הכתבה הזאת החלה בסטטוס אותו העלה זאב דוניה מיקב סוסון ים, לפייסבוק: "גשם בגליל העליון. יש עדיין ענבים שלא נבצרו. חומר מצוין לכתבי היין, בסגנון בורדו: "הקיץ היה מתון ואז הגיעו הגשמים. מי שבצר מיד קיבל פרי ככה וככה. מי שהיה סבלני ובצר מאוחר, הצליח להוציא איכות מפתיעה"…טקסט מוכר וידוע לכל חובבי וקוראי עיתונות חו"ל.

רני (רענן) רוגל, עורך אכול ושאטו, ענה בפייסבוק שהוא חשב שזאב ישלח כתבה מלאה של מאות מילים, כדי שנפרסם. והתגובה של זאב מיהרה להגיע בדמות הכתבה הבאה, עם מילים מקדימות אלה: ביקשת – קיבלת. לא בדיוק גשמים בגליל- בורדו, אבל תיאור מדויק למדי על אירועים סמי סוריאליסטים ביומיים האחרונים.

הכל התחיל לפני ימים אחדים, כשאורלי הציעה שהשנה המשפחה שלה תבוא אלינו לסוכה. "בסדר, בסדר", פלטתי תוך כדי שאני מעמיס ארגזים ריקים על הטויוטה כדי להוריד לכרם. בוצרים היום. אורלי בשלה: "אז צריך לעשות סוכה. יהיו 15 איש…?"

 

בדיעבד הסתבר שהכל התחיל כמה ימים לפני כמה ימים. עלמה (לצילום המשפחתי כאן אחראי ניל וייסברוד) באה אלי באחד הערבים, ואמרה לי שהיא רוצה בחוץ בית משחקים כזה, שתוכל לשחק שם עם החברות שלה. עשיתי 1 + 1, יצא 32, הוצאת שורש יוצא ככה, כפול פאי – יוצא ככה וככה. לקחתי נייר ועיפרון ועשיתי מה שאני יודע לעשות טוב. לתכנן. אחר כך טלפנתי ליפרח בבית שמש, והזמנתי מה שצריך.

 

למחרת, בזמן שעליתי מן הכרם עם ארגזים מלאים בענבים, הגיעה המשאית. כמה דקות אחר כך נפרקו קורות העץ והפלטות, וגם שקית עם ברגים וביטים חדשים למברגה. באותו זמן אורלי וראם הסתובבו בתל אביב והביאו יין למסעדות. בסוף היום, כשכל ענבי המורוודר כבר היו ביקב, סיכמתי עם עבד (ע בקמץ) שמחר אני אוסף אותו כרגיל, ונבנה סוכה.

 

הוספתי סולפיט למכלי המורוודר ורצתי להתקלח. בשש וקצת כבר היינו במושב צפרירים, למסיבת עיתונאי היין לרגל האירוע השנתי של מטה יהודה (את התמונה של זאב באירוע זה, המופיעה כאן, צילמה חני בן יהודה, מפיקת הפסטיבל). תוך כדי המזיגה אני קולט שהזמנתי פחות פלטות OSB ממה שצריך. אורלי אמרה שיהיה בסדר, והיא תכסה בבדים את החלקים החסרים. בשמונה רמזתי לאורלי שזה הזמן לנתק מגע. שוב היינו בדרכים. שעה אחר כך התיישבנו, לראשונה ביום הזה, ברוקח 73. אייל הפליא לעשות, כדרכו בקודש, וככה חגגנו יום הולדת "גדול" לאורלי.

 

ואז הגיע, כצפוי, יום המחרת. עבד (ע בקמץ!) ואני חיברנו קורה לקורה, פלטה לחמש קורות, שתינו מים, עוד קורה למעלה, ולאט לאט עמדה סוכה. כשהגיע השלב שבו העלינו את יריעת הבמבוקים לתקרה, חשבתי שאני מת. ה- 2 מטר על 4 כבד מאוד, והיו שניים כאלה… הבציר – חתיכת עוגה בהשוואה.

 

בארבע הלכתי להתקלח ומשם למיטה. בשש וחצי הגיעה המשפחה, ומסע הסירים, הצלחות והסכו"ם למבנה החדש החל. אני תרמתי שני בקבוקי יין וכוסות. זקן השבט קרא את הברכות, ואז התחילה המיני סופה.

 

אחת מבנות המשפחה, בת 19 שהשקיעה הון עתק בהחלקת שיער, רצה לבית להביא מטריה. אם הייתי מצלם אותה יושבת בסוכה עם מטריית ענק, היו אומרים שזה מבוים. אבל אני הייתי עייף מדי בשביל לקום, וכמה טיפות גשם ממש לא הטרידו אותי. להיפך. חשבתי שזה cool. כמה דקות אחר כך כולם נשברו ונמלטו הביתה. אני נשארתי לבד באניה שלא טבעה. שתיתי לחיים עם עצמי, ותהיתי מה אומרים למעלה-למעלה. כמה מניות/מושבים בגן עדן קיבלתי על הסוכה שבניתי היום?

 

שעתיים אחר כך כולם נסעו לביתם שבעים ויבשים. אני אזרתי כוחות וירדתי ליקב לדחוף את הקליפות במכלי התסיסה. די מתיש לדחוף 20 מכלים קטנים, אבל בהשוואה לבמבוקים על תקרת הסוכה, הקליפות במכלים היו… – טוב, אמרתי את זה כבר קודם…
חג שמח!