ככל שאדם מתעמק בנושא או תחום כלשהו, ככל שהוא או היא לומדים, מגלים ומודעים
למורכבות המסתתרת בתוך כל דבר, כך הוא/היא גם קולטים את הבורות, או במקרה הטוב , חוסר הידע של מרבית הבריות בתחום המדובר.
עד כאן הכל בסדר. אנחנו לא אמורים לדעת או להבין כל דבר. רופא לומד ומתעמק ברפואה ויודע מה שיודע, טייס יודע להטיס, ומהנדס יודע לתכנן גשרים. הבעייה מתחילה אצל אותם אנשים שמתיימרים לדעת. ה"לא רופא" שבקיא ברפואה, ה"לא מהנדס" שיודע הכל על בנינים או גשרים וכו' וכו'.
ולאן זה מוביל אותנו?
עברו כעשרים שנה, אולי קצת יותר, מאז תחילת "הגל החדש" של היין הישראלי. אני מתכוון בעיקר למודעות של הקהל הישראלי לעולם היין. מאחורי הקלעים התחוללה מהפיכה אצל הייננים. השאיפה לאיכות, במקרים רבים אפשר לומר איכות ללא פשרות, לא עצרה. מרגלית, קסטל, צרעה, עמק האלה, פלם ועוד רבים, דחפו קדימה, וליקבים הגדולים לא הייתה ברירה, והאיכות הלכה והשתפרה גם בקווי הייצור "המסחריים" (mass production).
בתעשיית היין קיוו שהשינוי ישפיע גם על הצרכנים, ומעגל צרכני היין יגדל. או ליתר דיוק: קיוו כי ציבור צרכני היין האינטליגנטים, להבדיל, נניח, מהקונים בסופרמרקט, יתרחב בצורה משמעותית.
זה לא קרה. גרעין אוהבי היין, אותו ציבור שמוכן להשקיע מדי פעם סכום משמעותי על בקבוק יין טוב, נשאר מצומצם. בחנויות היין קונים קאווה, או יינות זולים אחרים – 3 ואף 4 במאה. 
אותו ציבור משכנע את עצמו שהיינות הללו נהדרים. אותם אנשים משוכנעים, מעבר לכל ספק, שבאירופה אפשר לקנות יין משובח ב- 5-6 יורו. הם כל כך בטוחים בעצמם, שהם מפגיזים באינטרנט, בעילום שם כמובן, שהיינות הישראלים נחותים בהשוואה ליינות המיובאים.
זאת מוזיקת הבורות. יינות ה- 3 במאה עולים ליבואן 1 יורו בשער היקב, 2 יורו במחסן בארץ, ונמכרים למסעדה או לחנות ב- 20 ₪ פלוס מינוס +בתוספת מע"מ. הכל חוקי, ואפילו מוסרי. זה מסחר קלאסי.
ליינות הללו יש תווית חוץ לארץ שעליה כתוב בורגונדי או פיאמונטה, או כל מחוז יין מכובד אחר. הבורות לא יודעת, לא רוצה לדעת, שגם במחוזות היין הטובים בעולם מייצרים גם חרא של יין; והיין הישראלי יכול לעמוד, במקרים רבים, זקוף קומה מול הרבה יינות טובים מחו"ל.
אל תבינו אותי לא נכון. אני לא כועס. אני אפילו לא מתוסכל. אני כן חסר סבלנות לחלוטין, לאותם אנשים שטורחים להסביר לי למה הם קונים את היין הזול. ודרך אגב, רובם נוסעים ברכב 4X4 שעולה כמה שעולה, אבל בקושי עולה על דרכי עפר.
ועוד משהו: כשאתה בחופש, יושב במסעדה איטלקית פשוטה עם צלחת מלאה פסטה ברוטב עגבניות, ומגישים לך קיאנטי בקארף, שעולה פחות מקולה – באותו הרגע זה יין נהדר, בלי צל של ספק.
יצרני היין התפכחו? זאת לא המילה הנכונה לדעתי. להתפכח אומר בעיניי שתמונת המצב הראשונית הייתה וורודה, ועכשיו היא כבר לא. אני לא חושב שהייתה אי פעם וורודה. אנשים עבדו קשה. למדו על בשרם את העסק של ייצור ומכירת יין. יש התבגרות. יין זה לא היי-טק. בעצם זה כמעט ההיפך.
משקיעים המון: אנרגיה, זמן וכסף, וההחזר לגמרי לא פרופורציונלי. אבל אף אחד בהיי-טק לא מקבל טלפון ביום שישי בעשר בלילה, מלקוח מרוצה שחייב לספר ולהודות לו כמה שהוא נהנה מהתוכנה. ביין זה קורה.
ואני לא חולם על EXIT כדי שאוכל לשבת מול השקיעה וליהנות מכוס יין טוב. אני עושה את זה כבר עכשיו…

תגובות
0