיקב וילה וילהלמה הגיב
אינני נוהג להגיב. לכל אחד מאנשי התעשייה יש מקום של כבוד. חלקנו תורמים יותר, חלקנו פורצים דרכים חדשות, וחלקנו פשוט עושים נפשות ליין ותרבותו.
רמ"י איננה הצרה של היקבים בלבד. היא גוף בירוקרטי שמתנהל רק משפטית ופחות תכנונית. כמה זמן לדעתכם לוקח לקבל תשובה? עניין טכני: שבועיים שלושה. עניין משפטי ? כדאי להתאזר בהרבה מאוד סבלנות. זה יכול לקחת חודשים ואף שנים.
ועל כסף דיברנו…? רבים דחפו לרגולציה בענף היין. מהלך נכון לדעתי, אך מישהו הולך לשלם את המחיר: היקבים הקטנים, שאין באפשרותם להתמודד מול המפלצת הבירוקרטית. הגיע הזמן שנציגינו יישבו שם וידאגו לאינטרסים שלנו, אחרת נאבד הרבה צבע… רק שנה חמישית מול רמ"י, וידם עוד נטויה….
התמונה הראשית שלנו השבוע
דוד סילברמן צילם את אתר ההקמה של יקב רקנאטי החדש באזור תעשייה דלתון וחזר נפעם מהנוף שייראה ממנו: מלבנון בצפון עד רמת הגולן במזרח. הוא צילם את התמונה במהלך צילומים ביקבים אחרים בגליל עבור הספר ׳יומן יין – הרפתקה ישראלית׳ שעדיין ניתן להזמין אותו ברכישה מוקדמת באתר.
2: 2020 – אצולת היין שהכול נהיה בזכותם
האם יש יקבי אצולה ישראליים? תלוי את מי שואלים. חלק יקבעו בתוקף "כלום, אפס", אחרים יתעקשו שיש, ועוד איך. אם יש יקבים כאלה, מי ברשימה, והאם היא ארוכה?
לדעתי כנראה שאינה ארוכה. יש כמה יקבים שנכנסו לתודעה שלנו ונחשבים למובילי דרך, כי שינו משהו ולו קטן. חלקם מוכרים בעולם, חלקם שינו פה את השיח לגבי יין ישראלי, וחלקם מונעים רק על ידי מערכת משומנת של יחסי ציבור. חלקם מאוד רוצים להיות חלק מהאצולה, אבל לעולם לא יהיו, כי קודם כל, צריך שיכבדו אותך בגלל מי שאתה, ושהיוקרה החברתית תבוא מהשטח ולא בגלל תווית מעוטרת או יקב שהושקעו בו מיליונים, ולא בגלל שהיקב טרנדי, חביב התקשורת או חביב הביצה. קיימים גם יקבים ששמם הולך לפניהם בגלל העבר שלהם, אבל הם כבר לא באמת פה, ואינם מקדמים ותורמים לענף. הם בעלטה, משחקים אותה שושואיסטים ומסתפקים בהילת העבר. כמו שכתבתי, הרשימה קטנה מאוד, ואפשר לספור את היקבים האצילים על אצבעות יד אחת, וטוב שכך.
יקב סוסון ים – זאב דוניה
אני דווקא מתחיל איתו, לא כי הוא הצעיר מכולם, אלא כי הוא סוג של אאוטסיידר, ואני בטוח שהוא מזועזע מהמחשבה שאני חושב שהוא אצולה. אבל זאב דוניה הוא הראשון שהעז לשנות את השיח על יין בישראל, מלבד עפיץ ופירות יער, ועוד ציטוטי רוגוב למיניהם שדוקלמו פה שנים. הוא לקח את הנוזל לכיוון של האומנות הקונספטואלית. זאב הוא קודם כל אמן, רק אחר כך מגיעות הנסיעות על טרקטור בארבע בבוקר, וההתעסקות בזוטות כמו חיפושיות וירוסים למיניהם. מבחינתו היין הוא יצירה, כי הוא קודם כל איש של רעיונות שישתמש בכל חומר וטכניקה, על מנת להנגיש את היצירה שלו לציבור הרחב.
יקב קסטל (ורזיאל) – אלי בן זקן
חולם בודד, באקסטזה שעשויה מעונג ומדעת. בן זקן מצליח לבקבק אופקים ללא גבולות, כשהוא משוחרר מכוחות כבידה כלשהם, מרחף מעל עולם הטבע אך רחוק ממנו. זהו איש שגורם הנאה במבט, בצחקוק, במריחת חמאה על בגט טרי, ובמזיגת יין אפילו בכוס עשויה פלסטיק. איך כתב בודלר על וגנר: "אף מוזיקאי לא מצייר כמו וגנר את מעמקי המרחב, הגשמיים והרוחניים".
יקב ברבדו – פרופסור בן עמי ברבדו; האצולה האינטלקטואלית
כי אצולה היא קודם כל אצילות, וזו תכונה שאינה מצויה בשפע במחוזותינו הישראליים. הצרפתים סוגדים לאותה אצולה של סופרים ומשוררים, אנשי אקדמיה, פילוסופים ואנשי הגות ורוח, ששוקדים יומם וליל על הטבע האנושי ועל הדרכים לעדן אותו. פרופסור ברבדו הוא איש אקדמיה שאוסף בידו אדמה, שואף אותה אל ריאותיו ומעלה חיוך רחב על פניו. הוא תמצית הישראליות, כי מעפר באנו ואל עפר נשוב, ובדרך יש לחנך דור, לשתף את המידע, להנחיל אותו לכלל הציבור, להעביר את החוויה בגובה העיניים לכל מי שרוצה להקשיב ולהכיל, למצוא את דור ההמשך ולקבל אותו כפי שהוא.
יקב מרגלית – ד"ר יאיר מרגלית
זכה לתואר "אבי יקבי הבוטיק", אם כי מן הסתם לא רואה עצמו כמשתייך לאותו מילייה עם מרביתם. יינן שהיה סופר חשוב בשנות ה-90, סוג של מטיף קשוח וקנאי בכנסייה המקומית, שזכה להצלחה מקצועית ופרסום הראויים לזמר או כוכב קולנוע. מרגלית היה הראשון שהגיש לתעשייה מבולבלת ובתולית, גרסה בוסרית וסקיצות ראשוניות אשר היוו .טיוטות גולמיות שפתחו צוהר לעשרות ייננים שהקימו את התעשייה בזכותו. עדיין רלבנטי גם בזכות בנו אסף אותו חינך וממשיך את דרכו בוורסיה מרוככת
יקב רמת הגולן – ויקטור שונפלד; "כל בקבוק וטעמו הוא"
שונפלד מכהן כמעט 30 שנים בתפקידו כיינן ראשי, וקריאות ההתפעלות לא הפסיקו מעולם. הוא האיש שבלעדיו היקב לא היה שומר על מעמדו הייחודי, המקומי והבינלאומי. שלא כמו הבירוקרטים ביקב בעשור וחצי האחרונים, ויקטור שומר על ערכים של צניעות, ומתייחס בענווה לכל אדם, לכל תפקיד ולכל בקבוק יין מעשה ידיו. התארים אמא אדמה, שומר הכרם, סלע יצוק בלתי ניתן לשבירה – לכולם הוא ראוי..
3: וירוס ליפרול 3 משיב מלחמה
תביעה נוספת כנגד חברת הזרע ומשרד החקלאות, בסכום של 3.75 מיליון שקלים, הוגשה השבוע בבית המשפט המחוזי בנצרת על ידי בעלי משתלת זימנבודה-גרף לייצור שתילי גפן ליין, בטענה לאספקת חומר ריבוי נגוע. הסיפור פורסם לראשונה ב- E-food – עיתון כלכלי למקבלי החלטות בענף המזון והמשקאות.
כתב התביעה מאשים את הנתבעים כי בשנים 2016-2017 הזמינה המשתלה שתילי גפן מחברת הזרע, וכי מן החומר האמור היא הכינה, תוך השקעת משאבים רבים, שתילי גפן שברובם נמכרו לכורמים. אולם, בחלוף מספר חודשים לאחר ששיווקה את השתילים, החלו להופיע בכרמים הצעירים משנות הנטיעה 2016 ו-2017 תסמינים של וירוס קיפול העלים, המתאפיין בהאדמה של העלים; תסמינים שהופיעו גם בשתילים שהוכנו מחומר הריבוי של חברת הזרע.
בתביעה נאמר כי קיומו הנרחב של הוירוס בכרמים ויקבים שונים, והמועד בו התגלה, הצביעו על אפשרות אחת, והיא: חומר הריבוי ששיווקה הזרע היה מאולח בוירוסים, כמו השתילים הנוספים שהיו במשתלה, ולנוכח הימצאות הוירוסים הורה משרד החקלאות ופיתוח הכפר לתובעת להשמיד את כ-130 אלף השתילים הנגועים. התביעה מייחסת גם למשרד החקלאות שותפות במחדל, לכן גם משרד החקלאות צורף לכתב התביעה ומתבקש לפצות את התובעת.
תגובת הנתבעת, הזרע (1939): “טרם קיבלנו לידינו את כתב התביעה, וככל שתביעה זו אכן הוגשה נמסור את תגובתנו בבית המשפט".
לפני שנתיים הגישה חברת ע.נ.ק. חקלאות מנאות גולן, המתמחה בגידולים חקלאיים לרבות גידול כרמי ענבי יין, באמצעות משרד עורכי הדין א. נתיב ורחלי צוריאנו מעפולה, תביעה על סך כ- 2.6 מיליון שקלים בבית המשפט השלום בנצרת. התביעה הוגשה נגד חברת הזרע (1939) בית משקי הדרום, אשר בבעלותה חוות הריבוי יזרעם, אשר מספקת, בין השאר, חומר ריבוי לגפני יין למשתלות, וכנגד מדינת ישראל – משרד החקלאות ופיתוח הכפר, אשר בין תפקידיו פיקוח על גידול ומכירת חומר ריבוי ושתילי ענבים ליין נקיים ממחלות ומזיקים. לכתב התביעה מצורפים פרוטוקולים מישיבות שנערכו במועצת גפן יין בראשות צחי דותן, והשתתפו בהן שתלנים, ייננים וכורמים. הוגשו גם סיכומי ישיבות של השירותים להגנת הצומח בראשות פרופסור עבד גרה, בהשתתפות ערן הרכבי – מנהל תחום מטעים, אייל רבן – ממ"ר גפן, תרצה זהבי – רפרנטית הגנת הצומח בגפן, וראומה למבז – ממ"ר שתלנות וריבוי. בכתב תביעה מנומק, הנתמך בעדים מומחים ובחוות דעת של שמאי, טוענת התובעת כי "הכתובת הייתה על הקיר", וכי הנתבעים (חוות יזרעם ומשרד החקלאות) במעשיהן ובמחדליהן, גרמו לכך שבכרמי גפני היין שניטעו בישראל בשנים 2016-2017 היה אחוז גבוה של גפנים חולות בוירוס התקפלות העלים מהזנים ליפרול 3 וליפרול 2, הפוגע קשות בכדאיות גידולן. בנוסף גרמו המחדלים של הנתבעות למחסור בחומר ריבוי נקי מוירוסים, ולכן נמנעה האפשרות לנטיעות כרמים חדשים במקום הכרמים שנעקרו או מתוכננים להיעקר עקב הוירוס.
נכון להיום התביעה נמצאת בשלב הסדר דיוני, על מנת לתאם בין הצדדים תאריכים להגשת גילוי מסמכים ותצהירים, לשלב שבו יעמתו את נותני התצהירים בחקירה נגדית.
מבחינת הכורמים ובעלי היקבים, אין להם כרגע כל צד בעניין, ואף לא אחד הגיש תביעה כנגד הגורמים שהביאו את הוירוס לארץ. זאת למרות שבעצם הם אלה שנפגעו לאורך שנים, ונאלצים להתמודד עם עקירת כרמים, חיטוי קרקע, וכמובן שתילה נוספת של גפנים. כנראה שהם מחכים לפסק דין ולפיו יפעלו. הבעיה היא שהם לא לוקחים בחשבון את העובדה, שכנראה שבסופו של דבר הצדדים יגיעו לפשרות טרם מתן פסק דין. הפשרות האלה יקבלו תוקף של פסק דין והצדדים יבקשו לשמור אותו חסוי, והמבין יבין.- או לא יבין אך ייווכח בתוצאות.
מספר השבוע
900,000 שתילים נקיים מוירוסים הובאו ב-2020 מדרום אפריקה
תחזית 2021: 1.2 מיליון שתילים נקיים מוירוסים ייובאו מדרום אפריקה
(צחי דותן, מנכ"ל מועצת גפן יין בכנס היין ה-5 של מטה יהודה)
נועה מעוז – רפרנטית חומר ריבוי במועצה לגפן יין הגיבה
חשוב לחדד, כל שתילי 2020 ו-2021 לא יובאו מדרום אפריקה. חומר המקור הובא מדרום אפריקה ב-2018 לבית גרעין בניהול מועצת גפן יין. מבית גרעין זה הוקמו חלקות אם, ומשם מיוצרים כל השתילים המשווקים. 100% ייצור שתילים מקומי.
4: ליליאן ברטו מתארחת – האם יש אספרגוס ביין שלי?
ליליאן ברטו היא שחקנית ויוצרת. בין הפרויקטים החדשים שיצרה: תכנית אירוח חדשה לבמה:Be My Guest , פרויקט הפייסבוק 'שיר בבית', והחל מהשבוע מתארחת בפינה קבועה בתוכנית הרדיו 'בני בא' של בני בשן. מוזמנים לעקוב אחריה בפייסבוק
השבוע שלחתי המלצה לכלכליסט על שני יינות של היקבים ספרה וצרעה. למחרת על הבוקר חיכה לי ווטסאפ מרני רוגל: ״תהיי מוכנה להסביר עבור קוראי 'אכול ושאטו' מה אהבת ביינות אלה ולמה?״.
התרווח לי חיוך מטופש על הפנים, הרגשתי כמו ילדה בת ארבע שפתאום סומכים עליה ושואלים אותה (בטעות) שאלה של גדולים. מגיל כלום, שנתיים אולי, אהבתי והתרגשתי מאוכל. מזיכרונות ילדות רבים שלי נותר רק מה אכלתי ואיפה.
למשל, מטיול בת המצווה שלי לאירופה הקלאסית בגיל 12 (אנגליה, סקוטלנד, דנמרק, שבדיה בשלושה ימים, זוכרים?) אני זוכרת: לונדון – בייקון ושוקולד טרי של קדבורי; סקוטלנד: עוגיות שורט ברד נמסות בפה בתחנת דלק.; שבדיה: מאפים דקיקים מלאי קרם וניל עם גלזורת סוכר משגעת; קופנהגן – כריכי סמורברוד, אלף סוגי לחמים טריים ובוטיקים של גבינות, כשבארץ היה אז רק לחם אחיד וגבינת קוטג׳.
כשהתבגרתי צירפתי גם יין לתפריט ההתלהבויות. היין הראשון ששתיתי באופן קבוע בשבתות עם חברים לפני כמעט 20 שנה, היה 'סגל אדום'. ההרגשה של המעבר מיום רגיל, ליום עם יין – הצבע, הריח, הטעם, הערפול הנעים שמתפשט אחרי ששותים קצת, חווית הבילוי; היו כל כך משמחים, שמייד התמכרתי.
שנים עברו, ויום אחד הציעה לי אירית שנקר לתפוס מקום שהתפנה בקבוצה סגורה של חברים שטועמים יין יחד שנים עם האחד והיחיד – יאיר היידו. לא האמנתי שיאיר מרגלית ואני, חברים באותו מועדון. טעמתי עשרות יינות, הייתי עדה לטעימות עיוורות בהן יאיר היידו מזהה מאיזו מדינה, שנה, יקב ותת חלקה מגיע היין, נהניתי מכל מפגש וכל רגע. אמנם ככל שנקפו השעות חלק הארי של המידע נכנס ומייד גם יצא, אבל נדבקתי באהבה ליין, בהתרגשות לפני פתיחת בקבוק טוב, וכל מי שאוהב יין יודע שמשם כבר אין דרך חזרה.
את יקב ספרה הכרתי לפני מספר שנים, ומהרגע שכף רגלי דרכה בו התאהבתי אנושות. בהכל, במקום, באוויר, באירוח, ביינות, ולא פחות מזה – בסימה ודורון, שעם הזמן ודרך היין הפכו להיות גם חברים אהובים ויקרים שלנו.
קשה להמליץ רק על יין אחד של דורון ,כי אני באמת משוגעת על כולם אבל יש משהו ב- First Page (פירסט פייג׳) שגורם לי לאהוב אותו באופן מיוחד, כל בציר מחדש. בתיאור זהיר וחובבני מאוד(!): מינרלי? חד? רענן? עם טיפה מרירות… בעל אופי ונוכחות אבל לא משתלטים, ואני מאוד אוהבת לשתות אותו לצד גבינות ולחם טוב, ובכלל עם אוכל.
את יקב צרעה ואת היינות של ערן פיק, הכרתי לפני מספר שנים. הראשונה שהכרתי הייתה שולה סולומון, שתמיד קיבלה אותי ביקב בשמחה ומאור פנים, וזה לכשעצמו כבר עשה לי תמיד חשק להתקשר. לערן פיק האזנתי לאחרונה בפודקאסט היין 'מוצר צריכה בסיסי'. היה מרתק להקשיב לו, והוא עושה יינות פשוט נפלאים.
בחרתי את הרי יהודה אדום כי הוא נהדר בעיניי, וגם המחיר שלו נוח. המממ.. רעננות? אדמה? קצת מרירות? ירקרקות? (פעם בקבוצה לחשתי ליאיר מרגלית אם ייתכן שאני מרגישה אספרגוס ביין אדום, הוא קפץ מהתלהבות ואני הרגשתי גאון הדור, אז מאז אני יודעת שזה אפשרי. לפרוטוקול – זו הייתה הפעם הראשונה שהברקתי בקבוצה הזו, וגם האחרונה). בקיצור, אני פשוט אוהבת את היין הזה. הוא מרגיש לי אלגנטי וכייפי, ומעולם לא חשבתי פעמיים לפני שפתחתי בקבוק.
שתהיה לכולנו 2021 טובה טובה, ושעולם התרבות על כל גווניו יצליח לקום על הרגליים ולפרוח שוב. לחיים!
5: סימן רשום ליינות הנגב ומי יגן עליהם
15 יקבים מהנגב קיבלו הצעה מקרן פילנטרופית, להתאגד כדי לקבל סימן מסחרי שיוכר בישראל ובעולם כיינות הנגב. לפני כשנה קיבלה המועצה האזורית מטה יהודה הכרה כזו, לאחר עבודה מאומצת של עו"ד עידן בר אולפן. במקרה זה היוזמה הייתה של היקבים עצמם שקיבלו מימון מהמועצה האזורית, ואילו בנגב, ככל שידוע לנו בשלב זה המועצות האזוריות לא מעורבות בפרויקט, מדובר בקרן פילנטרופית בשם מיראז' ישראל.
הקרן היא של דיוויד ולורה מיראז׳ שחיים בדנוור קולורדו, ועל פי פרסומי הקרן, השקעותיה בישראל "מתמקדות בשינוי חברתי ומביאות לשיפור אמיתי באיכות חייהם של ילדים, משפחות וקהילות". אל הפרויקט הצטרף גם ארגון 'השומר החדש' הדוגל בשימור אדמות המדינה דרך מעשים, משום שלטענתו מדינת ישראל לא שומרת על אדמותיה ועל הקשר הציוני ביניהן לבין החברה הישראלית. מנקודת המבט של ארגון זה, התוצאה היא נזק כפול של השתלטות עבריינים על אדמות חקלאים, ובמקביל נתק בין החברה הישראלית לשורשיה. כחלק מהמאבק לקחו על עצמם חברי הארגון לשמור על אדמות המדינה בעצמם, באמצעות עבודה חקלאית ויערנות, וכמובן הפעלת שומרים מתנדבים שמסתובבים בשטחים החקלאיים.
לכאורה מדובר ביוזמה מבורכת, שעיקר תכליתה לקדם את התיירות המקומית ולייחד את יינות הנגב. עד כאן הכול נפלא ומרגש, כי היקבים בעצם לא מוציאים שקל על הפרויקט. לא כי אינם רוצים בכך, אלא כי פשוט אין להם. וכשמציעים להם תמיכה ומעלים כאלה רעיונות, אז מבחינת היקבים זו עסקה שצריך לחבק בשתי ידיים. במצב כזה יש נטייה לעצום עיניים, ולהשתכר מהפנטזיות המוצעות. אבל רגע לפני, צריך לשאול כמה שאלות מאוד פשוטות, מי מייצג את היקבים? מי היועץ מטעמם שיישב איתם ויסביר להם משפטית לאן הם נכנסים, מלבד עניין פיתוח האזור התיירותי? האם לטווח הארוך העניין ישרת אותם, או שמא יכניס אותם לבעיות משפטיות לא פשוטות, כשמדובר בעצם בסוג של אפלסיון בזעיר אנפין?
לא ברורה היכולת של היקבים לעמוד בדרישות המאוד מחמירות לענבים מקומיים, רישיונות מדינתיים "אמיתיים" לקיומם ופעילותם, ולא ברור אם הצטרפות לפרויקט לא תהווה עבורם ירייה ברגל בעוד כמה שנים. הדבר שצריך להילקח בחשבון, הוא הפיקוח על הסימן הרשום שיהיה נתון בידי בעל המאה. מדובר, לכאורה, בבעל אינטרס חיצוני שככל שכוונותיו טובות, הוא זה שידיו על השיבר והוא ינהל את העסק. ברשותו התקציב, האדמיניסטרציה וה"צבא" הפרטי (ארגון השומר החדש), כך שבין אם ירצו או לא ירצו, היקבים לכאורה יהיו תחת פיקוח ללא שום עצמאות. נכון להיום האנשים שהוצגו כאנשי המקצוע של הקרן, הם עו"ד בר אולפן וגיא הרן, שניהם מייעצים לקרן ולא מייצגים את היקבים.
באזור הנגב יש שש מועצות אזוריות: שער הנגב בעוטף עזה צפוני ליד שדרות, אשכול באזור הבשור (עוטף דרומי), שדות-נגב (לשעבר עזתה) באזור נתיבות, מרחבים מאזור בית קמה עד אזור אופקים, בני שמעון מאזור בית קמה עד גילת וצומת שוקת, רמת-נגב דרומית לבאר-שבע, הכוללת בין היתר 23 חוות בודדים בואכה מצפה-רמון, ובמערב את הגבול עם מצרים.
לא מעט מועצות ואף אחת מהן לא ענתה לשאלתי בדבר מעורבותן שלהן בפרויקט בצורה כזו או אחרת. האם יכול להיות שיקבי הנגב לא מעניינים את המועצות האזוריות? האם יכול להיות שכאשר מתכננים אזור תיירותי מובהק הקשור ליין, ומתכוונים להשקיע מיליוני שקלים בפיתוח האזור, המועצות האזוריות לא מביעות דעתן בנושא? ובכלל אני לא מבין, למה צריך לקשור עניין בעניין. רוצים מסלול תיירותי שיקדם את יינות הנגב? פשוט תקימו כזה. התאגדו בלי קשר לסימן רשום והשקיעו בפיתוח סביבתי, בפרסום, במרכזי מבקרים מכובדים, בהנגשה של דרכים ובקבלת רישיונות, כי הסימן הרשום טומן בחובו בעיות רבות כפי שציינתי, ועוד רבות שלא ציינתי.
נכון להיום, עדיין לא נחתם כל מסמך בין היקבים לקרן. עו"ד עידן בר אולפן המתמחה בסימנים רשומים, והוא זה שערך את הסימן הרשום של יקבי מטה יהודה, אומנם השתתף בפגישה הראשונה שאורגנה על ידי הקרן, אבל תגובתו לשאלתי בדבר החלטה בנושא, הייתה כי "טרם התגבשה איזו החלטה". היקבים צריכים להיות מיוצגים על ידי גורם מטעמם, ולא על ידי הגורם שמייצג את הקרן או את ארגון השומר החדש. בכל מקרה, האינטרס של היקבים צריך להישמר, ובשביל זה קיימת מועצת גפן יין שצריכה לתת דעתה בנושא ולהיות מעורבת בו, ולו על מנת לשמור קודם כל על האינטרס של הענף.
לצפייה ביישובים שנמצאים במועצות האזורית של הנגב יש לעמוד על האזור
תגובות
מועצה אזורית שער הנגב לא ראתה לנכון להגיב.
מועצה אזורית רמת נגב לא ראתה לנכון להגיב.
מועצה אזורית אשכול לא ראתה לנכון להגיב.
תגובת קרן מיראז'
קרן מיראז׳ ישראל הינה קרן פילנתרופית בבעלות משפחת מיראז׳, הפועלת בישראל למעלה מ-20 שנה, ועוסקת במגוון של תחומים חברתיים שמטרתם לחזק את החברה הישראלית. כמו כן, הקרן זיהתה כי הנגב עתיד להיות אחד ממחוללי הצמיחה החשובים של מדינת ישראל, ובמשך למעלה מ-15 שנים מפעילה והפעילה כאלף פרויקטים בנגב, ביניהם הקמת המרכז הרפואי דימונה, מרכז שיקום יום בשדרות, קידום תעסוקה ויזמות במסגרת תוכנית DeserTech, שתומכת בבניית אקוסיסטם של חדשנות בתחום טכנולוגיות המידבר, קידום תיירות חקלאית בנגב, ותמיכה במיזמים רבים אחרים. בכולם עבדה ועודנה עובדת עם הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי.
הנגב עשיר בתיירות ובנכסים חקלאיים, אך אינו מפותח דיו בתיירות חקלאית. לאחר פנייה ממשרד התיירות לבחון תחום זה (כחלק מפיתוח המוצר הדרומי של המשרד), בחנה הקרן בחינה מעמיקה של הנושא וחברה לארגון השומר החדש, המסייע ומייצג חקלאים. מטרת התוכנית להפוך את הנגב ליעד תיירות חקלאית (אגריטוריזם) בינלאומי. במסגרת תכנית העבודה שלנו אנו מקימים ונקים מועדוני תחום בתיירות חקלאית, נפיק אירועים, ניזום שיתופי פעולה לכדי יצירת חבילות תיירות, ונמתג את האזור ככזה.
השנה הקמנו את מועדון היקבים, וברבעון הראשון של 2021 נקים מועדון נוסף בתחום הלינה. מועדונים נוספים יקומו על-בסיס צרכים שנזהה מהשטח. בחרנו להתחיל מתיירות יין, מכיוון שתיירות זו לדידנו הינה תיירות אשר מחוללת תיירות חקלאית. ליין יש כוח משיכה מיוחד שגורם לאנשים לנסוע ולבקר, ולפיכך אנו עוסקים בראש ובראשונה בתיירות יין ולא ביין עצמו. מועדון היקבים מציע מסגרת מקצועית-קהילתית ליקבי הנגב, בה הם יפגשו מספר פעמים במהלך השנה, ויקבלו הרצאות והעשרות בעלות ערך עבורם. בנוסף, המועדון מאפשר לחברים בו להגיש בקשה להיכנס לתהליך מאיץ עסקי, אשר ישדרג את חוויית הביקור ביקב, בשיתוף עם חממות התיירות של משרד התיירות. לשם ההצלחה לה אנו מייחלים, בחרנו באיש ראשון במעלה – מומחה היין גיא הרן, כאיש התוכן שלנו למועדון וכיועץ לחוויית הביקור ביקבים. מכיוון שאנו רואים את התוכנית כפיתוח של אקו-סיסטם שלם, אנו עובדים עם הרשויות המקומיות על הפקה של 6 פסטיבלים במהלך שנת 2021 אשר יביאו לנגב כ-12,000 מבקרים. כאמור, אנו שואפים להפוך את יקבי הנגב למוקד משיכה בינלאומי, ולשם כך יש למתג את יין הנגב באופן יוצא דופן. התרשמנו מתהליך רישום כינוי המקור שהתקיים במטה יהודה, ואנו מבררים אודותיו עם עו״ד עידן בר-אולפן. ישנן מספר דרכים לצעוד בתחום זה, ונושא זה נמצא בלמידה. תחום זה כמו שאר התחומים בתוכנית (מועדון, מאיץ, פסטיבלים ועוד) יכול להצליח אך ורק בשיתוף פעולה עם השטח.
תגובת צחי דותן מנכ"ל מועצת גפן יין
לא יודע על מה מדובר והמועצה לא מעורבת.
עו"ד עידן בר אולפן
השתתפתי במפגש הייסוד שלהם שנערך בירוחם. מעבר לזה, נכון לעכשיו אין קשר נוסף.
7: יונתן לבני מבקר – אוצרות יין בגן העיר
צריך הרבה אומץ וטיפת מזל כדי לפתוח עסק חדש בקניון בזמן הקורונה. את שחר זיו ועופר יוכלמן, שני אנשי יין ותיקים, שהקורונה לא מפחידה ואותם גם לא קניון גן העיר בתל אביב. הם פתחו לפני זמן קצר חנות בגן העיר, ובה הם מציגים ומוכרים יינות של כ- 50 יקבי בוטיק שאין להם יכולת כלכלית לשווק את יינותיהם באופן עצמאי. השניים מקווים שהחנות הנמצאת ליד המזרקה בקומה התחתית של גן העיר תהפוך למרכז לתרבות היין בכלל, ולנציגת יקבים קטנים בפרט. החנות פתוחה בין יום שני ליום שישי, ועורכת טעימות לקהל הרחב בימי שישי מהבוקר עד אחר הצהרים לפני כניסת השבת, כשבכל שישי מגיעים מספר ייננים המציגים את יינותיהם מבלי לגבות כסף עבור הטעימה. זו גם הזדמנות להכיר את הייננים עצמם הגאים במוצריהם. טעמנו מספר יינות:
יקב דני (ג'יבלי) – בלנד שיראז מרלו מוסקט 2016: דני ג'יבלי מייצר 1,600 בקבוקים במרתף הבית בראשון לציון. טעמנו בלנד לא שגרתי ללא שם משנת 2016, שהורכב משיראז (35%), מרלו (35%) ומוסקט אדום (30%), ושהה 18 חודש בחבית עץ אלון. יין נחמד, קליל בעיקר לימים חמים. השיראז והמרלו דומיננטיים, המוסקט מרכך את היין שיש לו טעם נעים של שזיפים. מחירו 85 ₪ – VFM (תמורה לכסף – תל"כ) לא; 70-80 ₪ מתאים יותר.
יקב אמאוס – מלבק 2018: ג'וד אופיר מייצרת כ- 1,000 בקבוקי יין ביקב שורק, שם מייצרים ייננים רבים את יינותיהם. הענבים ליין שלה מגיעים מכרם במבוא חורון. יש בו מעט פטיט סירה שתורם ליין טעם מעולה. מהמלבקים הטובים ששתיתי בארץ. טעמתי גם את הסירה 2017 שהיא מייצרת, מענבי סירה המגיעים מכרם ננה במצפה רמון. מחיר כל אחד מהיינות 85 ₪ – מאודVFM . ייננית כישרונית ללא ספק.
יקב Metra – דאו 2016: דמיטרי גרייבר מייצר 1,500 בקבוקים ביקב שבבנימינה – רק בלנדים. נהניתי מיין העונה לשם דאו – אדמה בלטינית, העשוי מקברנה סוביניון (15%), שיראז (65%) ומרלו (20%). היין בוקבק לאחר 11 חודשים בחביות נפרדות. יש לו טעמים ירוקים עדינים ולא בומבסטיים. מחירו 90 ₪ – VFM לא. 70-80 ₪ מתאים יותר.
יקב אחת – שנין בלאן 2018: יקב 'אחת' על שום מה? על שום שהוא בבעלות ובהנחיית הייננית ניצן סברסקי, בעלת תארים אקדמיים בתחום היין מאיטליה, ושימשה כיועצת ליקבים שונים. ניצן, אישה מרשימה שיודעת יין מהו, מייצרת כ- 4,500 בקבוקים בשנה ביקב שורק שבקיבוץ נחשון, כ- 800 מהם שנין בלאן. טעמתי את השנין בלאן 2018, ולא האמנתי שניתן לייצר יין מזן ענבים זה באיכות כל כך טובה. השנין של סברסקי לא נופל מהג'יימס של זאב דוניה מסוסון ים. יין חד, טעים, ומייצג באופן קלאסי את הזן הנפלא. מזגתי אותו כשהבקבוק מכוסה, כך שלא ידעו מהיכן הוא ואיש לא האמין שהוא מיוצר בארץ. תענוג צרוף. שאפו. מחירו 120 ₪ – בהתחשב באיכות הנהדרת VFM בהחלט.
8: זימ-זום כנס היין החמישי – על מה לא דיברו שם
זו פעם ראשונה שחשבתי לעצמי שאם יש קורונה, פליז שתגיע עכשיו ותפיל אותי חלל. עד כדי כך השתעממתי מכנס היין החמישי של יקבי אזור מטה יהודה, הפעם כמנהג ימינו – בזום. כולם דיברו שם על התקופה המאתגרת, וניסו לתת עצות חינם של סטודנטים שנה ראשונה באיזו מכללה נידחת.
אז מה היה לנו שם? יאיר היידו דיבר על משבר הקורונה כהזדמנות לזקק, לחזק ולהגדיל את ערך המותג. לעצור את הזמן ולחשוב, הוא הציע. לא להעלות מחירים אלא לתת ולהעניק, כי "לא הכול כסף"- הוא חזר על כך שוב ושוב. אבל לך תגיד את זה למי שנמצאים רגע לפני פשיטת רגל, כאלה שאין להם, פשוט אין להם, והמדינה לא רואה אותם ממטר. לא היה בכנס שום איש ממסד, לא ממשרד החקלאות, לא הבריאות לא האוצר, אפילו לא בנקאי. אף איש מקצועי שיסביר מה ניתן לעשות, איפה אפשר לחסוך, איך אפשר לבקש הקפאת הלוואות או לפנות לקבלת מענקים, כי יש כספים שמסתובבים וניתנים למקורבים, ולא ברור איך אפשר להגיע אל אותם כספים.
באותה נשימה אמר יאיר שזה לא הזמן להורדת מחירים, ורמז על היקבים הגדולים שעושים זאת. אין להם ברירה, יאיר, הם רואים את מחירי יינות היבוא שמובאים בשנה האחרונה ארצה על ידי שקד, הכרם, IBBLS ואחרים. היבוא כובש את הארץ, ואם הוא עמד עד לפני שנה על 20%, הוא מגיע, נכון לחודש נובמבר, ל-38%. אז צריך להציף את השוק ביין ישראלי זול, כדי למנוע את הקריסה של הענף.
צחי דותן, מנכ"ל מועצת גפן יין, הזכיר לנו כי הממשלה נפלה – וכל ההחלטות שהתקבלו או היו אמורות להתקבל נעלמו יחד איתה. לדבריו, המכשול הגדול ביותר של ענף היין, האויב המר והקשוח, היא רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שדורשת סכומי עתק עבור קבלת רישיון להקים יקב ומרכז מבקרים. צחי לא חידש לנו דבר וחצי דבר, כי מהכנס הראשון הנאום לא השתנה, ואנחנו יודעים מי המכשול. לא מעניין אותי מי אשם, אבל מעניין אותי למה כבר שנים לא נלחמים בכל האמצעים כנגד אותו גורם. למה לא גוררים אותו לבית משפט? למה לא מקימים לובי כנגדו? למה לא הופכים שולחנות בכל מיני וועדות, כפי שעושים זאת חרדים, למשל, בוועדת הכספים? למה לא מוציאים לאור את האנשים שתוקעים טריז?
תן לעם ישראל שמות של מנכ"ל מטומטם שיושב ומקבל החלטה, ותן לו להתעמת עם כורמים ובעלי יקבים. למה אתה לא שם כפפות ומתחיל להתאגרף איתם? עד שמועצת גפן יין לא תתחמש בסוללת עורכי דין רצינית, לא יקרה דבר. יש כסף בענף, אבל מי ששולט בו אלו היקבים הגדולים, שלא ממש רוצים שאחרים יקבלו רישיונות. הבנתם את הפוליטיקה, נכון?
הדוברת השלישית (ואני חשבתי שראיתי כבר הכול) הייתה מעין רהב, מומחית לתכנון ועיצוב פנים, שהייתה אמורה לעסוק באסתטיקה מרחבית במרכזי המבקרים. יכולתי לכתוב על מרכזי המבקרים שיש היום ביקבים המסחריים באזורי התעשיה, ואפשר לספור על יד אחת את מרכזי המבקרים שיש בנחלות כפריות (ללא רישיון), אבל לא יכולתי להפסיק להתפעל מהתמונות של הטירות בצרפת ואיטליה שליוו את המצגת של מעיין. אם רק היה לה חוש הומור או איזושהי ציניות אינטליגנטית, היא הייתה משתמשת בפילוסופיית חדרי השירותים שלה, שצריכים לאפשר למבקר ביקב ובמרכז מבקרים שהיא תרצה לעצב, לשבת בניחותא ולעשות את צרכיו נשמתו עם כוס יין, כשארומות של טחב, אדמה רטובה או שתן חתולים מתמזגות ומתאימות, כמו כפפה ליד, עם ניחוחות מספר 2 (כי היא כל כך מחוברת אל הספרה 2).
הרצאתה של אירית שנקר על שדרוג החוויה ללקוח באמצעות קולינריה, לא נשמעה עד היום. אולי היא הבינה מה קורה כאן, ובאמתלה של תקלה טכנית עזבה את הכנס ופנתה לענייניה. גיא הרן דיבר על שיתופי פעולה אזוריים שייצרו חוויה כוללת למבקרים, וחיזוק הטרואר המקומי. אין ספק שהרן שולט בחומר ומתחיל להיות מי שידו בכול – יקבי יהודה ועכשיו יקבי הנגב. ולגבי חיזוק הטרואר המקומי, המשאיות שימשיכו להביא לחלק מהיקבים ענבים ממרחקים, הן תשובה ציונית נחרצת.
לסיכום: אף מילה על ההתמודדות העולמית, אף מילה על העתיד בסצנריו כזה או אחר (לטוב ולרע), וכדברי השיר של ארגוב (זוהר, לא סשה): "בדד אלך גם תפילה אין לי, בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום".
מלכיה 2016 של תבור – כוח הרשת החברתית
לאחר שמיכל אקרמן מנהלת יקב תבור פרסמה בשבוע שעבר פוסט על זכיית יין מלכיה 2016 בציון 91 הגבוה מ- Wine Spectator, ואנחנו התייחסנו לכך במדור 'השבוע בענף היין 265' בשישי שעבר, התברר למתעניינים רבים כי לא ניתן לקנות בישראל את היין שיועד לייצוא. כמובן שעלתה בקבוצות פייסבוק שונות זעקה גדולה, כמו זו של חיים טל בקבוצת 'יין למבינים' – הגדולה ביותר של חובבי ין בארצנו (קרוב ל- 15,000 חברים). טל כתב: "לידיעת כולם, אחרי שיחת טלפון עם יקב תבור, מתברר שיין מלכיה 2016 לא יימכר בארץ וגם לא לחברי המועדון – כל היין נשלח לארצות הברית. אסור שדבר זה יעבור לסדר היום. יש לדרוש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיקב ידאג שחברי מועדון יוכלו לרכוש את היין הזה". נראה כי הטון האגרסיבי נבע מאהבת יקב תבור ויינותיו, ואכן במהירות רבה פרסם חיים טל כי מיכל אקרמן מנהלת היקב כן תוציא את מלכיה 2016 למכירה חברי מועדון.
פנינו אל מיכל אקרמן, שיבחנו את התגובה מהירה, והיא כתבה לנו כך: יין הדגל של יקב תבור – מלכיה, זכה בפעם הרביעית בציון 91 במגזין המכובד Wine Spectator, ושלוש פעמים נכנס לרשימה המכובדת של 250 היינות הטובים בעולם מטעם המגזין. יינות מלכיה שזכו להיכנס לרשימה זו היו מלכיה 11, מלכיה 12, מלכיה 14 ועתה מלכיה 16. יש לציין כי יקב תבור אינו שולח יינות ספציפיים לתחרות, אלא עורכי המגזין בוחרים לטעימה מהמצאי הקיים בארה"ב.
מלכיה 15 אינו מיוצא לארה"ב בשל היותו בציר משנת שמיטה, לכן מלכיה 16 נשלח לארה"ב ומלכיה 15 נמכר בארץ. קיבלנו בשמחה את ההודעה על הזכייה, והבנו מייד שהביקוש בארץ יהיה בהתאם, על כן הזמנו מהר תוויות בעברית. בעקבות הביקוש הרב, הידיעה שנכנסים לסגר והרצון של היקב לתת מענה מהיר ללקוחותיו הנאמנים, ביצענו התוויה עליה הודענו בקבוצות הפייסבוק שהביעו עניין. את יינות מלכיה ניתן להשיג בחנויות יין מובחרות. את מלכיה 16 ניתן להשיג, בשלב זה, דרך חנות היקב. אגב, באמת מעניין לעשות כתבה על כוחן של הרשתות החברתיות והשפעתן על הרגלי הקנייה והצריכה. סתם חומר למחשבה".
אנחנו נרים את הכפפה
