שאטו לאפיט – לפחות פעם בחיים

איני זוכר במדויק מתי טעמתי לראשונה יין שאטו לאפיט – Chateau Lafite, או את שנת הבציר של אותו יין.
היה זה לפני הרבה שנים, במסעדת "יום ולילה" שליד 'שאנז אליזה' בפריז הלילית. שתיתי, לא לגמתי, כאיש צמא. לא הרגשתי באותם הרגעים שאירוע אמיתי עובר עלי.
הארוחה והטעימה עברו מבלי לדעת על יין בכלל, למרות שהבקבוק היה בציר מהשנים המיוחדת (noble year) של התחלת המאה הקודמת. הטעימה הייתה בחברת ידיד יקר, בעל "מרתף מסודר" בפריז, איש אשכולות ובעל ידע באוכל וביין.
עוד לפני שהבנתי או ידעתי מה מזג הסומלייה – מלצר היין בעל השרשרת והגביע ממתכת סביב צווארו, האיש הבין לפי מבטי שאין לי מושג קלוש ביותר, מה באמת הנוזל האדום – כהה וריחני, הממלא את הכוס שלפני.
כן, הזיכרון נשאר אך ללא ציוני דרך. לגמתי, שתיתי, היה טוב, אך לא הדליק את הניצוץ שהיה אמור להיות התחלתי בדרך הארוכה אל היין העולמי. ידידי הטוב הסביר מאוחר יותר שלגמנו שאטו לאפיט 1947, אחד היינות המפורסמים של המאה הקודמת, אחד הבצירים הטובים והמיוחדים של בורדו.

בביקורי הראשון בשאטו לאפיט בשנת 1985, הגיש לי מנכ"ל היקב ז'י'לבר רוקוואם (Gilbert Rokvam) את הספר "שאטו לאפיט והרוטשילדים" מאת סיריל ראי, עיתונאי יין בריטי ששירת במלחמת העולם השנייה במצרים וביקר בירושלים.
הרי ציטוט מספרו: כשהתיישבתי ליד המכתבה של ביסמארק (הסבר בהמשך) כדי לשרבט נקודות לכתיבת פרק זה, התרגשתי עד מאוד. בחיפושיי אחר נייר כתיבה, פתחתי את המגירה האמצעית וגיליתי הזמנה לטקס בר-מצווה בבית הכנסת הגדול בלונדון, באוקטובר 1964, בר-מצווה של אחד מצעירי הענף האנגלי של הרוטשילדים, שהם דודנים רחוקים של המשפחה.
המשפחה עדיין מאוחדת מאוד, ועדיין עקשנית מאוד ביהדותם. נכון, סיריל ראי לא אהב יהודים, אך חי, שתה ואכל על חשבונם בשאטו משך חודשים ארוכים.

היסטוריה
בשנת 1868 רכש הברון ג'יימס דה רוטשילד את שאטו לאפיט, כולל 740 דונם של כרם מפותח, עוד לפני מכת הפילוקסרה שמאוחר יותר חיסלה את ענבי אירופה, כולל צרפת. אדמונד הבן המשיך את מסורת אביו בהיותו על ההגה הניהולי, כך שהשאטו שמר על צביונו גם בימים הקשים של מחלת הגפנים ואחריה.

השאטו בשמו המקורי, 'לאפיט' – בתרגום צרפתי 'גבעה קטנה'. השאטו או נכון יותר הטירה, נמצא ממש על גבעה צנועה השולטת על סביבתה כקודקוד המרכז את רוב הכרמים של השאטו. מקום ירוק בכל ימות השנה, רומנטי ופרקטי בו זמנית. הסביבה כמעט ישרה, שטח כרמים עם שיפוע קטן, משתרע עד כביש D2 שמגיע היישר מבורדו העיר.

ההיסטוריה הכתובה של לאפיט מתחילה בשנת 1234 בבעלות גומבוד דה לאפיט (Gombaud de Lafite). במשך השנים התחלפו הרבה בעלים, ובמאה ה- 18 משפחת סגור (Segur) היו לבעלים החדשים עד המהפכה הצרפתית, משפחה שסיימה את קיומה תחת סכין הגיליוטינה.
בשנת 1797 ההולנדים רכשו את השאטו עד 1868, כשג'יימס דה רוטשילד (בן 76) רכש את האחוזה (כולל הכרמים) עבור סכום אגדי גם בזמנים ההם: 4.4 מיליון פרנק.
מאותו יום הרוטשילדים שולטים בלאפיט, ולא רק בלאפיט.

ג'יימס העביר את הפיקוד לאדמונד, הבן שייסד את תעשיית היין הארץ-ישראלית בשנת 1882. הרוטשילדים המשיכו לנהל מאבא לבן, עד שנת 1974 שהברון אריק דה רוטשילד, צאצא מדרגת חמישית, קיבל את הפיקוד.
האיש מקסים, אוהב יין, חביב ואלגנטי, אציל בהתנהגותו, ולפי הסיפורים גם ג'נטלמן אמיתי. הרוטשילדים (תמיד בשותפות האחים יחדיו) שולטים בכמה וכמה שאטו-ים בבורדו, בצ'ילה, בארגנטינה ופורטוגל, ולאחרונה גם בסין הרחוקה.
היה לי הכבוד להיות אורח של הברון, לראיין אותו על השאטו ועל עתיד היין העולמי. גם הוזמנתי לארוחת ערב מכובדת, והפעם רשימת היינות שטעמנו ולגמנו היא באמתחתי. אציין רק אחד לתזכורת: Chateau Lafite Double Magnum 1976 , כתבתי עליו: "כמעט מתוק, אף מבושם, פרי יער בשל, טעם של לפתן מעודן, שזיפים, סיומת ארוכה ארוכה".
השאטו

הבניין בנוי על גבעה נמוכה יחסית, ומסביבו גדר אבן המפרידה בין השאטו והכרם. הכניסה היא דרך שער ברזל כבד, אך הפלא ופלא, כל יתר הגדר בנויה מעץ צבוע בשחור, הנראה מרחוק כברזל אמיתי. הסיפור מאחורי הגדר (עוד סיפור אחד), הוא שהברזל האוריגינלי נתרם למאמץ המלחמתי לייצור כלי נשק. האמת לא חשובה, הגדר עושה רושם רציני, כבדה ומפחידה קצת.

הבניין חביב, עם חדרים קטנים שבהם הצבע האדום שולט. הרהיטים בנויים לאנשים קטנים, הכיסאות ממש נמוכים, וכן הכריות וכל היתר. הדבר היחיד שהנו שונה: שולחן הכתיבה של ביסמארק, כן, ביסמארק הפרוסי הגדול, שנעזר בכספי הרוטשילדים על מנת לשלם את חובותיה של ממשלתו לאחר המלחמה. גם אני ישבתי ליד השולחן, שבנוי מעץ כבד עם פיתוחים פינתיים מברונזה, העושים את רגלי השולחן מצועצעות. השולחן ממש לא מרשים, אך ההיסטוריה מדברת.

בהמלצת המנכ"ל דפדפתי בספר השאטו, המכיל כל מה שאוהב יין רוצה לדעת וללמוד על סוד יינות לאפיט. הכל כתוב בספר: כל חלקה בכרם משורטת ומצוירת, כולל תכנית לפי קנה מידה, על כל שורת גפנים, מתי ניטעו, כמה כנות, כמה שטח כוסה על ידן, כמה שטח פנוי בין השורות, איזה זני ענבים, סוג האדמה מפורט לפי חלקה ותת חלקה, השיפוע והניקוז, מתי ואיזה מחלות היו לפי חלקות וזנים, איזה חלקה סובלת יותר מכפור, ועוד אלף נתונים סטטיסטיים המשמשים את היינן הראשי בעבודתו. משהו נפלא, מסודר ומקוטלג, שרק תעשיית היין המצטיין והיקר יכולה להרשות לעצמה.

השאטו, או נכון יותר הבית שליד היקב, בנוי עם שלושה צריחים, כל אחד והסטייל שלו. הראשון, הקרוב יותר לכניסה, הוא עגול עם צריח בצורת קונוס מכוסה בצפחה מבריקה. השני סגלגל, דמוי ביצה אליפטית, צריח מדיאבלי (מימי הביניים) עם שעון וסמל משפחת רוטשילד לדורותיו. הסמל הוא סיפור בפני עצמו. הצריח השלישי הוא הצנוע משלושתם, מרובע, בחלק האחורי של השאטו.
הקירות מקושטים בתמונות צבע מלפני יותר ממאה שנים, תמונות של המשפחה, של האחים, האח נתן בולט מכולם. בחדרים טפטים צבעוניים, כל חדר בצבע שונה, עם תנור מפורצלן סטייל רוקוקו, ופסל של נתן רוטשילד הקירח. גם ספרייה מכובדת יש בשאטו, בחדר מיוחד עם ארונות מלאים ספרים של בלזק, דומה, סנט סימון ומדם דה סטאל, כולם חברים של הרוטשילדים.

כאן המקום להזכיר שמשפחת רוטשילד ברחה מהכיבוש הנאצי ללונדון, בעזרת ספינה פרטית, מהנמל של פויאק (Pauillac) הקרוב לשאטו. כן, המשפחה ניצלה. הגרמנים השתלטו על השאטו, והשתמשו בו כמלון לקצונה הגבוהה שלהם. הם סידרו חשמל ומים זורמים (לא היה קודם), ולגמו את יינות לאפיט ביד רחבה. לאחר המלחמה, חזרו הרוטשילדים וקיבלו במתנה חשמל ומים זורמים.

רוסיני ויינות ארץ ישראל
תולדותיהם של בני משפחת רוטשילד והקשר המיוחד שלהם לישראל שזורים בתולדות היקב. המלחין הגדול ג'יואקינו רוסיני (Gioacchino Rossini) הוריש לנו, שלא בידיעתו, הרבה יותר מהמוזיקה המופלאה שלו. רוסיני היה זה ששכנע בזמנו את ידידו הטוב, הברון ג'יימס דה רוטשילד, לרכוש טירה במדוק, בחבל בורדו המורחב, שבה "יוכלו השניים לנוח קצת וליהנות מכוס יין טוב".
ב- 8 לאוגוסט 1868 רכש ג'יימס, בשמו העברי יעקב, את שאטו לאפיט, שכבר אז נודע ביינותיו המשובחים. הוא היה הרוטשילד השני שנכנס לענף היין, אך למזלנו לא האחרון, ומורשת אהבת היין עברה במשפחה מדור לדור עד ימינו.
ימי היין העליזים בטירה המפורסמת לא ארכו, שכן שני החברים הלכו לעולמם בהפרש של יום אחד ביניהם, ב- 14 וב- 15 בנובמבר 1868, כשלושה חודשים לאחר רכישת הטירה. הברון אדמונד דה רוטשילד, צעיר הבנים, המשיך את פועלו של האב, והוא גם שייסד את תעשיית היין בארץ ישראל של שלהי המאה ה- 19.

היקב והיינות
כפי שמקובל בבורדו, יינות היקב מיוצרים מענבי קברנה, מרלו, פטי ורדו וקברנה פרנק, כל שנה בבלנד שונה. בממוצע, הקברנה סוביניון בין 80% עד 95%, המרלו בין 5% עד 20%, הקברנה פרנק והפטי ורדו בין 0% עד 5%.
התסיסה במכלי נירוסטה, ובהמשך היין מועבר ל- VATS – חביות ענקיות מעץ צ'כי או יוגוסלבי, שבהן מתחילה התסיסה המאלו-לקטית, והתחלת ההתבגרות. הבציר תמיד ידני בלבד.
זמן חבית או השתפרות היין, נעשים תמיד בחביות עץ אלון מקומי (225 ליטר), חדשות תמיד, בין 18 עד 20 חודשים. לשאטו יש חבתנים משלו, והחביות בייצור מקומי ביתי.
השאטו מייצר עד 180 אלף בקבוקים לשנה, ובנוסף יין שני בשם Carruades de Lafite בכמות קטנה יותר, המשתנה משנה לשנה.

ישראל מבורכת ביבואן הדואג להביא לארץ גם יינות של שאטו לאפיט. לפני כשלוש שנים, ארגנו האחים שקד, היבואנים הרשמיים של שאטו לאפיט, טעימה של כמה בצירי לאפיט.
טעמנו, ולגמנו וטעמנו מחדש, על מנת לרשום בתולדות חיינו, שאכן טעמנו יינות שאטו לאפיט. באותה טעימה השתתפה גברת מכובדת, "אספנית פוטנציאלית" של יינות יקרים, ובגמר הטעימה הזמינה "ארגז לאפיט", לא פחות. כל הכבוד לגברת.
במרתף של האחים שקד אפשר להשיג יין משאטו לאפיט, שנת בציר 2006, עבור סכום צנוע של 3,390 ₪.
מציאה? אולי כן, רק השנים יגידו, למרות ששנה זו אינה נחשבת למצטיינת.

הווינוטק – שמור לבעלי המקום reserve des proprietaires
כמו בכל יקב המכבד את עצמו, שאטו לאפיט שומר באדיקות יינות מכל בציר ובציר. פשוט מרגש לרדת למרתף הפרטי, שהוא בעצם ספרייה של יינות מובחרים.
ירדתי בלוויית המנכ"ל עם צרור מפתחות מימי הביניים, ובדרך התחלתי להרגיש שאני מצטרף להיסטוריה היפה של יינות העולם הגדול. ואכן, החל מיינות בציר 1797, כמעט כל שנת בציר מיוצגת במדפים, עד לעשר השנים אחרונות שהן עדיין במרתף הכללי. היו שם כ- 1500 בקבוקים, אך אינני יכול לדייק, מאחר שלא בכל המרתף היה ניתן לבקר – חלק מחוץ לתחום.
יש להבין אותם, זה מרתף אישי, פרטי, שמור למשפחה ולחברים.

1855 הדירוג – Chateau Lafite Pauillac Premier Cru
דירוג יינות בורדו משנת 1855 נשאר כפי שהיה עד ימינו, פרט לשני שינויים קוסמטיים בלבד. כמעט מאה ושישים שנים מאוחר יותר, והרשימה נשמרת במלואה כפי שהייתה – רק הצרפתים יכולים.
ב- 18 לאפריל 1855, בפתיחת תערוכת המזון המפורסמת בפריז, לפי בקשתו של הקיסר נפוליאון ה- III, קבעו סוחרי היין של בורדו (וכך זה נשאר) את דירוג יינות בורדו רבתי, ובראשו שאטו לאפיט בדירוג הגבוה ביותר.
להבדיל מיקבים אחרים, במשך השנים שאטו לאפיט שמר על מיקומו בכבוד, ולפי תולדות יינות בורדו, יינות לאפיט עלו בטיבם בציר אחר בציר. שאטו לאפיט, היה השאטו בעל היין המעוטר ביותר בעולם, וגם בין היקרים ביותר (בהתאם לשנת הבציר).
בקבוק של יין לאפיט משנת בציר 1787 עם חתימת הנשיא השלישי האמריקני תומס ג'פרסון, נמכר במכירה פומבית (בית כריסטי – לונדון 1985) עבור סכום מכובד של 156,450 דולר. עד היום, היין הכי יקר בעולם, ללא עוררין. הבקבוק נמצא במוזיאון פורבס בניו-יורק.

סוף דבר
כותב שורות אלו ביקר פעמים מספר בשאטו, וחזר כל פעם עם הרגשה שהביקור היה קצר, קצר מדי.
בין קירות השאטו והיקב, רוצים לבלוע את ההיסטוריה וגם לחיות אותה, אם רק היה אפשר. בשאטו הזה ביקרו הרבה אנשים דגולים שכתבו את ההיסטוריה של העולם, מתומס ג'פרסון עד כל נשיאי צרפת ואמריקה, וכל סלתה ושמנה של העולם הגדול. הם, החכמים והעשירים יודעים מה זה טוב, מתי וכמה ליהנות מכל טיפה.
ישנה הרבה סנוביות בלגימת יין שאטו לאפיט או יינות דומים. יין קונים ושותים. זה תמיד נכון – כולל יינות יקרים. יש לזכור שאם היין הגיע לחנות, הוא בשל לשתייה. קנה ושתה.
אם היין נרכש לשמירה, זה סיפור אחר, זה סיפור של הרבה זמן וגם הרבה כסף. קנית, חלוץ את הפקק ושתה. טמפרטורת חדר (חדר בסקוטלנד לא בארץ) היא בין 16 ועד 18 מעלות צלסיוס בממוצע, וכך לוגמים גם שאטו לאפיט. אפשר לקרר או לאחסן אותו זמן קצר במקרר, ללא זעזועים, ללא חימום אם הוא קר מדי או קירור בפריזר. אל תשימו לב לציונים של הכותבים, של הקולגות שלי. בכל יין יש משהו טוב, ובכל יין משאטו לאפיט יש הרבה טוב. הם, שם בשאטו, בודקים כל בקבוק ובקבוק לפני עזיבתו, המוצר מובטח.

כותב סיריל ראי (Cyril Ray), מחבר ספר ההיסטוריה של היקב: היין של שאטו לאפיט הוא נקטר שמור לאלוהי העולם הזה – במילים אחרות, שמור לאלה העשירים היכולים לשלם עבורו. כל אוהב יין חייב לעצמו טעימה של שאטו לאפיט, לפחות פעם בחיים.