מבקר היין הבריטי Jamie Goode על יינות ישראל – Too Goode to be True

בשבוע שעבר התקיים כנס ראשון של IPEVO – הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין (עמותת הייננים). אחד האורחים בו היה ד"ר ג'יימי גוד (Dr. Jamie Goode), מבקר יין ועיתונאי יין שכותב בעיתון הבריטי 'סאנדיי אקספרס' ובאתר שלו. אחת ההרצאות שלו בכנס הייתה בנושא "ההבנה החדשה בגידול גפנים", ובכתבה שפרסם לאחר הביקור כתב: "בישראל יש 6,500 דונם של גפנים יין הפרושות ברחבי הארץ, ממדבר הנגב בדרום ועד הגליל העליון בצפון. אזורי היין משתנים לא מעט מבחינת הקרקע והאקלים (מושפעים במידה רבה מהגובה)". עוד מספר גוד על ההיסטוריה של גידול הגפנים בישראל, שנקטע לא פעם, ואף מציין שסביבות 700 לספירה, התרבות האיסלמית בעצם הכחידה את ענף היין באזור. גוד מציין שהיין חזר עם הכיבוש על ידי האימפריה האנגלית, ושהיה צורך בתעשייה שתספק מקום עבודה ויין כשר.

לדבריו, הגל השני של התפתחות היין הישראלי הגיע לאחר שייננים ישראלים ניסו לחקות ייננים אמריקאים ואירופאים, ואף להשתמש בזנים מאוד ספציפיים, בלי להתחשב בסוגי הענבים והיינות שמתאימים לאזור. לאחרונה, מציין העיתונאי, יש שינוי בתפישה. כמעט כל יקב מנסה להבין בדרכו את הטרואר הישראלי, ומנסה לגדל ענבים שפחות חשופים למחלות בגלל החום ויותר מתאימים לשתייה במדינה חמה כמו שלנו. גוד מציין כי במהלך הביקור טעם יינות ישראלים, ואף ערך רישומים ונתן ציונים.

אחת המסקנות שלו הייתה שבישראל עדיין מייצרים יינות מלאים ובשלים, ואף על פי שהוא מעדיף יינות יותר רעננים, הוא ניסה לא להעניש את הסגנון הבומבסטי. זו בדיוק הבעיה עם  הביקורות של ג'יימי גוד (מבלי להתייחס לרוחב הלב במתן הציונים, נושא שאגע בו בהמשך). לדעתי הוא חטא לאמת הבסיסית האחת שצריכה להנחות כל מי שמכריז על עצמו כמבקר יין, והיא העובדה שתפקידו של המבקר אינו לרצות את היינן או לפרגן למארחים שלו. תפקידו לבחון את היין על פי הפרמטרים המקובלים של פגמים ביין, על פי סגנון וזן היין. משום כך חייבים להתייחס בביקורתיות לסגנונות שונים של יין, יחס שבשום אופן אינו קידום של סוגי היין החביבים עליך, ומתיחת ביקורת על אלו שאינם לטעמך.

השיפוט מתייחס לסגנון, האיזון והעניין ביין, לא על בסיס העדפות גחמניות אישיות. הרעיון הוא להציג בפני ציבור הקוראים תפישת עולם של יין, ואז מערכת של עמדות מבוססות שאותן יוכל לאמץ או לדחות. לצערי, כנראה שהאירוח המשובח לו זכה ג'יימי גוד בארץ, גרם לו לרצות את המארחים. אני מכנה זאת "פופוליזם של יין", בדומה לפופוליזם פוליטי. כך, גוד פנה להנחות המוקדמות של מארחיו במקום לעסוק באופן ישיר באיכות.

לתפישתי, תפקידו של המבקר אינו לאשר את בחירת הצרכנים, אלא לגרום להם לפקפק בהנחותיהם. אחת הבעיות בישראל היא שאנחנו שותים רק 5 ליטרים בשנה (זה הממוצע כבר שני עשורים), ונראה כי גוד אולי ראה לנכון לעודד בכתבתו את צריכת היין בישראל. אלא שאסור שעידוד הצרכנים, יבוא על חשבון ההגינות. אני לא יודע כמה ישראלים עוקבים אחרי הביקורות של ג'יימי גוד שנכתבות באנגלית עבור קהל דובר אנגלית, וכמה הן חשובות לחובב היין הממוצע, אבל הן חשובות לייננים וליינניות בישראל.

דעתו של גוד בעיקר עושה טוב לאגו שלהם, היות שאין ולו מבקר יין אחד בישראל שהייננים הישראלים מעריכים. כל מילת ביקורת שנכתבת בעברית זוכה מהם לסוג של זילות וגיחוך, ולעומת זאת הם מהללים ומשבחים כל שורה שנכתבת באנגלית בכל עיתון או אתר אינטרנט נידח. בדיוק כפי שהם לא מתייחסים לתחרויות ומדליות ישראליות, ומעדיפים לרוץ לחפש כאלה ברומניה ובעוד מקומות הזויים.

הרי אין חובב יין שלא התפעל מהציונים המופלגים שהרעיף ג'יימי גוד על היינות הישראלים אותם טעם במסגרת האירוח שלו בישראל, וכנראה כך חשבו גם הייננים שקיבלו את הציונים. נתייחס כאן לחלקם, וברשותכם מול סולם הציונים שלי.

אתחיל דווקא עם יינן צעיר, מוכשר, חרוץ ובעל סגנון מיוחד – אייל דרורי מיקב עגור, שהיינות  שלו עגור לים לבן 2021 ועגור לים אדום 2020, קיבלו שניהם את הציון 94. אין לי ספק שאייל עוד יעשה יינות שיכולים לקבל ציון כזה, בל הוא עוד לא שם. אלה ציונים לא מציאותיים ליינות טובים, שאינם שונים בהרבה מעוד עשרות יינות ישראלים מאותם זנים ובאותו סגנון. אלה יינות שנושקים ל-89-90 לא יותר.

אותו ציון מופלג של 94 ניתן גם ליינן אסף פז מיקב ויתקין, על שני יינות לבנים, גרנאש בלאן ומקבאו (הזן הספרדי המוכר יותר בשם "ויורה"). אלה יינות לבנים אומנם עם אחוזי אלכוהול מינוריים, רעננים ומתובלים, אבל גם הם לא יוצאים מגדר הרגיל, ואינם יינות שעוברים את הציון 90. אלה יינות שאסף עוד לומד אותם.

אורי חץ מיקב שאטו גולן שלח לטעימה את רוח 2020, בלנד של פטי ורדו גרנאש וסירה, וגם ליין הזה ניתן ציון של 94. אולי עיצוב הבקבוק הרשים את המבקר, מפני שלא מדובר ביין של 94 אלא בכזה שנושק ל-89 ולא יותר. אין בו שום ייחודיות, שום טאצ' יינני, שום מורכבות המעידה על יין גדול.

גוד העניק גם את הציון 93 ברוחב לב ליינות של הייננים הבכירים בתעשייה, כאלה שגם חברים בארגון, וציונים מתחת ל-90 מכעיסים אותם. יעקב אוריה שלח את אלפא אומגה, רוסאן שמוגדר על ידו "יין להרפתקנים", אבל צרכנים ומבקרים לא צריכים שיחזיקו להם את היד עם מושגים כמו "יינות להרפתקנים", "יינות למתחילים" וכולי, והם מעידים רק על ניסיון להצדיק מסחריות למוצרים באיכות פחות גבוהה.

איתי להט שלח את להט אדום 2021, שקיבל את הציון 93. גם כאן היין צעיר, תפוס, מאופק, ולא מראה עדיין סימנים של יין בחזקת 93. יש לו פוטנציאל, אבל כרגע הוא צריך לקבל מקסימום ציון 90. גיא אשל מיקב דלתון שלח את הגרנאש 2020, ואני לא בטוח שגיא עצמו חושב שזה יין של 93. זהו יין טוב ללא ספק, אבל עדיין לא שם.

ערן פיק מצרעה הטעים את שורש אדום 2020, יין צעיר, עדיין בחיתולים, ולא מראה את הפוטנציאל הגלום בו. אולי בעוד חמש שנים יקבל ציון 93, אבל כרגע ממש לא.

כנ"ל יקב סוסון ים עם עוז  2020. אני מרשה לעצמי לצטט את עמוס עוז, במשפט שלדעתי יושב בול על זאב דוניה – "אני לא צריך שכולם יאהבו אותי כל הזמן". 93 זו אהבה שאי אפשר לשאת.

לא אמשיך לסקור את שאר היקבים והציונים של 91-92, שניתנו, כאמור, ברוחב לב. איני יודע אם ניתנו מטוב ליבו של ג'יימי גוד או מתוך איזשהו זלזול סמוי שלא יכול היה להביע בגלוי. אני רק אומר שאלה ציונים שפוגעים בתעשיית היין הישראלית, ומשחקים לידי משרדי יחסי הציבור ותו לא. אפילו מי שקיבל אותם לא ישן טוב בלילה ואומר לעצמו, "עשיתי את זה", מפני שמעט מאוד יינות ישראלים ראויים לציון כזה. אבל כפי שאמרתי, הייננים הישראלים הורגלו בהם ולא מסתפקים בציון "אמיתי", שבמקרה של  מרבית היינות הישראלים צריך להיות בגבול של עד 89. אם ג'יימי גוד היה צריך להכניס לשיקול את המושג "תמורה בעד מחיר", סביר להניח שהיה מוריד 3 נקודות מכל אחד היינות שטעם, אבל הוא לא נכנס לשערוריית המחירים של היינות הללו.

לסיכום, וזה הדבר שאולי הכי מפריע לי בסקירה של ג'יימי גוד, אין בה שום גילוי נאות על כך שהיה אורח של העמותה שמימנה את הגעתו לישראל, את השהייה והאירוח שלו. האמון שלי בו קצת השתבש בגלל חוסר הגילוי הנאות הזה.

 מהנעשה בכרמי יקב תבור

בתמונה כאן למעלה כרם ריזלינג של יקב תבור בהר אביטל שברמת הגולן לבש לבן (8.2.23). רגע לפני הזמירה החלקה עדיין בתרדמת חורף ומוכנה לסערה שבינתיים חלפה.

מיכל אקרמן, מנהלת ואגרונומית יקב תבור, עדכנה אותנו: "דצמבר וינואר הדאיגו את כולנו, גם שחונים וגם דלים במנות קור – תחושה לא נעימה אל מול שנה שעברה ומחשבות על פחת גדול ביבולים שמסתמן, בנוסף לחוסר אחידות בלבלוב ובשאר שלבי הגפן לאורך העונה. אבל חודש פברואר נפתח בסערה (תרתי משמע), וכעת נראה שהמאגרים בקרקע מתמלאים. במקביל, הגפנים הרדומות צוברות מנות קור כנדרש. בשלב הזה של העונה, הגפנים נמצאות בתרדמה, כאשר הטריגר הראשון להתעוררות שלהן, הוא פעולת הזמירה. זו פעולה חשובה מאין כמוה, שבאה להבטיח שליטה ביבול, שליטה בנוף הגפן, ולבסוף שליטה באיזון הכללי של הגפן שישליך מיידית על האיכות.

ביקב הרי גליל מחפשים יינן ראשי

ביום ב' השבוע פרסמנו בשעות הערב במספר קבוצות פייסבוק כי ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקב רמת הגולן, מחפש יינן ראשי עבור יקב הבן-בת-אחות-אח הרי גליל. הפרסום היכה גלים ועורר תגובות, וביום ג' שלח משרד יחסי הציבור של היקב את הידיעה הרשמית על כך.

יקב הרי גליל תמיד היה האח החורג של יקב רמת הגולן שמחזיק ב- 70% מהבעלות עליו (30% הנותרים בידי קיבוץ יראון). בלי קשר לזהותו של מי שייצר בו את היינות, מי שבעצם ניווט את העסק היה היינן הראשי של יקב רמת הגולן, ויקטור שונפלד. הניתוק של שני יקבים אלה  מהמציאות במהלך העשור האחרון זועק לשמיים, וההוכחה האחרונה לכך היא מודעת הדרושים שפרסם שונפלד. מישהו יכול בבקשה להסביר לי, למה המודעה פורסמה רק באנגלית? האם מישהו יכול להבין את ההיגיון שבדבר? הרי ברור שהם לא מחפשים יינן מחו"ל, ולא ברור איך מנכ"ל היקב אישר מודעה כזאת. נכון ששפת אימו של שונפלד היא אנגלית, אבל הוא חי בישראל כבר 40 שנים, ופרסום מודעה רק באנגלית מעיד על ניתוק שמעורר גיחוך.

יקב הרי גליל הוקם על ידי הקיבוצים שבבעלותם יקב רמת הגולן, כשראש הממשלה היה יצחק רבין והתעורר חשש שבמסגרת הסכם שלום זה או אחר רמת הגולן תוחזר לסורים. לכן החליטו הקיבוצים הנכבדים  להקים יקב בקיבוץ יראון בגליל העליון. היקב נבנה בהשקעה של 22 מיליוני שקלים (מתוכם 24% מענק מהמדינה כהטבות על יצוא יין), ועוצב בצורה מדהימה עם מרכז מבקרים מרשים. כמו שאומרים, שפכו שם הרבה כסף, ולא ברור על מה ולמה, מפני שיקב הרי גליל מייצר בסך הכול כמיליון בקבוקים בשנה. אם חשבו שהיקב יפנה לקהל צעיר ושונה מהקהל של יקב רמת הגולן, אז זה לא קרה.

אם חשבו שיינות היקב יהיו שונים באופן מהותי ומשמעותי מאלה של יקב רמת הגולן, הרי שגם זה לא ממש הצליח, מפני שבכל שנותיו כיינן ראשי של הרי גליל, החל משנת 2006, לא הצליח מיכה ועדיה לברוח מצילו של ויקטור שונפלד (ואולי לא רצה לעשות זאת). מיכה ועדיה הוא יינן מקצועי אך אינו מהדמויות הססגוניות שמתחברות  לקהל החדש, לקהל שחיפש דברים אחרים, והוא לא ידע לקרוא את השוק. ההוכחה לכך מאוד פשוטה – יין הדגל של יקב הרי גליל הוא "יראון". זהו היין שהכי נחקק בתודעה של חובבי היין, והאסוציאציה הראשונה שעולה כשמדברים על יקב הרי גליל. זה המוצר שסוחב את היקב על גבו במשך השנים, ושאר היינות הם אוסף בלתי נגמר של סדרות ויינות לא מובנים, לא מרגשים ובוודאי לא ייחודיים. נכון שהתוויות מרשימות ויפות, אבל מי זוכר עוד יין מלבד יראון?  דרך אגב, מי שהמציא את יראון אינו מיכה ועדיה, אלא גבי סדן שהיה יינן ראשי של הרי גליל משנת 2000 עד 2006, ועד היום היין מיוצר על פי המתכון שלו.

כאשר לפני פחות משנה נכנס אסף בן דב לתפקיד המנכ"ל החדש של שני היקבים, העיניים היו נשואות לשינוי שיביא איתו, שהיקבים כל כך זקוקים לו, ולשם ביצועו עליו  קודם כל לקרוא את המפה החדשה של ענף היין וחובבי היין. הרי אם כלכלן היה צריך לקבל החלטות, הוא היה מסיק שאין שום צורך ביקב הרי גליל, ושהוא יכול בקלות להתמזג לתוך היקב הגדול ולייצר יין תחת מותג בשם "גליל", למשל.

אם כך, למה בכל זאת מחזיקים אותו עדיין? כנראה שכדי שלאחרים לא יהיה יקב.  גם מבחינה תדמיתית היקב לא תרם דבר וחצי דבר, מלבד מעט רעש על קיימות עם עניין דישון האדמה בקפה משומש.

האם יינן חדש להרי גליל הוא אחד השינויים שהמנכ"ל החדש יוזם? אני חושב שהזזתו הצידה של מיכה ועדיה מהיקב לכרמים –"ראש מחלקת החקלאות" הם מכנים זאת, והעדפת יינן דובר אנגלית ברמת שפת אם כדי שיוכל לתקשר עם ויקטור במוצב המבוצר שהוא בנה לו ברמת הגולן, הגיעה כנראה משונפלד עצמו ולא ממישהו אחר. או שמא אני טועה, והמנכ"ל החדש הוא זה שקיבל את ההחלטה, ואולי זו יריית הפתיחה לשינוי הגדול שכל כך מתבקש ביקב הזה. ימים יגידו.

כאמור, מיכה ועדיה קיבל את תפקיד היינן הראשי של יקב הרי גליל בשנת 2006, ואם אני רוצה לסכם את 17 השנים בהן זכה ליד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו מבחינת השקעות, יינות ומיתוג, אז למעשה הוא בחר להשקיע ביינות "כרמים יחידניים" וביינות "מיוחדים" (כפי שקרא להם), שהם בסופו של דבר עוד יינות מורכבים ועשירים בטעמי פרי בשל והמון עץ, שמזכירים את יינות רמת הגולן. חיפשתי  את טביעת האצבע של היינן אחרי 17 שנים ביקב, אבל לצערי לא מצאתי אותה. מיכה ועדיה תמיד יהיה מזוהה עם פסולת הקפה שממוחזרת בכרמים, זה כנראה הדבר שהכי מרתק אותו, ולשם פניו מועדות כאחראי הכרמים של היקב. כפי שאמר לפני מספר חודשים לעיתונאי יאיר קורן שראיין אותו: "אני מסתובב בכרמים, מנסה להבין את האיכויות שלהם ולממש את המיטב של כל חלקה".

ד"ר ישי נצר מדווח מכנס גפן יין של שה"מ ומו"פ באגמון החולה

כנס גפן יין ביוזמת מו"פ צפון במכון המחקר מיגל ושירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות (שה"מ) שהתקיים בסוף ינואר 23,  נערך השנה באולמות ההרצאה של קק"ל באגמון החולה. לכנס הגיעו כ- 200 כורמים ואנשי תעשיית אג-טק (הייטק חקלאי), ועל הנוכחות הרבה העיד הצורך לעבור במהלך הכנס לאולם גדול יותר בעקבות הנוכחות הגבוהה. את הכנס שיוחד הפעם לטכנולוגיות מתקדמות הקשורות לחקלאות, הובילו שלומי כפיר – מנהל פרויקטים במו"פ צפון, וד"ר תרצה זהבי משה"מ.

את המושב שעסק בהשקיה פתח ד"ר ישי נצר מאוניברסיטת אריאל בהרצאה שמיפתה את ההישגים והצרכים הייחודים של ענף כרם היין הוא שרטט את מפות עקומי פוטנציאל המים הנדרשות על מנת להגיע לכל יעד אגרוטכני ויינני.

אורי אחימן מחברת Treetoscope סקר את מערכת ה-saf flow , שהיא מחט עם חיישן הנעוצה בגזע, ועל פי זרימת חום בגזע מחשבת את כמות המים העוברת בגזע כאמצעי להכוונת השקיה, תוך שהיא חוסכת מהמגדל את הצורך בביצוע חישובים מורכבים להערכת צריכת המים של הצמח.

עומר שגיא מחברת פיטק (Phytech), שפיתחה טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית למעקב וניתוח מידע על יבולים, הציג את מוצר הדגל של החברה – הדנדרומטר שמודד את השינויים ברדיוס הגזע. שגיא הרחיב על התבנית העונתית, כמו גם על המשמעות היומית של השינויים כדי לנטר השקיה ולחסוך במים.

האגרונום גיא מרגולין מחברת Saturas, הציג את הסנסור של החברה – מעין אוסמומטר המורכב בצמידות לעצה של הגזע, ובעצם מודד את השינויים בריכוז המומסים בגזע, שמושפע מעקת המים של הצמח.

את מושב הגנת הצומח פתחה ד"ר תרצה זהבי, עם הצגת הקשיים והפערים שיש בענף. דגש משמעותי תפסה סוגיית חיידק הקסליליה, שנמצא בעיקר בכרמי הצפון ומהווה איום רציני על בריאות הגפנים וקיומן, כאשר חיידק קסיללה מוגדר כנגע הסגר במדינות רבות בעולם, וביניהן ישראל. במסגרת זו בוצע סקר קסליליה ארצי בגפן מאמצע יולי עד תחילת אוקטובר 22, בו נסקרו כ- 18% מתוך כ- 6750 חלקות בישראל. באזור החשוד – גליל ורמת הגולן נסקרו 32% מהחלקות . כמו כן, החל מ- 14.7.22 נלקחו 850 דגימות גפן מכל הארץ. מתוכן נמצאו 290 דגימות חיוביות (נגועות), ובוצעו פניות לבעלי עניין ב- 35 מקרים של גפנים חשודות.

יונתן אלימלך ופרופ' לאה בם מחברת WITI, הרצו על זיהוי מוקדם של מחלות גפן בשיטת אל-הרס.

עופר איבלין-הררי מחברת Scarecrow, הציג מערכת לניטור מזיקים אוטומטי ותוכנה לניהול הגנת הצומח. המערכת כוללת מלכודת המאפשרת לכידה של טווח רחב של מזיקים, תוך שימוש בדף דביק ואמצעי משיכה.

הרצאתה של ד"ר עירית גזית מחברת דיסנס, עסקה בשימוש בכלבים לזיהוי מוקדם של מזיקים ומחלות בחקלאות.

ד"ר אלעד סגל מחברת Drift-sense,  דיבר על מיקסום יכולות הדיוק בריסוסים.  "המשימה שלנו היא חיזוי הזמנים האופטימליים ביותר לריסוס אגרוכימיקלים, במטרה למקסם את דיוק הטיפול ויעילותו".

את הכנס חתם ד"ר צור גרנביץ' מחברת C-corp, בהרצאתו על מדידת היבול בענבי מאכל לאורך הגידול, כשאופטימיזציית ניהול אשכולות מביאה להגדלת רווחים. לדבריו, שימוש בטכנולוגיית הדיוק של C-corp  בכרמי ענבי מאכל מגדיל את רווחי הכורם בכ- 50%.

סומלייה 2023 – על מה לא לוותר רשימה חלקית

אבי בן עמי מארגן התערוכה מכה שוב, והפעם עם רשימת יקבים מאוד גדולה שמשתתפים באירוע השנתי החשוב הזה של תעשיית היין הישראלית (שלישי ורביעי 14-15.2.23 בהיכל התרבות). אחרי שנתיים של קורונה, אחרי שינוי תפיסה שיווקית אצל מרבית היקבים הבינוניים והקטנים, אחרי שנת שמיטה, אפשר להתחיל לנשום וליהנות מהתעשייה שלא מפסיקה להפתיע לרגע.

השנה התחילה עם עזיבתם של שני ייננים ותיקים בענף: דוד בר אילן את יקב טוליפ, מיכה ועדיה את הרי גליל. זו הזדמנות טובה לפגוש אותם בתערוכה ולאחל המשך דרך צלחה, וכמובן לנסות לברר מי ייכנס לנעליהם – דרך אגב, לשני היקבים יש כמה מועמדים מאוד מעניינים.

יינות 2022 הלבנים מתחילים לצאת לשוק בימים אלה, ומרבית היקבים מביאים אותם לסומלייה לטעימה. הולך להיות מאוד מעניין כאינדיקציה איך יהיו היינות הישראלים של בציר זה.

ואם כבר אנחנו נוגעים ביינות ישראלים, אז הקומבינה הכי גדולה של מספר יקבים, בעיקר גדולים, היא לנצל את המצב של השמיטה, ולהביא מחו"ל מאות אלפי ליטרים של מיץ ענבים מאוד זול. בזה לא נגמר העסק, כי מרביתם גם מביאים יין מוכן מאמריקה, ספרד ואפילו קפריסין. מדובר ביין מוכן לשתייה שמגיע במכולות ענק, ופה בארץ הם פשוט מבקבקים אותו כיין ישראלי לכל דבר, ויש כאלה שחתימת היינן הישראלי מעטרת את הבקבוקים שלהם.

מדובר כאן פה באחת מהפרשות ההזויות שיקבים עושים. יש כאלה שמגדילים לעשות, ומצהירים על היין המוכן שהם מייבאים כיין למטרת יצוא. כך הם זוכים בפטור ממכס, כאשר הם מוכרים חלק חזרה לספקים בחו"ל, ואפילו מקבלים מענקי יצוא.

מדובר בקומבינה מסריחה של יקבים עם ייננים שלא הייתם מאמינים שעושים זאת, וקשה להאמין ולהבין את כמויות יין נוכרי שמבוקבק כיין ישראלי. לצערי זה כבר לא מפתיע אותי. משהו רקוב בממלכת דנמרק, וענף היין הוא כפר קטן בממלכה זו.

התפקיד שלנו הוא לחשוף ולהתריע, אבל אם ציבור חובבי היין ממשיך לקנות מאותם יקבים זה כבר עניין שלו. בכל אופן  מדובר ביומיים של חגיגה, אז ננסה לא להשבית את השמחה. יגיעו להיכל התרבות עשרות יקבים עם מאות סוגי יינות. שולים על מה לא לוותר בשום פנים ואופן? הנה הרשימה החלקית שלי.

יקב נעמן

עשר שנים אחרי 2017 – בלנד בורדו שמרביתו קברנה פרנק, זכה במדליית זהב כפול בטרה וינו השנה. יין משובח. בלנד מענבי קברנה סובניון , מרל ופטי ורדו. לא טעמתי,  מחכה בקוצר רוח.

מרלו גרנד רזרב 2014 – 100% ענבי מרלו מכרם הר יחמור. התיישן שנתיים בחבית. לא בכל שנה רמי עושה גרנד רזרב אלא רק כשהוא מזהה איכות יוצאת דופן. אני לא מחובבי המרלו הצפוני, אבל גם כאן רמי נעמן הצליח עם חומר גלם משובח.

יקב תבור

מרסלאן 2019 – יין מדויק, עשיר, מאוד ים תיכוני, בלי משחקים.

אקו אדום 2017 – קברנה סוביניון, מרלו, סירה וקברנה פרנק. בשרני, נושך, ינוקא עם פוטנציאל אדיר.

יקב דלתון

קריניאן אסופה 2021 – גיא אשל היינן פשוט לא הפריע לגפנים בנות ה- 40 לעשות את העבודה. נפלא.

סוביניון בלאן אסופה 2021 – הזדמנות לטעום משהו שונה ואחר. היין תסס והתבגר בכדי חרס.

יקב שירן

ריזלינג 2021  אלי שירן היינן עם הריזלינג המדהים שלו. תתחילו אצלו את הטעימות, החיוך לא יירד מהפנים.

שירת ציפורים 2020 – קריניאן, סירה, טמפרניו וגרנאש. אני לא יודע באיזה סולם הציפורים שרות, אבל זה יין ממש אודה (Ode) – שיר חגיגי. אחחחחח אושר.

יקב מדבר

גרנאש סירה 2020 –  אכן ביין הזה אפשר להרגיש את הטרואר המדברי. נפלא.

רוזה 2022 – עשוי מענבי סירה. לא טעמתי, מחכה בכיליון עיניים.

יקב רקנאטי

היקב יטעים שני יינות חדשים – שרדונה תל פארס 2021 ו- קריניאן פרא 2020. אני ממליץ לבקש לטעום יינות דומים משנות בציר 2020 ו- 2019 בהתאם.

יקב וילה וילהלמה

טיימלס 2006 – 89 חודשי חבית. בן 16 שנים וחצי, ובפה זה לא יאומן השד הצעיר הזה. חובה לבקר, חובה לנסות להבין מה מוטי גולדמן עושה בחדר החביות שלו. מרתק.

סוביניון בלאן 2022 – מהחלקה החדשה שמוטי נטע בבני עטרות מול היקב. טעמתי את הענבים על הגפנים, ואני מחכה לטעום את היין.

יקב אפק

אחד יקבי הבוטיק הכי משובחים. אם לפני כמה שנים הופתעתי מהיכולת של היינן אהרון ג'לח, אז כבר אין הפתעות – כל יין זו באמת יצירה משובחת.

שרדונה 2020 – לדעתי הטוב ביותר מזן זה שתוכלו למצוא בתערוכה

ולירון 2019 – לא טעמתי עדיין. אם לנשפוט לפי ולירון 2018 מסירה ופטיט סירה – זה היה יין גדול, עשיר, בומבסטי, שופע. חוויה. מחכה ל- 2019.

יקב סוסון ים

בלזק לבן 2021– בלנד מענבי רוסאן, שנין בלאן וסוביניון בלאן. אלה זנים סוליסטים שזאב דוניה מתעלל בהם, ומכריח אותם לחיות בהרמוניה נפלאה. הקומדיה האנושית של זאב.

עוז 2020– בלנד אדום מענבי סינסאו, גרנאש, קברנה סוביניון ופטיט סירה. יין שגורם להפסיק לחשוב על החיים האומללים שיש מסביב, ולהבין שעמוס עוז סיכם את זה בשבילנו:  "המקום שיצאנו ממנו לא היה רע. אם ככה, אז אולי המוות באמת לא נורא: לצאת מהרחם, להרעיש כאן קצת, להתרוצץ, לקנות, לנסוע, לשוב, לאהוב, לעשות רושם, להתפעל, להתאכזב, ואחר כך פשוט לחזור לרחם? בסדר, למה לא. הלוא שם ברחם, מטפלים בנו, עוטפים אותנו בחום וברוך, מאכילים אותנו, ואין שם דאגות".

יקב שילה

עמיחי לוריא הוא היינן שהכי מאתגר את הזנים שמהם הוא רוקח את היינות שלו.

סוד פטי ורדו 2019 – יין עוצמתי, מורכב מאוד, שופע. שונה לחלוטין בנוף הישראלי.

פטיט סירה 2019  – ועל זה נאמר זה הקטן גדול יהיה. פטיט סירה שקשה אפילו לתאר עד כמה הוא מושלם.

יקב רוגלית

זהו יקב שכבש אותי כבר לפני שש שנים. בדוכן שלהם באיזו תערוכה עמדה הייננית שרון כהן מבוישת, כמי שהתקשתה להאמין שהיא באמת מטעימה את היינות של היקב הקטן שלה, קצת התקשיתי להאמין שהיא בוגרת ניר שחם, קצת התקשיתי להאמין שאלו היינות הראשונים שלה, שהיו כמו של יינן מאוד ותיק, שעבד ביקבים גדולים או למד והתמחה בכמה כאלה בבורדו. אני חושב שבזכות שרון התחלתי להבין את המשמעות של יינן או ייננית שבאמת מחוברים בכל נפשם ותשוקתם ליין.

ניגון 2019 – בלנד מענבי קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו. לא טעמתי ומחכה בקוצר רוח לטעום בסומלייה. הבקבוק מעוטר בציור מקסים של אישה מנגנת בצ'לו, אותו צייר קובי, שנולד ב- 1961 ועסק מגיל צעיר בספורט אתגרי. ב- 1991 הקים בית ספר לרחיפה והפך למומחה בתחום. לאחר שנתיים נפצע אנושות במהלך הספורט האהוב עליו: "טסתי במצנח רחיפה בזיכרון יעקב, ועשיתי מה שלא שצריך לעשות וחזרתי להר ושברתי את הצוואר. כרגע אני משותק מהצוואר למטה. אני מזיז רק את הכתפיים והראש, ועם זה חיים".

קובי התעורר לעולם שהוא לא מכיר, ומכאן בחר ולמד לחיות חיים עצמאיים. שש שנים לאחר התאונה הוא החל לצייר בפה, "הציור ממלא לי את העיניים בשדות ירוקים, שמיים כחולים. כל דבר שאני רואה במציאות זה אובייקט ציור. היום אני מסתכל על החיים כמתנה יפה". קובי יהיה בתערוכת סומלייה, ואולי ידאג להביא את התמונה המקורית.

יקב ירושלים

סוביניון בלאן פרמיום 2022 – שרדונה וינטג' 2022 – רוזה פרמיום 2022 – ליאור לקסר שולח את יינות הבציר האחרון, ואם לשפוט לפי היינות הלבנים שלו מבציר 2021, אז כרגיל הוא עושה בית ספר לכל השאר.

לסיכום: יש עוד הרבה יקבים והמון יין. תטעמו, תשאלו שאלות, ותפרגנו

 יונתן לבני מבקר ביקב שירן

יום גשם  שלא נפסק וקר בירושלים וסביבתה. מעט מכוניות מסתובבות בכבישים. אני בדרכי לאפרת בערפל ובגשם ומעט שלג, בדרכי לביתו של אלי שירן, בעל היקב שנושא את שמו. היקב עצמו נמצא באזור התעשייתי של חברון. בביתו של אלי שירן נפתחים תשעה בקבוקים של היינות שהוא מייצר.

שירן הוא אוטודידקט של יין. בעבר היה בעלים של סופרמרקט ואחר כך הפך לעורך דין. הוא תמיד אהב יין, וכך למד במסגרת מט"י קורס תיאורטי של ייננות. סבלנות כנראה אינה מאפיינת אותו, מכיוון שעוד לפני סיום הקורס הוא כבר רכש ציוד מתקדם, והחל לייצר יין בעצמו.

כשאני שואל אותו מה מאפיין את יינותיו, הוא משיב לי כך: "אני לא איש של טרואר. אני טרואריסט רק במובן זה שאני לוקח את הענבים הטובים ביותר מכל טרואר, ומערבב את סוגי הענבים כדי לקבל את מה שאני רוצה. לא איכפת לי מהיכן הענבים מגיעים, ובלבד שהם יהיו הענבים הטובים ביותר. עבור הבלנדים שלי אני משלב ענבים מגוש עציון עם ענבים מהגולן ומהגליל. איכות הענבים חשובה – לא מקום הגידול. אני לוקח את הענבים שאני חושב שהם הטובים ביותר. הבלנדים שאני מייצר נמצאים בכל שטח, הטרוארים שונים".

כשאני מנסה לרדת לשורשו של ההסבר, הוא מחייך ומוסיף: "אני לא יקב מקומי – אני מחבר את כל חלקי הארץ". אלי שירן מייצר כ-10,000 בקבוקים בשנה, ומייצא חלק ניכר מהיינות – בעיקר לארה"ב. עוד דבר שמאפיין את יינותיו, אלה הם השמות: אביו היה חזן והוא עצמו גדל בבית מוזיקלי. לכן שמות היינות שאובים מהידע המוזיקלי והחזנות. את הביקור הוא מסכם לי כך: "אני מנסה לא לקלקל את נזר הבריאה שהבורא או הטבע נתנו לנו ביינות. אני שומר את הנגיעה שלי בבלנדים שאני מייצר".

סמיון 2021 –  ענבים מכרם הרוח בצפון רמת הגולן. התסיסה נעשתה ללא חבית במשך כחודשיים על השמרים (Sur Lie). סמיון עם בוקה שלא מתאר נכונה את מה שאתה שותה, כי הטעם טוב ונעים – הבוקה לא. 13% אלכוהול. שירן סבור כי כרם הסמיון הוא אחד הטובים בארץ, ואכן לאוהבי הזן הוא חגיגה בפה. המחיר 110 ₪.

שרדונה 2021 – ענבים מקיבוץ ראש צורים בגוש עציון בגובה של כ- 1000 מטרים. גם יין זה נעשה ללא חבית, ושהה בנירוסטה כ- 6 חודשים עד הביקבוק. שרדונה לא חמאתי, קליל ונעים לשתייה, עם מליחות קלה בסיומת שנותנת תחושה של מינרליות, 13% אלכוהול. שירן סבור ש "שרדונה לא צריך להיות פירותי מדי, כי אז הוא משעמם". ללא ספק זה שרדונה שונה בטעמיו מרוב השרדונה-ים שמיוצרים בארץ. שווה לנסותו על מנת להתחבר לשרדונה שונה. המחיר 110 ₪.

ריזלינג 2021 – אני חסיד של זן הריזלינג. אחדים מהריזלינגים בארץ מגיעים מאזור גבעת ישעיהו. זה של שירן מגיע מכרם בן זמרה האגדי, שם יש כארבעה דונם ריזלינג בכרם נטוע בגבול המושב. עוד אין לו הפטרוליות שאני כל כך אוהב בריזלינגים טובים. עם זאת החומציות נעימה ומעט גבוהה, ולכן אני סבור שעם חלוף הזמן הפטרוליות תבקע. אולי אם הייתי ממתין מספר שעות לאחר פתיחת הבקבוק, הייתי מקבל מינרליות מוגברת. שירן מודה כי "הריזלינגים בארץ הם לא אירופאים – אבל טובים". הענבים שהו 6 חודשים בחביות. יין צעיר, רענן ונעים לשתייה, גם אם אינו ריזלינג אירופאי. המחיר 110 ₪.

סופרן 2021 – עברנו לאדומים ולשמות המוזיקליים של הבלנדים השונים. יין מורכב מ- 93% ענבי גרנאש מתקוע ו- 7% פטיט סירה מכרמי יוסף באשכולות שלמים. כמו הרבה מיינותיו של שירן, זהו בלנד שאינו מקובל בעולם. "לי לא חשוב אם זה מקובל או לא בעולם הייננות. אם אני אוהב, אז זה מה שחשוב. אין לי כללים". בוקה מרתק של ענבים ששהו שנה בחבית לפני הכנת הבלנד. יין כהה, כמעט סגול, עם טעמים של שזיפים כהים. העץ לא בולט ביין, והטעמים רעננים. כיף של יין שיתיישן נהדר. המחיר 130 ₪.

שירת הציפורים 2021 – בלנד "שירני" טיפוסי, שלא תמצאו במקום אחר. 62% פילד בלנד (התססה משותפת) של סירה וטמפרניו, 26% גרנאש – שלושת הזנים מעין דור, ו-12% קריניאן גפנים בוגרות מנווה ירק. יין טעים, עדין ועגול. שתיתי בשנה שעברה את היין מ- 2020, והוא הזכיר לי יינות ספרדיים. היין של 2021 הזכיר לי יינות פריוראט מספרד, שדומים ליינות ישראלים כי  גם שם לא מפחדים מאחוזי אלכוהול גבוהים, ויש הרבה סוגי ענבים בבלנדים – לא מסתפקים בעיקר בטמפרניו. היין התיישן  בחביות אמריקאיות, צרפתיות והונגריות במשך שנה. "שירת הציפורים" הוא מזמור חג המולד ושיר ערש קָטַלּוּנִי מסורתי, המתאר שמות של ציפורים שונים. כל כך אהבתי את היין, אז לקחתי הביתה את מה שנשאר מהטעימה. אחרי מספר שעות הוא היה עוד יותר מורכב. חוויה ייננית, לא להחמיץ. המחיר 130 ₪.

טריו 2021 – יש עוד יקב שמייצר יין בשם טריו, אך שירן ממשיך להשתמש בשם מפני שהיין עשוי בעיקר משלושה זנים ובטריו מוזיקלי עסקינן, אם כי אולי היה צריך לקרוא לו קווטרו. אסביר: 50% קריניאן מגפנים בוגרות מנווה ירק, 30% סירה מעין דור, ו- 18% פטיט סירה מכרמי יוסף – חלק מהם אשכולות שלמים. עוד 2% ענבי גרנאש הוספו ליין, אבל זה אחוז כל כך קטן שאין חובה להזכירו, ואכן הם לא מופיעים בתווית. שירן מספר כי אחוזים אלה נוספו רק בסוף, כדי להשיג טעם עוד יותר שונה – "אין בלנד כזה בשום מקום". היין שהה שנה בחביות צרפתיות ואמריקאיות. מחירו 130 ₪.

כשביקשתי מאלי שירן הסבר לבלנדים השונים, הוא ציין כי חברים קוראים ליין הסופרן – המאהב, לטריו – הפילוסוף, ולמנצח – הפרחח. כולם אכן חלק מהייחודיות של שירן.

המנצח 2021 – בלנד של 23% אשכולות שלמים של פטיט סירה מכרמי יוסף ו-77% פטי ורדו מגבעת ישעיהו. 13% אלכוהול. יין מלא גוף, עם טעמי טבק וקפה אספרסו. לטעמי מעט מריר מדי בסיום. שונה מכל יין ששתיתם אי  פעם. לא החלטתי אם אני אוהב אותו או רק מתפעל מהשוני שבטעמים. המחיר 130 ₪.

טמפרניו זני 2021 – ענבים מעין דור, ששהו שנה בחביות אמריקאיות וצרפתיות. היין זקוק להרבה מנוחה בטרם ייפתח. הסיומת מרירה מדי לטעמי. טמפרניו הוא ענב שמאפיין את יינות ספרד כמובן, אך גם בארגנטינה הייתה לו עדנה. באופן אישי אני פחות מתחבר אליו, אך מי שירצה לטעום טמפרניו ישראלי כשר מוזמן לטעום אותו; מאוד דומה ליין ספרדי מאותו סוג. המחיר 170 ₪. לדעתי יקר מדי בשביל מה שהוא.

קריניאן גפנים בוגרות 2021 – הענבים מנווה ירק, תסיסה בשני סוגי שמרים. חביות הונגריות משומשות בלבד, בהן שהה היין במשך 12 חודשים. צבע היין סגול, בוקה חלומי. אני אוהב את זן הקרינאן, ממנו עושה אסף פז מיקב ויתקין יין פנומנלי. גם הקריניאן של שירן אופייני לזן, עם מתיקות עדינה בסיומת של יין שכול כך מאפיין את היינות הטובים של הארץ. המחיר 170 ₪ – בהתחשב באיכות הוא לא יקר מדי.

כללית, בהתחשב בכך שמדובר ביקב בוטיק קטן – המחירים הוגנים, למעט הטמפרניו שהתייחסתי למחירו. יש לציין גם כי המחירים לא הועלו לעומת השנה שעברה, מה שכן עשו יקבים רבים.

אמנון פאר בטעימת יינות טומאסי במתחם האחים שקד

בחדר הטעימות החדש שבמתחם 'האחים שקד' ברמת חן, התקיימה טעימה מאוד מעניינת ומהנה של יינות יקב טומאסי (Tommasi) מוואלפוליצ'לה (Valpolicela)  שבחבל וונטו  (Veneto) בצפון מזרח  איטליה.

ליקב טומאסי המשפחתי שנוסד ב- 1902 על ידי ג'אקומו טומאסי יש מוניטין רב-שנים כיצרן יין איטלקי איכותי, והיום נחשב לאחד הטובים והחשובים באזור. לטומאסי יש 1,350 דונם כרמים הנטועים בוואלפוליצ'לה, שמהם מפיקים את היינות האופייניים לאזור – אמרונה וריפאסו, שמבטאים היטב את הטרואר של האזור. זני  הענבים העיקריים של היקב  הם קורבינה, רונדינלה  ומולינרה. כל הענבים מהכרמים שלהם, הם לא קונים מכל מקור אחר אך לפעמים מוכרים עודפים. את הטעימה הוביל ג'ורג'יו קרסלה (Giorgio Carsela) – מנהל היצוא של יקב טומאסי, שבמבטא  בריטי הסביר שהאנגלית הרהוטה בפיו היא תוצאה של שמונה שנות מגורים בלונדון. הוא סיפר שמרבית בני משפחת טומאסי מעורבים בעבודות היקב השונות, וגם כשמדובר ביקב בן יותר מ- 100 שנים, עדיין היינות והיקב מבקשים להתחדש  במיתוג, שיווק וחשיבה אסטרטגיות.

את הטעימה פתחנו עם שני יינות לבנים:

Tommasi Prosecco – עשוי מענבי גלרה מכרם יחידני.יין אלגנטי פירותי עם בעבוע עדין. בתהליך הייצור מתבצעת התסיסה השנייה במכלים סגורים לקבלת בעבוע טבעי. יין כייפי שמחירו 65 ₪.

2021  Tommasi Pinot Grigio Le Rosse – מכרם יחידני. היין תסס ושהה במיכלי נירוסטה לשימור הרעננות. התוצאה: יין פירותי רענן וארומטי, צבעו ירקרק בהיר, באף ריחות של דבש ופריחה. מחירו 70 ₪ – יין נהדר.

עברנו לאדומים:

Classico Superiore Rafael SV 2019 Tommasi – הענבים מכרם יחידני: קורבינה (60%), רונדינלה (25%) ומולינרה (15%). מיוצרים ממנו 20,000 בקבוקים בשנה. התיישן 15 חודשים בחביות עץ אלון סלובניות. צבעו אדום חזק. באף ריח של דובדבנים שחורים ופטל, פלפל שחור ותבלינים. גוף בינוני עם הרבה פרי וטאנינים עדינים, 12.5% אלכוהול, סיומת נעימה. טעים. מחירו 85 ₪.

2018 Tommasi Ripasso Classico Superiore – עשוי מענבי קורבינה (70%), רונדינלה (25%) וקורבינונה (5%), שנותרו מענבים שיועדו לאמרונה. היין התיישן בחביות עץ אלון סלובניות מסורתיות של 6500 ליטר במשך 18 חודשים. צבעו אדום עמוק. באף שוקולד, ארומה של פירות יבשים, פירות שחורים ותבלינים. ריפאסו קלאסי מאוזן. גוף מלא עם טאנינים מוצקים אך מתוקים וטעמי פרי. סיומת ארוכה ונעימה. טעים ונעים. מחירו 110 ₪.

עברנו לאמרונה, שהומצא ב- 1959 ומיוצר מזני הענבים קורבינה ורונזה, רונדילה, קורבינונה, מולינרה, ולפעמים תוספת קטנה של אוזלטה. אחרי הבציר נבחרים הענבים הטובים ביותר לייצור האמרונה. מכניסים את הענבים למדפי עץ, שם הם עוברים ייבוש מבוקר של 100 עד 150 ימים, כשבמהלך זמן זה מאבדים הענבים בגלל הייבוש כ- 50% מהנפח שלהם, וריכוז הסוכר עולה. אחרי הייבוש מועכים את הענבים שעוברים תסיסה אלכוהולית ותסיסה מלולאקטית, והיין מועבר ליישון בחביות עץ אלון סלובני לשלוש שנים. תהליך זה נותן ליינות האמרונה ריחות וטעמים מורכבים, עם ארומות של צימוקים, פירות בשלים ומתקתקות. היין מרוכז ועוצמתי, עם סיומת ארוכה ופירותיות.

טעמנו שלושה אמרונה: טומאסי אמרונה דלה ואלפוליצ'לה קלאסיקו מהשנים 2010,2013 ו- 2018.

Tommasi Amarone Classico 2010 – זני ענבים: קורבינה (50%), רונדינלה (30%), קורבינונה (15%), מולינרה (5%). באף ריחות אבק, תבלינים, כמון, זעפרן, פירות  יבשים, שוקולד. בפה צימוקים, קפה, עם טאנינים נעימים, חומציות בינונית וסיומת ארוכה ומתקתקה. אמרונה קלאסי נהדר. מחירו 500 ₪.

Tommasi Amarone Classico 2013 – זני ענבים: קורבינה (50%), רונדינלה (30%), קורבינונה (15%) ואוזלטה  (5%) להעשרת הצבע. יין עם ניחוחות של שוקולד, מוקה, פלפל ירוק ושחור, יין מאוזן עם גוף מלא, טאנינים טובים, חומציות נהדרת, ארומות חזקות. פירותי עם סיומת ארוכה ונהדרת. לטעמי יין נפלא ועוצמתי. אהבתי במיוחד. מחירו 350 ₪.

Tommasi Amarone Classico 2018 – זני ענבים: קורבינה (50%), רונדינלה (30%), קורבינונה (15%) ואוזלטה  (5%). באף שוקולד, פלפל ירוק, חומץ. ארומות חזקות, טאנינים חזקים וסיומת בינונית. מחירו 250 ₪.

טעמנו שני יינות נוספים מהכרם האיכותי והבוגר ביותר של טומאסי, בסמוך לבית המשפחה המקורי:

Tommasi Amarone Classico Riserva Ca’ Florian מבצירי 2010  ו- 2013. זני ענבים: קורבינה (75%), רונדינלה (5%), קורבינונה (20%). לאחר הבציר עברו הענבים ייבוש מבוקר במשך כ- 100 ימים, במהלכם איבדו כ- 50% מנפחם. לאחר השלמת התסיסה התיישן היין שנה בחביות באריק קטנות של 220 ליטר, ושלוש שנים נוספות בחביות עץ אלון סלובניות של  3,500 ליטר. היין משוחרר לשוק לאחר התיישנות נוספת של כשנה עד ארבע שנים בבקבוק, לא לפני שהטאנינים רכים ולא אגרסיביים.

Tommasi Amarone Ca’ Florian 2010 – באף מוקה וקפה, אניס, פירות שחורים ובשלים. יין מאוזן, גוף בינוני, טאנינים רכים, חמיצות טובה. סיומת נעימה וחלקה. מחירו 585 ₪.

Tommasi Amarone Ca’ Florian 2013 – צבע אדום עמוק. באף פירות אדומים בשלים, קקאו, שוקולד, מוקה ותבלינים. אלגנטי, גוף מלא מאוזן, טאנינים רכים ונעימים, סיומת ארוכה. יופי של יין. מחירו 490 ₪.

לקינוח Tommasi Grappa di Amarone – הגראפה של טומאסי מיוצרת מגפת הענבים ששימשו ליצור האמרונה של היקב.  צבע זהוב. באף ריחות  של עץ אלון, וניל ותבלינים. גראפה פירותית עם סיומת טובה. מחירה 235 ₪.

לסיום, קצת קולטורה והקשר לטומאסי. לפני יותר משנה יצא בנטפליקס הסרט Love in the Villa. הצילומים התבצעו בוורונה, ויקב טומאסי עבד יחד עם ההפקה. היינות ומרתף היינות נבחרו למעשה לגיבורי הסרט, שמספר את סיפורם של ג'ולי וצ'רלי בעיר האהבה והיין.

טיול החלומות של ג'ולי לורונה הופך מעניין כשהיא מגלה שהווילה השכורה שלה כבר תפוסה על ידי זר מושך ומעצבן.  היא כאן אחרי פרידה, כדי למצוא נחמה במהלך שהותה, בעוד הוא בעיר לרגל Vinitaly – יריד היין. בין מריבות, מבטים עצבניים וסוף טוב, מתגלה דמותה של ורונה המקסימה, וניתן לגלות עד כמה העיר קשורה למיתוס של רומיאו ויוליה ועד כמה עמוק וחשוב הקשר עם היין והטרואר. טומאסי הופך לאחד הגיבורים באמצעות התמונות של בקבוקי היינות הממותגים ושל  המרתף, שהוא הרקע המרמז של אחת הסצנות המרכזיות. מומלץ.

אמרונה משובח, חברה נעימה, אירוח בחדר טעימות מאובזר ואפילו סרט; מה צריך יותר? לחיים ,Salute