באחד מסופי השבוע האחרונים בקיץ החם הזה, יצאתי לטייל עם בני משפחתי באזור הצפון. הם ביקשו ממני לשלב בסוף השבוע חווית יין, ובחרתי לבקר ביקב שאטו גולן. כבר טעמתי כמובן מיינות היקב, אבל עד כה לא יצא לי לבקר במתקני היקב במושב אליעד בדרום רמת הגולן, ולא הכרתי את אנשיו.
אז למה הכתרתי את הסיפור שלי כחוויה? כי מהמגע הראשון, זו הייתה חוויה. 

 

קודם כל האנשים – ההיענות המידית והמקצועית לפנייתי הטלפונית, קבלת הפנים ביקב ע"י גילת ריבק, והטיפול האישי לו זכינו מיצחק ריבק, מנכ"ל היקב, שהציג בפנינו את שאטו גולן, ההיסטוריה, הכוונות לעתיד, וטעימת היינות שנבחרו בקפידה על ידו.

עוד סיבה לשימוש ב'חוויה': זו ההגדרה שיצחק ריבק נתן לגבי היקב. מבחינתו המקום אמור לספק חוויה, ולכן הוא לא רק מייצר ומשווק יין, אלא גם מספק חוויה, החל מהכניסה לשטח היקב המעוטרת בשער שלא היה מבייש אף chateau בצרפת או בספרד, הטיול בגן מעוטר הפסלים המשקיף אל נוף המפל הלבן, ומשמש גם כגן אירועים, ויש גם תכנית להקמת כפר נופש במקום. התב"ע (כן, גם שם משתמשים בטרמינולוגיה הזאת) כבר מאושרת, וכשיש חזון יש למה לשאוף.

כמובן יש כאן מרתף ליישון היינות, עם מערך חביות מסודר ומרשים, לצד בקבוקים המחכים להשלמת התהליך טרם שיווקם, ושולחן אבירים ארוך ועליו תצוגה של חלק מיינות היקב. מרשים מאוד.

קצת על היקב: יצחק ריבק מספר כי מחצית מאנשי אליעד משתייכים לגרעין הנח"ל שהקים את המושב, ויצחק הוא אחד מהם. היקב הוקם בשנת 1996 כשותפות, שברבות השנים התפרקה, בין משפחת ריבק לשוקי שי, איש עסקים ישראלי המתגורר בלונדון. היקב ייצר ב- 1999 בציר ראשון בהיקף של 7,000 בקבוקים {כיום היקב מייצר 80000 בקבוקים בשנה), ולדברי ריבק, רק בשנת 2000 הם החלו לקחת עצמם ברצינות. בתחילת דרכם נשענו על סיועו המקצועי של יאיר מרגלית המוכר לכולנו, ומאז 2001 יינן היקב הוא אורי חץ, שצבר את ניסיונו בעיקר בארה"ב וביקב צרעה.

 

היינות מיוצרים מענבי הכרמים שבבעלות היקב ונטועים בקרבתו. ככלל, היום היקב מייצר יינות אדומים, לבנים, ורודים (רוזה) ויין קינוח, ומתבססים על כעשרה זנים שונים של ענבים.

היקב החל בראשית דרכו ביינות בסגנון הבורדולזי, אך מהר מאוד הם הגיעו למסקנה כי האזור מתאים הרבה יותר לסגנון היינות של דרום צרפת, והעבירו את המשקל לזני סירה, גרנאש ומורבדר.

קצת על היינות שטעמנו:
סוביניון בלאן 2014 – 100% סוביניון בלאן. שישה חודשי התיישנות. יין מרשים, שלטעמי שאין לו מה להתבייש מול מקביליו תוצרת חוץ. חמיצות מצוינת. ירקרקות נעימה. חלק בפה. ארוך. טעמי פירות סובטרופיים. יופי של יין שגם ישמור להערכתי על איכותו למספר שנים. אם יישמר בתנאים טובים.

גשם ורוד 2014 – רוזה – אני לא חובב גדול של יינות רוזה, אבל בהשוואה ליינות רוזה ישראלים אחרים ששתיתי, הוא משקף איכות גבוהה. 95% גרנאש ו- 5% סירה, שנותנים בפה טעמי פרי מלווים בפרחוניות נעימה מאוד. הצלחה רבה בצמצום המרירות האופיינית מאוד ליינות רוזה המקומיים. עדיין קיימת מרירות קלה ,אך היא משתלבת היטב בשאר הטעמים, ואינה פוגמת בהנאה מהיין.

 

טעמנו יינות נוספים, אדומים, של היקב, אך במקום להמשיך ולפרט אודותם, שהרי לא חסרים אתרים בהם אפשר לקרוא ביקורות יין, אתמקד בגולת הכותרת מבחינתי בהיבטי הטעם והעניין: מרלו 2001. 

התרגשות רבה. אין הרבה יקבים בארץ שיכולים להתהדר ביין בן 14 שנה, שניתן עדיין ליהנות ממנו.
יצחק ריבק פתח את הבקבוק, ובשקידה רבה נתן לו את הזמן הנדרש לנשום, עד שהרשה לי לגעת בו. נהניתי לפגוש יין איכותי, עוצמתי ועדיין חי ובועט, פירותי ונעים לשתייה, שניתן יהיה ליהנות ממנו גם למשך עוד מספר שנים.

יקב שאטו גולן שומר על מבחר יינות מתיישנים שלו משנים קודמות, ומעמיד היינות למכירה. נכון שיינות היקב, ובוודאי המתיישנים הוותיקים, נמכרים במחירים גבוהים יחסית, אך לטעמי גם מתקבלת איכות גבוהה בתמורה. עובדה שקניתי מספר בקבוקים.

ולסיכום; גם מבחינת המשפחה זו הייתה חוויה, . ולראייה התמונות בהן הנכדים נהנים מהיין. אל דאגה – אף אחד מהם עוד לא מקבל באמת את הזכות לשתות, עקב גילם, אבל הם כבר לומדים להריח ולהעריך. ככה זה, חינוך טוב מתחיל בגיל צעיר.
תענוג של ביקור באווירה איכותית.