זהו המכתב הראשון מסוגו.
פעם היו מציירים סרטי אנימציה ביד. היום המחשב מצייר. הסרטים המצוירים של פעם היו תוצאה של אלפי שעות עבודה של צוות מאיירים. אחד הסרטים הללו הוא "האיש שנטע עצים". יצירת מופת באורך כ- 30 דקות של הבמאי הקנאדי פרדריק בק (אפשר למצוא עותק בספריית האוזן השלישית).

יש דברים שלא משתנים. אין מכשיר דיגיטלי שעושה חורים באדמה, מוציא את השתיל מה"עציצון", טומן אותו באדמה, ומכסה באדמה. את זה צריך לעשות ביד, אחד – אחד.
בקיץ האחרון שתלנו כרם חדש על פני 11 דונם. את השתילים הזמנתי עוד בדצמבר. וטוב שכך. השנה הבאה היא שנת שמיטה, אסור לנטוע לפי ההלכה, ולכן כולם נוטעים השנה בטירוף.
במרץ אי אפשר היה להזמין שתיל אחד. המשתלות היו מלאות עד אפס מקום.

ביולי התחלנו להכין את השטח. בעשרים השנים האחרונות גדלו כאן רק קוצים. פעם, לפי אנשי בר גיורא, היו כאן מטעי עצי פרי שנתנו יבולים מהאיכותיים בארץ. הכל נעקר באמצע שנות השמונים. החקלאות פשטה את הרגל. זה סיפור עצוב שראוי שמישהו יחקור ויספר.

די מדהים לראות שדה קוצים הופך לכרם חדש. תלמים חומים נפתחים באדמה האפורה. גדר מוקמת. צנרת הטפטפות נפרסת. שלוש פעמים נסעתי למשתלה להביא את 6,000 השתילים. כל פעם זן אחר: פטיט סירה, זינפאנדל וזן נוסף – לבן.

בשש בבוקר התאספנו ליד החלקה והתחלנו לשתול. תוך כדי עבודה אני נזכר בעונשו של האדם הראשון על אכילת התפוח: "ארורה האדמה הזאת עבורך. קוץ ודרדר תצמיח לך…". ארוכה הדרך ליבול הראשון. הרבה זיעה עוד לפנינו.

נטיעת כרם היא לא סיפור זול. בהערכה גסה מדובר ב- 12,000 ₪ לדונם עד הבציר הראשון. הרבה יותר קל לקנות פרי "מוכן". אלא שאין זה פשוט כלל וכלל. בשנה האחרונה השתנו כללי המשחק. יש "מלחמה" להשגת ענבים. בזנים הפחות נפוצים זה כמעט בלתי אפשרי. זה ההגיון מאחורי הנטיעה הזאת: להגיע ל"עצמאות" בהספקת הענבים ליקב. זה יקרה בעוד כמה שנים (2010).
נטיעת כרם היא מעשה אופטימי. או לחילופין: צריך לא מעט אופטימיות כשנוטעים…

להתראות ביקב

זאב דוניה
ספטמבר 2007

במכתב הבא: סיפורו של הזן הלבן