אחרי שביקרנו יחד במועצה אזורית גזר וכתבנו עם דגש על איפה ומה אוכלים שם, פיתחנו תיאבון לעוד סיור-ביקור כזה, והחלטנו להגיע לרמלה. למה רמלה? גם במרכז הארץ, וגם כי אי אפשר היה שלא לראות לאחרונה מודעות עמוד שלם של חברת פרי נדל"ן, המצטטות כותרת בכלכליסט בה נכתב כי לפי אתר מדלן, רמלה היא העיר השנייה בישראל בתשואה על ההון מרכישות נדל"ן. רצינו להבין גם את זה, אז החלטנו להגיע, אבל השאלה הייתה כמובן אצל מי לאכול מה.
כדי לענות על כך, הצטרפנו לקבוצת הפייסבוק פורום תושבי רמלה – הקבוצה הרשמית, אותה מנהלת טל פינקר, שהתגלתה כמקור ידע ומידע. ההמלצות של הרמלאיות והרמלאים זרמו, ודבר אחד היה ברור: לא נוכל להגיע ביום אחד לכל המקומות (רשימת מקומות שהומלצו ואליהם לא הגענו – בסוף הכתבה). ההחלטה שהתקבלה: נגיע לשוק, וגם בו נספיק מעט. עצם העובדה שאנחנו יודעים שהחמצנו הרבה מקומות שווים אחרים במרחק נסיעה מהשוק, כבר רומזת על ביקור נוסף בהמשך. בינתיים, יוצאים לדרך.
מי שמגיע לרמלה נפגש עם הרבה עבר ועם הווה מנומנם ואדיש. הרגשה של עיר בה הזמן עמד מלכת. אבל כשמתקרבים לאזור השוק העירוני – עוזבים את רחוב הרצל המאובק והעייף ונכנסים למתחם השוק, פתאום הכול משתנה. קצב הלב מתחיל לעלות, בלוטות הריח מתחילות להריח את ריח המאפים, העיניים רואות את הררי הפירות הטריים, והאוזניים שומעות את קריאות המוכרים המכריזים על הסחורה המשובחת שלהם. זה הרגע שהאדם חובב האוכל והפינוק מרגיש שהגיע למקום הנכון.
הקסם הקולינרי של רמלה נוצר מהשילוב המיוחד בין מוסלמים, נוצרים ויהודים הגרים בכפיפה אחת, אותו כור היתוך שיוצר חומר חדש אבל לא מאבד את התכונות של כל אחד ממרכיביו. חומוס ערבי מצוין ליד קובה מעיראק, סנדוויץ' מטוניס, קארי מהודו ואינג'רה מאתיופיה יוצרים פסיפס מרגש, ואותו יצאנו לטעום שני גרגרנים עם מחברת ומצלמה ביום חם במיוחד.
את הרכב החנינו בגב השוק, ממש קרוב. לפני עשר בבוקר בבוקר עוד היו הרבה מקומות חניה, ואהבנו שזה ללא תשלום. באופן מפתיע השוק היה די רגוע. שואלים את המוכרים איך יכול להיות שכל כך רגוע ביום חמישי בבוקר בשוק? התשובה הייתה ברורה: "היום החזק אצלנו הוא רביעי", בו יש שוק "רגיל" וגם שוק רמלה הנודד ששמו כבר יצא למרחוק, עם בגדים, הנעלה, ובעצם מה לא.
בזכות המקום הנוח בו חנינו, לאחר הליכה קצרצרה בין הסמטאות נכנסנו לשוק במקום הכי טוב – מול הדוכן של 'בבא חיים – בורקס טורקי אורגינל'. לפי התור של האנשים במקום שצבאו על הדוכן, ואלה שישבו כבר בתוך מתחם ההסעדה הקטן – היה ברור לנו שהגענו למקום הנכון. דוכן הפועל כבר 40 שנה בניצוחם של שלושה דורות. הסבא חיים מלוכה שעלה מאיזמיר שבטורקיה לפני 50 שנה, שייסד אותו, והיום ממשיכים את דרכו ביד רמה הבן וגם הנכד סמי. הם שומרים על המסורת של אפיית בורקס מבצק מדהים, אותו מכינים במקום על בסיס שמן – ללא מרגרינה ושומן טראנס, והכל בנוסח טורקי. יש כאן מבחר רחב של טעמים, כמו בורקס במילוי תרד, גבינה (הכי פופולרי), תפוח אדמה, תרד עם גבינה – 4 ₪ לבורקס קטן, ו- 15 ₪ לגדול.
מומלץ ללוות את הבורקס עם ביצים קשות, וכדי להשלים את החוויה – כמובן לשתות מיץ לימון תוצרת עצמית, או איירן (יוגורט) טורקי אורגינל מרווה וטעים. הבונוס הגדול לאוכלים מהבורקס של בבא חיים, הוא ההיכרות עם הנכד סמי – בחור נמרץ שיודע לארח, ומאיר פנים. נציין את הכתובת: ז'בוטינסקי 3 שוק רמלה, אבל לכו תמצאו כאן את שמות הרחובות.
לא רחוק משם עוברים ליד 'בורקס סיסו טורקי אורגינל'. לא נכנסים, אבל לפי ההתקהלות שם זה להיט בשוק.
מהר מאוד מגיעים ל'חמוצי כרמל ובניו'. אבי המשפחה פתח לפני 40 שנה מפעל קטן לחמוצים שהלך והתרחב, הוא החליט להגיע לשוק, ופתח דוכן לממכר חמוצים וגבינות. היום יש בשוק שלושה דוכנים הנושאים את מותג חמוצי כרמל, השייכים לשלושת ילדיו של אבי המשפחה.
באחד הדוכנים פגשנו את גולן, שסיפר על הסלטים המיוחדים שהם מייצרים, וטעמם מגיע לרחוק. "הקהל מאוד אוהב את הסלטים שלנו, וגם את העמבה המיוחדת שלנו", הוא אומר.
אני קניתי את האריסה הנהדרת שלו, שאחרי 24 שעות כבר לא נותר ממנה זכר במקרר. אפשר למצוא בדוכן מבחר גדול של גבינות מקומיות היוצרות קיבוץ גלויות – טבורג רוסית, סולוגוני לבורקס, גיבן עיראקי, מלוחה צאן, גבינה צ'רקסית וכמובן גם בוראטה ומוצרלה איטלקית . מקום מרכזי תופסים גם סוגים שונים של מליחים, לקרדות וכו'. ז'בוטינסקי 15.
ממשיכים להסתובב בין דוכני ירקות ופירות נהדרים, ומופתעים לראות בפינה די נסתרת, ממש ליד חנות מוצרי חשמל (כן, ברמלה קונים בשוק גם מכשירי חשמל ביתיים), ) מגלים את 'יינות יעקב' – חנות יין עם מבחר די מכובד של אלכוהול ויינות ישראלים. המקום פועל כבר מעל לשלושים שנה, ויש לו לקוחות קבועים המגיעים לקנות את היין שלהם לשבת כחלק מסיבוב הקניות הקבוע.
מה אוהבים כאן? יינות של יקב רמת הגולן, טפרברג (הכי פופולרי המלבק של טפרברג), הקלאסיקו של פלם, דלתון, וכמו בכל מקום – בלו נאן. מספרים לנו כאן שאנשים קונים 4 (בקבוקים) ב- 100 (₪). "זו אוכלוסייה שקונה מבצעים – המחיר קובע", אומרים לנו כאן. זה נכון כמעט בכל מקום.
המשכנו והגענו לחנות התבלינים המיוחדת שנמצאת בסמטה קטנה היוצאת מהרחוב המרכזי של השוק – 'חנות תבלינים אתיופיים של אהובה', ששמחה מאוד להראות לנו את התבלינים המיוחדים של העדה. פעם ראשונה שראיתי את הטף – ממנו מייצרים את האינג'רה, כשהוא לא טחון. יש כאן מספר סוגים של קפה, קטניות שונות, וגם שעורה אותה אהובה טוחנת במקום וממנה מייצרים משקה מיוחד המזכיר בירה.
מישהו נכנס לחנות של אהובה ושואל על 'המלבי של פינטו'. מסתבר כי פינטו פותח את הדוכן שלו רק בימי שישי ומגיעים אליו מרחוק – "הכי טעים" אומר זה שחיפש את פינטו ואת המלבי שלו. קיר משותף מפריד את החנות של אהובה מהמתפרה השכנה, שם מוכרים ביגוד אתיופי מסורתי עם רקמות מיוחדות בצבעים מאירים. יחד מביאות שתי החנויות מראה, טעמים וריחות של עולם רחוק.
ממשיכים לעוד חנות תבלינים מיוחדת ששמה כבר הגיע לרחוק, ואני מאוד שמחה לחזור לחנות התבלינים ההודים של ג'וני. כשהגענו למקום, לרגע התבלבלתי – איפה החנות הקטנה והאפלולית? אז כן, החנות עברה שיפוץ כללי, והיום כבר אינה אפלולית וגם כבר לא קטנה כל כך. החנות הורחבה לפינת הרחוב, וחלק מהחנות הישנה נשמר ומנוהל על ידי בת משפחה נוספת – ציונה.
בעליה של החנות, ג'וני וקרולקר, הגיע לישראל מבומביי, והוא מנהל פה שלוחה ייחודית של תת היבשת ההודית. ניתן למצוא כאן לא מעט ממכמני הודו, למשל, תרופות מבומביי, שמנים מעניינים, תבלינים כמו זרעי ריחן שחורים המקררים את הגוף, צ'טני ורטבים מרוכזים וארומטיים לבישול, קטניות שונות ומשונות בינדי בצבעים שונים (אותה נקודה צבעונית המודבקת על המצח), תכשיטים הודים מסורתיים, ממתקים שניחוחם זר, חטיפים מגניבים ולא מוכרים, וגם קינוח בצורת כדורונים קטנים עשוי מחומוס, ועוד.
בשתי החנויות המשפחתיות האלו ניתן לרכוש תבלינים הודיים נהדרים. אני קניתי גארם מסאלה מצוין, ועוד תבלין מסאלה לירקות ובשר. כמו כן ניתן למצוא כאן ירקות הודיים כמו מורינגה – מעין במיה ארוכה, גוואר – שעועית הודית בריאה לגוף, קארלי – מלפפון מר "טוב לסכרת", אומרת ציונה, ועלי קארי טריים. אם חשבתם להתחיל לבשל אוכל הודי – זה המקום שמומלץ לבקר בו כדי להצטייד, כפי שעשתה הגברת הנרגשת שממש לא נראית כמי שעלתה להודו, שהכריזה בהתרגשות שיש לה אורחים לארוחה הודית, והיא צריכה תבלינים לא חריפים.
בשוק רמלה יש לא מעט חנויות פיצוחים, כמו פיצוחי בראשית ובית הפיסטוק. בולטת ביניהן פיצוחי שאדי – חלק מרשת של 10 סניפים, ביניהם בשוק רמלה, עם אתר אינטרנט ודף פייסבוק – ממש מעצמה גרעינית. הקונים מתקבלים כאן בחיוך, הכול נראה טרי ומזמין – המקום נקי ועושה חשק לטעם מהכול.
סיור קולינרי ברמלה לא נחשב אם לא מזכירים שני אתרי חובה – הראשון הוא מרכז הסנדוויץ' הטוניסאי של חיים בוקבזה ובניו, והשני מסעדת חומוס חליל. עברנו ונכנסנו לכוך הקטן והצפוף של בוקבזה (ממש מולו 'אחלה סנדביץ' טוניסאי והפריקסה' – גדול יותר וריק לגמרי – מה זה אומר?), שהפך לסוג של מוקד עלייה לרגל הקשור לסנדוויצ'ים טוניסאיים, ויש גם סניפים בראשון לציון ודרום תל אביב. מאוד התאכזבנו לראות שהסנדוויץ' מוגש בבאגט ולא בלחמניית פריקסה מטוגנת, כמו שעושים בשוק בנתניה או בכרמל.
בוקבזה אומר שהבגט ולא פריקסה מטוגנת זו דרישה של משרד הבריאות. האמת, מדובר בסנדוויץ' טעים, אבל אני לא כל כך מבינה את ההילה שצבר – טונה, תפוח אדמה וביצה עם לימון כבוש וגם זיתים – נכון, ארוחה בבגט, אבל זה כל הסיפור. אני נשארת עם הבורקס האלוהי של בבא חיים, אבל לסועד שהגיע במיוחד מחולון כדי לאכול את הסנדוויץ' הטוניסאי שלו אצל חיים בוקבזה, יש דעה שונה. עובדה, הוא נסע במיוחד מחולון. "מגיעים הנה מכל הארץ", אומר בוקבזה.
חומוס = רמלה = חומוס חליל. זו משוואה ידועה כבר שנים והאמת אני מאוד אוהבת את החומוס של חליל – הפעם רצינו לטעום חומוס אחר, ששמענו שגם הוא מומלץ – חומוס מאהר מול השוק ברחוב הרצל 69. כשהגענו למסעדה שהתמקמה כאן לא מזמן, ישבו כאן שני סועדים, בעל הבית שאביו פתח את המקום לפני 35 שנה, לא היה חביב במיוחד – בלשון המעטה, אבל החומוס שלו נהדר.
חומוס בעל טעם מצוין וטקסטורה מושלמת עם מעט פול מלמעלה ורוטב ירוק לימוני חמצמץ – מושלם ממש. אז שווה לעצור כאן למנת המשחה האלוהית הזו, ולקוות שבעל הבית מחייך לפעמים.
כל הסיור שמרתי מקום בבטן לארוחת צהרים במסעדת מהרג'ה ההודית הצמחונית, שכל כך זכורה לטוב אצלי. השעה הייתה 12:30 בצהרים – אנחנו נכנסים למסעדה שממוקמת בסוף החנות, והיא ריקה. אין אף סועד. בדרך כלל במקרים דומים אני לא מתיישבת במסעדה ריקה, אבל בזכות זיכרונות-עבר טובים, התיישבנו. מגיע מלצר שהתקשורת איתו ממש מוגבלת. בקושי מגמגם בעברית, וההודית שלנו ממש לא משהו. "מסביר" לנו את התפריט, והזמנו חמש מנות: לפתיחה פני פורי – קונכיות חיטה במילוי ירקות ותפוחי אדמה, מוגשות עם רוטב יוגורט (20 ₪) – הגיעו 6 יחידות. המנה טעימה, והשילוב בין הטקסטורות משובב.
הזמנו מהמנות העיקריות פלאק פניר (36 ₪) – קוביות גבינת פאניר בקארי תרד שהיה טעים, בטעם עשיר ומסורתי מאוד. דאל פריי (29 ₪) – תבשיל עדשים צהובות שהיה עשיר בטעמיו. ג'יאפורי ירקות – תערובת ירקות בקארי (31 ₪), שהייתה המנה הפחות מוצלחת בארוחה זו. הירקות התבררו כתערובת של אפונה וגזר שהגיעו משקית של סנפרוסט, או יותר גרוע – מקופסת שימורים של מנת קרב צה"לית. זה לא מה שהיינו מצפים לקבל בארוחה במסעדה – חבל מאוד, בעיקר ששעה קודם ראינו בחהויות של ג'וני וציונה ירקות כל כך מעניינים.
הזמנו גם מאלי קופטא – קציצות תפוחי אדמה ופניר ברוטב קרי וקשיו (40 ₪); מנה שהזכירה לי את הטעם הנהדר של הארוחה הקודמת שאכלתי במסעדה זו לפני כשנה. עם הארוחה הזמנו פאפאדם וגם צלחת אורז. האמת שיצאנו ברגשות מעורבים ואפילו עצובים מהמסעדה. רוב הצלחות שהוגשו נשארו די מלאות למעט המלאי קופטא אותה סיימנו. חבל שהמקום לא ידע לשמור על איכות המזון שהגיש בעבר. עצוב. ככול הנראה צריכים לדבוק בקו של 'לא נכנסים למסעדה ריקה'. או כפי שאמר רני רוגל שסייר איתי בשוק: מהרג'ה? מהרע-ג'ה.
בזכות הקרבה לתל אביב ותחבורת רכבות ואוטובוסים נוחה וזמינה, רמלה מושכת אליה משפחות צעירות רבות, שצורכות, קונות הרבה אוכל – בשוק ובסופרים, אוכלות בדוכנים השונים ובמסעדות, וכמובן גרות – בשכירות או בבעלות על דירות. רק לסיפוק הסקרנות שלנו, ובלי קשר לאף קבלן או מתווך, נכנסנו למספר דקות אל עמוס כהן מסניף רימקס ברחוב הרצל, שהקשר שלו לאוכל ישיר ביותר: במשך עשר שנים עבד במגוון מסעדות בעיר. מסתבר שרמלה עוברת בשנים האחרונות מהפך נדל"ני הכולל הפשרת קרקעות לבנייה ופרויקטים של פינוי-בינוי. תוך 10 שנים עתידה רמלה להכפיל את מספר תושביה – היום 80,000 (80% יהודים – חילוניים ודתיים, לא חרדיים, 20% ערבים). כפי שעמוס אומר, רמלה היא עיר של משקיעים שמגיעים מכל הארץ, עם תשואה של עד 4% על ההשקעה. "אין תשואה כזאת במקומות אחרים", הוא אומר.
אבל אנחנו עוסקים בתשואה על האוכל. לא יכולנו לסיים את הפגישה עם עמוס בלי לשאול איפה הוא אוכל ברמלה. התשובה החד משמעית הייתה שבכל סופשבוע כל בני משפחתו נפגשים אצל חליל – כן, אותה מסעדה שהפכה לשם נרדף לרמלה, ואנחנו לא הגענו אליה הפעם אבל עברנו לידה בדרך חזרה לרכב (ומולה חומוסיית סלים – כי אם יש אחת ששמה ידוע, למה לא להרוויח מכך). מאוד נהנינו מהסיור המשותף שלנו בשוק רמלה, ובטוח שנחזור לטעום, להריח וליהנות מהשילוב המיוחד של דתות, לאומים, מסורות ומטבחים בעיר אחת.
והנה המלצות נוספות של חברי קבוצת הפייסבוק על מקומות לאכול בהם ברמלה:
מסעדת נאג'י בשוק – מסעדה עירקית אותנטית (הייתה סגורה בעת ביקורנו); הפלאפל של רמלה – בקרבת השוק; פלאפל הזהב; גלידה אנדרי – הכי טובה שיש; מסעדה אתיופית -ז'בוטינסקי 21 מול אג'י; מסעדה בוכרית ברח' דוד רזיאל; עוד מסעדות בוכריות: מסעדת ירושלים מול קניון עזריאלי, פרגאנה – על שם אזור באוזבקיסטן, המאפייה הבוכרית; מסעדת סולטאן ברח' הרצל לכיוון היציאה מהעיר; בורקס יושקו; הפריקסה הטוניסאי של אלי המקורי (המלצה של חיליק גורפינקל מגלובס); ישר מהשדה – דוכן הירקות והפירות של משפחת עיסא; דוכן הלימונדה של פואד; המתוקים של סעדו; חצ'אפורי; הקבב של שאול.
הכותבת היא איריס לוי – קולינריה עילית במיטבה, 054-4944205 וגם בפייסבוק
