כעיתונאי המתמקד ביינות ישראליים, אני עדיין מתעניין בטעימת יינות מאזורים אחרים בעולם. מאחר שקל להתרגל ליינות אותם מרבים לטעום, טוב לטעום מדי פעם יינות מאזורים או בסגנונות אחרים, אותם איני רגיל או מרבה לטעום. זו דרך טובה לכייל את החך, ולשים בפרספקטיבה את היינות אותם רגילים בדרך כלל לטעום.

רשת "דרך היין" מעניקה בדיוק הזדמנות זאת בימים אלה, בחנות המקורית שלה שנפתחה בשנת 1993 ברחוב החשמונאים 93 תל אביב.
הטעימה בה השתתפתי הוכתרה בשם "מהפכות נפגשות" כמחווה לעיתונאי ומבקר היין דניאל רוגוב המנוח, שהכתיר את יקבי רמת הגולן ואת רשת דרך היין כשתי המהפכות האמיתיות בעולם היין בישראל. היא קדמה לשתי טעימות ללקוחותיה הקבועים של החנות שיתקיימו בשבוע הקרוב באותו מקום, ובשתיהן כבר אין מקום פנוי (90 ₪ למשתתף).

עיקרה של הטעימה בהשוואה בין יינות מצרפת, אוסטרליה וגרמניה מול יינות נבחרים של יקבי רמת הגולן שזכו בתואר היקב הטוב ביותר בעולם לשנת 2011 בתחרות VinItaly , ובתואר היקב הזר הטוב ביותר בפראג בשנת 2008. זאת לצד עשרות פרסים ליינות היקב במהלך 25 השנים האחרונות.

היינן הראשי של יקבי רמת הגולן, ויקטור שונפלד, בחר שבעה מתוך היינות המועדפים עליו מסדרת הפרימיום ירדן, מול שבעה יינות מיובאים שנבחרו על ידי צוות דרך היין.
כמי שלא רק כותב על יין אלא גם מחנך ליין, אני מוצא סוג זה של טעימות מאיר עיניים, אבל גם דורש זהירות. כשטועמים יינות מאזורים שונים, לעתים קרובות משווים תפוחים מול תפוזים. זה מהנה, אבל יינות מיוצרים לעתים קרובות כדי להתאים להעדפות הטעם של הצרכנים המקומיים ולמטבח המקומי. כדי לעשות זאת בדיוק כפי שצריך, ראוי להתאים כל יין למנה המושלמת עבורו. זה יהיה ערב מדהים עם 14 מנות ו- 14 יינות, אבל סיוט לוגיסטי ומאמץ יקר מדי. רק יינות אלה, שחלקם יובאו במיוחד עבור שלוש טעימות אלה, מהווים השקעה מכובדת עבור דרך היין ויקבי רמת הגולן

כמו בכל טעימה מתוזמרת היטב, מומלץ לעבור מיין יבש למתוק ומלבן לאדום, כך שהטעימה התחילה עם ירדן קצרין שרדונה 2006 מול בקבוק שאבלי בורגונדי Domaine Bouchard Père & Fils  – Meursault Les Clous 2006, אותו אי אפשר היה להשוות סגנונית עם השרדונה של רמת הגולן, לו יש רבים מהמאפיינים של יינות שרדונה בסגנון עולם חדש שנעשים כמו שצריך: גדול, מובהק, פירותי וחמאתי.
יקבי רמת הגולן מייצרים יינות שרדונה שהפכו לאמת מידה בישראל, יותר שנים ובאופן עקבי יותר מאשר כל יקב מסחרי גדול אחר.
הבורגונדי הלבן היה יין הרבה יותר נשגב ופריך, עם מינרליות של אבן חלמיש שתאכזב רבים מצרכני יינות עולם חדש.
בין השניים בטעימה זאת העדפתי את השרדונה הישראלי, אבל לצד דג לבן מטוגן קלות בשמן, חמאה או יין, הייתי בוחר בשאבלי.

הצמד הבא: פינו נואר; זן ענבים אדומים העיקרי של בורגונדי, וזן נדיר למדי בישראל. ירדן פינו נואר 2002 התחרה מול Domaine des Héritiers Louis Jadot Beaune Clos des Couchereaux Premier Cru 2002.
נהניתי משני יינות אלה (האמת היא שלא היו יינות בטעימה מהם לא נהניתי ברמה מסוימת), אבל הרגשתי שהפינו נואר הצרפתי מבורגונדי היה הבולט כאן.

שמעתי אנשים שאומרים כי בישראל אי אפשר לעשות פינו נואר טוב, ואני לא מסכים לכך בתוקף. מצאתי מספר פינו נואר מקומיים מהם נהניתי, אבל יש להתייחס אליהם על סמך התכונות שלהם, ולא בהשוואה לפינו נואר הטובים ביותר מצרפת, מאורגון או קליפורניה בארה"ב, או גרמניה או ניו זילנד לצורך העניין. הלואי ז'אדו עדיין הפגין הרבה דובדבן וניתן להעריך כי הוא יכול להמשיך להתיישן כמה שנים נוספות, בעוד שנראה לי כי הפינו נואר של רמת הגולן כבר הגיע לשיא ומאבד פירותיות. הירדן היה מהנה, אבל הייתי רוצה לטעום אותו לפני שנה או שנתיים, או שאולי הוא פשוט צריך קצת חדרור בדקנטר כדי להיפתח.

לאחר מכן טעמנו שני יינות מרלו: ירדן מרלו 2003 מול מרלו מהגדה השמאלית בבורדו:
2006 Chateau Belair, St. Emilion Premier Grand Cru Class B 2006.
העדפתי את הירדן ללא ספק, אך שוב אני חושב שזו לא הייתה ההשוואה הטובה ביותר.
ירדן מרלו 2003 היה קרוב יותר לשיא הגיל, עדיין עם הרבה פרי וטאנינים משולבים היטב, בעוד הבורדו מהגדה השמאלית (שם עיקר היינות הם מענבי מרלו), היה לעיס מטאנינים צעירים יחסית עבור בורדו ראוי להתיישנות, והיין זעק לדקנטר כדי להיפתח ולנשום.
כך שהגיל וההגשה של היינות הביאו לניצחון של רמת הגולן בסיבוב זה. שעה או שעתיים של חדרור הבורדו בדקנטר, ומי יודע מה הייתה התוצאה.

עכשיו הגיע תורם של יינות שיודעי דבר רבים רואים בהם את 'התענוג הסודי' שלהם: סירה.
ירדן 2004 של יקבי רמת הגולן, מול Cote Rotie Brune et Blonde 2005.
אלה שני יינות שונים לחלוטין, מהם נהניתי באותה מידה. יקבי רמת הגולן מייצרים בכל שנה יינות סירה טובים יותר, ואני מאמין כי יינות הסירה שלהם מכרמים יחידנים אפילו יהיו מתחרים טובים עוד יותר בעתיד, אבל לדעתי הם עושים סירה יותר בסגנון קליפורניה, בעוד הסירה מצפון עמק הרון אותו טעמנו היה מעורב עם קצת ויונייה על פי המסורת, והיה עשיר יותר בטעמים ואדמתי יותר.

בסיבוב הבא הגיע קרב יינות קברנה. קברנה סוביניון ירדן 2001 מבקבוק מגנום, וקברנה סוביניון Hardy’s 2001 מאוסטרליה.
ובכן, גם כאן זכה לטעמי הקברנה הישראלי, בהיותו עשיר הבעה יותר ומאוזן, אבל אני רושם עבירה טכנית לירדן, על כך שהיין נמזג מבקבוק מגנום, שהנו אידיאלי להתיישנות לטווח ארוך.

לסיבוב המכריע הגיעו היינות במשקל כבד של האירוע: יין הדגל של יקבי רמת הגולן, ירדן קצרין אדום 2000, מול Chateau Leoville Poyferre, St. Julien 1999 מהגדה הימנית של בורדו.
שני היינות הם בלנדים מבוססים בעיקר על קברנה סוביניון (הבורדו הוגש כאן בבקבוק 750 מ"ל, אבל יימזג ממגנום כפול בטעימות ללקוחות בשבוע הבא).
את שני היינות האלה אני מדרג צמודים בצמרת, אבל פעם נוספת הסגנונות היו קצת שונים. אני מתאר לעצמי שהמגנום הכפול בטעימה לציבור ייטה את הכף לטובת היין הצרפתי.

סיימנו ערב חווייתי מיוחד זה, עם שני יינות קינוח. בקבוק זוכה פרסים של ירדן 2005 Heightswine עשוי 100% ענבי גוורצטרמינר, מול Dr. Loosen Riesling Eiswein Blauschiefer 2007.דיויד רודס בטעימה
שני יינות שונים לחלוטין. ודרך מהנה כדי לרענן את הפה אחרי הרבה יינות אדומים גדולים.
לדעתי, יינות הקינוח הוגשו לא לפי הסדר הנכון. אני הייתי מתחיל עם הגרמני הקל יותר. ב- Heightswine ירדן יש כמעט פי שניים אלכוהול – 11% לעומת כ -6% בריזלינג הגרמני, שהנו יין ריבתי מאוזן ועדין המציג את כל המאפיינים שהפכו את גרמניה מפורסמת ונחשבת  על ידי מומחים רבים לאזור יין לבן הטוב ביותר בעולם. 
עדיין נהניתי מאוד מה- Heightswine ירדן, ופרט לתפקידו כיין קינוח, אני משתוקק לטעום את הריזלינג של Dr. Loosen מבצע תפקיד כפול עם מנות ראשונות מתובלות.

בסך הכל היינות הישראלים של יקבי רמת הגולן בלטו היטב בטעימה ההשוואתית, ו'דרך היין' ראויה לשבחים על מאמץ מאיר עיניים זה שבוצע היטב.

אתם מוזמנים לכתוב לדיויד רודס באנגלית
israeliwineguy@gmail.com