מכון היצוא: באה לשכונה בחורה חדשה

אלון גונן: בשבוע שעבר עלתה בפייסבוק בקשה על ידי גורם שלישי, לנסות לתווך בין היקבים ובין מכון היצוא ומנהלת ענף היין החדשה – ברכה רפופורט, שנכנסה לתפקיד לפני מספר שבועות. היא החליפה את עדי טייכר שניהלה את תחום היין מעל שנתיים, ועתה קודמה לתפקיד מנהלת תחום מזון במכון היצוא, שיושבת הראש שלו היא איילת נחמיאס-ורבין.

ברכה רפופורט פנתה למספר יקבים, על מנת לנסות לקבוע פגישת תיאום עמדות ותיאום ציפיות לגבי מה צריך מכון היצוא לעשות. היקבים שאליהם פנתה רפופורט, סרבו להתייחס. כאשר פניתי לאותם יקבים על מנת לקבל את התייחסותם, הבנתי שמכון היצוא איבד לחלוטין מאמינותו בכל הקשור ליקבים הישראלים. אני לא יכול להאשים את היקבים.

כתבתי רבות במהלך השנתיים האחרונות ואף יותר, על התנהלות לא מקצועית, חוסר הבנה מינימלי – בעיקר של הקודמת בתפקיד עדי טייכר, מי שהייתה אמונה על פרויקט קידום היין בארצות הברית ופשוט נכשלה. לא מפני  שהפרויקט הופסק בגלל משבר הקורונה, אלא כי היא לא התייחסה ליקבים, לא שיתפה אותם בהחלטות, לא דיווחה להם מה נעשה עם הכסף. פשוט מבחינתה קיבלה תקציב של מילוני דולרים, כשעד היום היקבים לא קיבלו דין וחשבון ראוי על מה נעשה עם הכסף, מה נעשה עם הפרויקט, או תשובה לשאלה הכי פשוטה: על מה ולמה קיבלה עדי טייכר משכורת במשך שנתיים, כשהיא לא עשתה דבר וחצי דבר למען ענף היין. שום תערוכה בינלאומית, שום מיזם, שום תוכניות עבודה, ואפילו לא תוכנית מגרה מה יקרה אם יצוץ משבר נוסף  בדמות הקורונה – שום עבודת מטה, שום עבודת שטח. ענף היין לא היה קיים במכון היצוא במהלך שנות עבודתה של עדי טייכר.

אני באופן אישי חושב שהיקבים נפגעו מכה אנושה, עם חוסר אמון שאני לא בטוח שאפשר לתקן. בטח לא היקבים הם אלה שצריכים לזחול למכון היצוא. אם גוף זה רוצה להמשיך לעסוק בענף היין, חובה עליו קודם כל לדווח ליקבים ולהציג חשבוניות, על מנת שהם יבינו מה קרה לכסף ואיפה הוא; מה תוכניות העתידיות, איזה תערוכות יש להם בקנה לשנת 2023 (כנראה כלום).

אולי ברכה רפופורט, שאיני מכיר אותה,  באה עם כוונות טובות ועם אמביציה ורצון ללמוד את הנושא, אבל קודם כל היא צריכה לפנות לממונים עליה, ולדרוש מהם כלים להתמודדות עם ענף פגוע, לספק לענף תשובות, וכן לצאת לשטח, להגיע ליקבים כמבקרת ולא כבעלת תפקיד – תתחילי להכיר את הענף. זה שלא רוצים להיפגש איתך, רק מראה לך כמה עדי טייכר שרפה את האדמה בזמן כהונתה. תפקידך עכשיו לנסות להציל, להכיר, לבנות אמון מחדש. זה לא יהיה קל, בטח אם כל מה שאת עושה זה לשלוח מייל ומבקשת לדעת איך את יכולה לעזור לענף. ברור שזה נראה לבעלי היקבים מגוחך.

זה בסדר לא להבין ביין או לא להכיר את הענף, אבל זה יותר מבסדר לנסות ללמוד אותו ולהכיר את הנפשות הפועלות – כולן וכולם אנשים מקסימים שענף היין הישראלי חשוב להם. אתם לעומת זאת, איך לומר, יושבים על כיסא מרופד בחדר ממוזג, ודואגים לתפקיד הבא. הגיע הזמן שדברים ישתנו. באת לעבוד, אז תעבדי. גם עיתונות היין תדע לפרגן ולתמוך ולעודד, אבל קודם כל יש לכם חוב גדול לפרוע לאנשי התעשייה.

משבר האקלים: אצבע אלוהים ותו לא

אלון גונן: במאמרו של ד"ר ישי נצר שפרסמנו ב- 4.11.22, מוצגת שוב האסכולה של תומכי ההתחממות הגלובלית. הפעם מוביל אותנו ישי ללאפיט שבבורדו, אל היינן הראשי של יקב שאטו לאפיט, אריק קוהלר, "שלמרות מעמדו הנשגב בסצנת היין העולמית, הבחור מודה בפה מלא: 80 אחוז מאיכות היין נקבעים בכרם", כך מצטט ד"ר נצר את היינן.

הבחירה בבורדו כמודל מייצג את ההתחממות הגלובלית היא שגויה. באזור זה יש להם בעיות חוקיות עם זני ענבים, שמה לעשות הדור הצעיר פחות מתחבר אליהם, ובעיות של התמודדות עם עולם חדש שמציע הרבה יותר טעמים ואיכויות. דור הבורדו הקלאסי הכבד, שמוכן לשלם עשרות ומאות יורו לבקבוק, הופך למינורי. הצרפתים מאז ומעולם היו תקועים בפרדיגמה ידועה מראש, כזו שחושבת רק עליהם והשאר לא חשוב או לא קיים.

ברור שיש שינויי מזג אויר, ברור שיש שריפות שגורמות להרס הטבע, ונהרות שמתייבשים בגלל שינוי נתיבי זרימה וסכרים שנבנים על ידי מעשה אדם. יחד עם זאת, השנה דיווחו בגרמניה על יבולי שיא, ובספרד ובאיטליה על יבולים כמעט כפולים. אז אין תשובה קלה לשאלה האם שינויי האקלים יהיו טובים או רעים לאיכות היין בהמשך. מה שבטוח זה שלייננים רבים יש אתגרים חדשים.

דרך אגב, הדיבורים על ההתחממות הגלובלית החלו בשנת 2003.  האם מישהו מהכורמים הגדולים בעולם נתן דעתו על שינויים שצריכים להיעשות בכרמים? חופות למשל, נטיעות במקומות מוצלים למשל; שינויים שהיו צריכים להיעשות בכרמים על מנת להתאים את עצמם למצב החדש. ואולי כבר אז היו צריכים להתחיל לחשוב על שינוי סגנון. כל זה לא קרה. בעשור הבא, בסביבות 2013 ירד לייננים רבים  האסימון – שנים של בצירים בתנאים קשים. הבצירים הפכו לחמים משמעותית לעומת הבצירים הקרירים של העשור הקודם. גשמים באו במפתיע ועיכבו את ההבשלה, ואזורים רבים אף סבלו בגלל זה מרקבונות קשים.

מספר שנים לאחר מכן, בסביבות 2016, ההנחה שהחום וההתחממות הגלובלית אשמים קצת התפוצצה לחברים בבורדו ובבורגון בפנים, כאשר אירועי כפור גרמו לנזק מאוד רציני באזורים שלהם. אבל כאמור, הצרפתים כפי שכתבתי לא עשו הרבה, חוץ מלהתלונן ולהמשיך לחיות באשליה שיש בצירים קרים, ושינויים משמעותיים בכרם וביקב צרכים להיעשות רק בשנים חמות יוצאות דופן.

הונאה עצמית לא מודעת זו סללה את הדרך לאשליה המסוכנת שעדיין יש בצירים קרירים, וששינויים קיצוניים בכרם ובמרתף נחוצים רק בשנים חמות "יוצאת דופן". אירועים כמו נזקי הכפור האדירים באביב 2016 בבורגונדי, כנראה אישרו שלא תמיד החום הוא הנושא שצריך לפעול לפיו. אבל ב- 2019 הגיעה קריאת השכמה דווקא מגרמניה, אוסטריה ואיטליה. יצרנים נחשבים הבינו שחייבים שינויים בכרם וגם ביקב. סחיטת הענבים שהגיעו ליקב בוצעה באשכולות שלמים, תוך השארת המשקעים לאורך זמן רב.

השינויים המרכזיים בשנים האחרונות הם אכן לטפל בחומר הגלם שמגיע מהכרם בדרכים שונות, להשתמש באמצעים טכנולוגים, שמרים אחרים, מיצוי פרי בצורה מקסימלית, וההבנה שענבים קיימים פה כבר מאות אלפי שנים – הם היו שונים והתפתחו והשתנו, וזו האבולוציה. ואם באבולוציה עסקינן, הפסוק מתוך מדרש קהלת אותו מצטט ישי הוא גאוני: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". אבל בפסוק זה יש משפט אחד בו האלוהים לא באמת סומך על האדם, ואף פעם לא באמת העניק לו את העולם, ולכן הוא דואג לתעתע ולקלקל על מנת שהאדם לא באמת יחשוב שהעולם שלו. "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". היידה שרה, חזרנו להחריב.

ד"ר יובל סמואל מאמפורה – יין הוא לא מוצר צריכה בסיסי

אלון גונן: "הווטרינר שאהב יין – המחירים של היינות בארץ שפויים" זו הכותרת של מבקר היין והכתב שי שגב לראיון שלו ב- Ynet כאשר עם הבעלים המשותף של יקב אמפורה, הווטרינר ד"ר יובל סמואל. לא ניכנס שוב לכל ההיסטוריה של יקב אמפורה. אפשר לחלק את שנותיו לשלושה חלקים: הראשון בניהולו של היינן גיל שצברג (היום משנה למנכ"ל יקב רקנאטי), השני עידן העולם הישן תחת שרביטו של היינן ד"ר ארקדי פפיקיאן בתמיכת היועץ הצרפתי מישל רולאן, ותקופת העולם החדש של מאירם הראל, יינן היקב מסוף  2016 כשמעליו מרחף מעין קושיצקי, יינן על-יועץ שחי מרבית השנה בארצות הברית.

פפיקיאן והראל מייצגים שתי אסכולות שונות לחלוטין, וכמובן בזמנים שונים. מבחינת ארקדי פפיקיאן ואני מצטט את משנתו, עליה חזר עשרות פעמים בשנים האחרונות: "ייננות היא מקצוע, מדע, אומנות ויצירתיות. על מנת לייצר יין צריך להיות אומן בנשמה ולא טכנוקרט. יינן טוב צריך למזג את הידע והניסיון הרבים שצבר יחד עם אהבה אינסופית ליין, כדי ליצור כל פעם מחדש יצירת מופת שתוכיח את עצמה".

לעומתו, הגישה של מאירם הראל, יינן יקב אמפורה הנוכחי, ואני מצטט: "המטרה אותה קיבלתי מהבעלים היא להביא לנגישות של יינות, וליצור יינות שתיים כדי שישתו אותם, והרבה – לא כבדים". היינות של ארקדי באמפורה הם יינות אייקוניים, שייזכרו שנים רבות. רבים לא יכולים לשכוח את יינות מותג VELOURS, שנוצרו יחד עם יועץ היין מישל רולאן: מרלו ברברה 2009 או קברנה פרנק 2010. אני לא חושב לרגע שמאירם הראל הוא טכנוקרט. היינות שלו טובים, אבל נראה כי הוא מוגבל על ידי הבעלים. הוא מייצר יינות מרכז מבקרים, על פי הטעם האישי של הלקוחות שמגיעים ליקב. כך עולה מהדברים של סמואל עצמו בכתבה: "להתחיל לייצר יינות שמתאימים לציבור הישראלי הרחב, וללכת על קו יין שמתאים לחום ששורר פה רוב השנה ולחבר'ה הצעירים שאוהבים לשתות יינות קלילים או אוהבים לצלם סטורי עם הבקבוק".

סמואל הוא בעל יקב; הוא איש עסקים שרוצה למקסם את החברה שהוא קנה, לנצל עד תום את הפוטנציאל של המקום היפה הזה ואת הטרנד של הלקוחות שמעלים ומעלות סטורי וצילום שפתיים מנופחות, עם כוס יין רוזה. אפשר להשוות את זה למסעדת 3 כוכבי מישלן מעוצבת ויוקרתית, שהפכה ברגע לדוכן פלאפל שלא החליף את הדקורציה שלו. הבעיה היא שהמחירים לא השתנו לעומת העידן הקודם. הבעלים טוען שאלו מחירים זולים, ולא בגלל יצר חמדנות חלילה אלא בגלל שלטענתו "ישראל לא יכולה להגיע למחירים של אירופה, כיוון שאין בארץ סובסידיות לגידול ענבים בכרמים כמו שיש בצרפת, איטליה או ספרד. אנחנו לא שם, בארץ הכל יקר ואין תמיכה ממשלתית".

אני רק מתקן את סמואל; אין שום סובסידיה ממשלתית בשום מדינה באירופה. המצאה שחוזרת על עצמה ואנשים מאמינים לה בסוף – שום סובסידיה בצרפת, ספרד ואיטליה כפי שהוא טוען.

יש לי שאלה ליובל סמואל: למה אתה חושב שמדינת ישראל צריכה לסבסד את התחביב שלך, יקב בוטיק שאתה אחד משני בעליו, והצטרפת אליו מסיבות השמורות עימך. הכול בסדר, אבל למה משלם המיסים צריך להיות שותף לתשוקות שלך? איפה זה קיים בתחביבים אחרים? מועדון יאכטות יוקרתי מקבל סבסוד? מסעדנים מקבלים סבסוד? אתה מפרנס בכבוד 48 עובדים (משפחות), אתה לא מפעל חיוני. אתה לא מעסיק אלפי או אפילו מאות עובדים, אתה לא מייצר מוצר צריכה בסיסי (לצערי עדיין יין הוא מותרות).

דרך אגב, אמפורה אינו יקב כשר, ככה שעלות תוספת הכשרות לא חלה עליך. אם תשאל יקבים כשרים בסדר הגודל שלך, הם יטענו שהיינות שלהם יקרים בגלל שעלות הכשרות היא 30% בנוסף להוצאות שיש להם. אז השאלה למה החיסכון בעלות הכשרות לא מגולגל ללקוח. מעניין.

תקופת הקורונה אכן שינתה את גיל לקוחות היקבים בארץ, את צורת הבילוי, וכמובן את הנגשתו של היין יותר במרכזי מבקרים ופחות במסעדות וברים. גם תקופה משגשגת זו תבוא אל קיצה. מהר מאוד נבין שהדור האינסטגרמי-אינסטושי ימצא חוויות אחרות מעניינות יותר. המטרה היא באמת לקיים מרכזי מבקרים עם רישיונות הפעלה לאירועים, חתונות, מסעדות וכדומה. עד שזה לא יגיע, אסור לוותר על יינות איכות מתיישנים, אסור לייצר רק מותגים על פי אופנות. זה לא מחזיק מים, ובמקרה של אמפורה: יין.

מימי בן-יוסף בן 91 – ארוחת יומולדת בבסטה

יונתן לבני: בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה הקודמת, כשמתי גולן ז"ל היה עורך העיתון הכלכלי 'גלובס', דיווחתי לעיתון מבתי המשפט בירושלים. באחד הימים מתי שאל אותי אם אני מבין ביין, ומוכן לכתוב בעיתון על אוכל ויין. אוכל הכרתי היטב, אבל ביין לא היה לי מושג. רצתי לחנות הספרים הקרובה, וקניתי את ספרו של  מיכאל בן-יוסף: 'ספר היין' – הספר הראשון על יין שיצא לאור בשפה העברית בהוצאת 'כתר', ועד היום הוא ללא ספק הספר המקיף והיסודי ביותר שנכתב בארץ על יין.

כשסיימתי לקרוא את הספר באדיקות רבה – התחלתי להבין כי יין אינו סתם משקה עשוי מענבים, אלא הוא עולם ומלואו ועוד יותר מכך. אם אני חב למישהו בעולם היין את המשך דרכי כחובב יין מושבע, וככותב על המשקה הנהדר והרב גוני הזה – זה אכן למימי, כפי שמיכאל בן-יוסף מוכר לרבים.

מימי הוא איש יין שהגיע לגיל 91 במיטבו, צלול וזקוף וחד כתער.  הוא שירת  כטייס בחיל האוויר שנים רבות, ובין היתר הוביל את אחד ממטוסי ההרקולס במבצע אנטבה. במשך כ-40 שנה היה טווס ובהמשך טייס ראשי בחברת אל על. מימי בן-יוסף כתב והשתתף בחיבורם של ספרים נוספים על עולם היין, והוא עדיין כותב ביקורות ומאמרים על יין במגזינים בישראל ובעולם.

לפני שבוע התכנסנו, מספר חברים מתחום היין, כדי לחגוג יחדיו את יום הולדתו ה-91 של מימי. רן בירון, משווק רכיבים אלקטרוניים ואיש יין מובהק, שכותב הרבה בפייסבוק ובאתרי אינטרנט, יזם ארוחת צהרים במסעדת 'בסטה' ברחוב השומר בשוק הכרמל, אחת המסעדות הטובות בעיר שיש לה תפריט יין גדול, הוא איש היין אבירם כץ – המנהל המסעדה ומבעליה.

יחד עם מימי ורן ישבנו סביב השולחן הגדול אודליה בנאי – עיתונאית אוכל ויין, צלם היין איל גוטמן, גיטה ואריק לביא  – המוציאים לאור של E-Food – עיתון כלכלי בתחום האוכל והשתייה, ישראל פרקר – עיתונאי ובעל אתר היין, שמן זית וקולינריה winesisrael.com, רני רוגל עורך 'אכול ושאטו', ועבדכם הנאמן. סיפרנו ושחנו דברי הלל על מימי – שראוי לכולם, ובמשך שלוש שעות אכלנו ממבחר מנות המסעדה, ושתינו יינות אותם הביאו המשתתפים.

שמפניה Latitude Larmandier Bernier – פתחנו את האירוע בשמפניה שהביא רן בירון, והפתיעה מאחר שאינה מהידועות והמוכרות, בהיותה מיוצרת על ידי יצרן קטן באזור שמפיין בצרפת. מזמן לא טעמתי שמפניה כל כך קלה, נעימה ומורכבת, שאינה מתוקה וטעמיה מזכירים את המיטב בשמפניות האזור. מיובאת על ידי אלדד לוי במחיר שפוי של כ-300 ₪.

Chateau de France 1995 Pessac-Léognan – כיאה לאירוע ניסינו להביא יינות לא מתיישנים, אלא ישנים באמת. היקב שממוקם לא הרחק מבורדו, קיים מאות שנים ולאחרונה עבר לבעלים חדשים שמנסים לפרסמו שוב בעולם. בלנד של קברנה סוביניון ומרלו, שגילו המתקדם גרם לנו לחשוד שמנוחתו עדן. 1995 אינה נחשבת לשנה נהדרת ליינות בורדו, ואף על פי כן היין ששתינו היה עדיין במיטבו, כשהטאנינים בולטים וטעמי הקברנה והמרלו לא נס ליחם.

יקב קסטל גרנד וין 2012 – ללא ספק הפתעת הטעימה. היין של אלי בן זקן הרשים באיכותו וטעמיו הברורים והחדים. הגרנד וין מיוצר בקסטל מ- 2002, והמהדורה העשירית שלו יוצרה מענבי קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו מכרמי היקב – בלנד בורדולזי טעים ומיוחד, שמלמד עד כמה היינות של קסטל מייצגים את המיטב של יינות ישראל. יין עמוק, מאוזן בטעמי פירות יער שחורים וסיומת שלא נגמרת. השנים לא פגעו בטעמיו אלא להיפך – הוכחה ליכולת ההתיישנות של יינות ישראלים טובים. איני יודע מה מחירו, אך ראיתי אתר שמציע אותו ב-700 ₪.

La Rioja Alta Sud Reserva 904 – יין בן 60 שנה מאזור ריוחה בספרד, שבדרך כלל יש לו יכולת התיישנות מעולה. התווכחנו אם היין הזה ששתינו כבר נפח נשמתו או הוא בדרך לשם. רובנו, ואני בתוכם, סברנו שברוך דיין האמת. 60 הוא כנראה גיל מבוגר מדי ליין הספציפי הזה.

Le sid Cahors 2005 – היין האחרון שנלגם בארוחה, נתרם על ידי אבירם כץ מהבסטה. הזן הוא מלבק, שבמחוז ייצורו בצרפת נקרא קאהור. היום מלבק מאפיין את ארגנטינה ,שם הוא הוא מככב ורוב שותי היין בטוחים שמקורו של המלבק הוא משם – ולא היא. אפילו בבורדו שבצרפת יש עוד שאריות מענבי הקאהור, כך שברור שמקורו משם. בטעימה יין עמוק, מתובלן, מאוזן, ומראה כמה אותו זן שונה מאקלים לאקלים ומטרואר שונה. תודה לאבירם על המתנה.

ביקורות יין: 3 יינות מ-3 ייננים ותיקים

אלון גונן: שלושה ייננים ותיקים מאסכולות שונות, שמשחקים עם מספר זנים ממקומות שונים בארץ ומנסים לאחד ביניהם. יקב פלם מפתיע, ובורח מהמסורתיות שמזוהה איתו ויוצר יין נפלא; אבי פלדשטיין היינן שבועט במוסכמות מאז שהחל לייצר יין, ממשיך לסחוט את דמו לתוך הבקבוק על המשתמע מכך; ועידו לוינסון מיקב ברקן-סגל, שאחרי כמה שנים טובות כיינן ראשי לא הצליח להטביע טביעת אצבע ייחודית ביינות היקב הגדול בישראל, מלבד טרנדיות.

יקב פלם  – White Label 2020 –יינן גולן פלם

בלנד מענבי סירה מהרי יהודה וקברנה סוביניון מהגליל. האפלסיון של הרי יהודה שקיבל אישור לפני שנה, מחייב את היקבים מהרי יהודה להקפיד על אזוריות, על מנת להיות חברים במועדון הראשון הזה. הבעיה היא שיקבים נטעו ענבים בכל חלקי הארץ עוד לפני האפלסיון, וזה הופך את העסק למורכב, ובאמת מגביל ייננים שצריכים תיקונים או חסר להם חומר גלם, וכו'.

השילוב של ענבים מיהודה וענבים מהגליל בבלנד של פלם, הוא מרתק. מדובר ביין מצוין, בעל גוף חסון, עשיר בטעמים ובריחות, מדויק. חמיצות מאוזנת, פרי רענן. יין שמתאים לאוכל כמו כפפה ליד. פשוט נפלא. מחירו 160 ₪. ציון 92. תמורה למחיר (VFM) – כן, בהתחשב בכמות הקטנה שיוצרה והיותו מהליגה של הגדולים.

יקב פלדשטיין – גילגמש 2019 – יינן אבי פלדשטיין

בלנד מעניין של 6 זנים: קברנה סוביניון, סירה, קריניאן, ארגמן, גרנאש  ורוסאן – שגדלים ברחבי הארץ. בטעימה היין מאוד עשיר ומורכב, אך מאידך המורכבות נעלמת אחרי כמה דקות בכוס והחמיצות משתלטת. אבל שוב, זה יין שצריך לשתות בלי להתעכב על מי נגד מי בתוך הבקבוק.

אבי פלדשטיין היה ויישאר תמיד גיבור-על שמחפש נעורים וחיי נצח, וכמו באפוס של גילגמש הוא הולך בזהירות בשנים האחרונות בתעשייה רווית הנחשים שסביבו (עלילות גילגמש אכן סיפור מרתק). מחירו 120 ₪. ציון 90. תמורה למחיר – 90 ₪ גג.

יקב ברקן – יין כתום מסדרת BETA 2021 – יינן עידו לוינסון

בלנד מ- 60% ענבי רוסאן, 20% מראווי, 20% ג'נדאלי. על מנת לעשות יין כתום משרים קליפות ענבים לבנים בתירוש, כמו בהכנת יין אדום. הצבע שזולג מהקליפות במהלך ההשריה הופך לצבע כתום נחושת, שצובע את הנוזל ותוך כדי כך מעביר את הארומות והצבע לנוזל. על מנת לקבל יין כתום מורכב, צריך קודם כל ענבים טובים שנבצרים בזמן המתאים, ועוברים מיון קפדני על מנת לסלק רקבונות ושאר חיות.

הכתום הוא טרנד. הכתום הוא לא באמת משהו שאפשר לבקר אותו על פי פרמטרים של ביקורת יין מקצועית. גם כאן אמנע מלעשות זאת, כי היין הזה שנעשה על ידי צוות יינני ברקן ועידו לוינסון היינן הראשי, פשוט התאהב גם הוא בטרנד, וחיבר ליין סיפור של ענבים קדומים – קצת בדיחה, כי מדובר בענבים מאוד רזים בעשיית יין.

לטעמי כתום בטא הוא יין מקולקל. אין בו חווית שתייה של יין אם אין בראש את הסיפור. מי שרוצה לשלם 90 ₪ עבור יין עם ארומות של ביוב ותחמיץ, יבושם לו. אף על פי שהמילה בושם לא מסתדרת פה, אבל גם היין לא.

כדאי מאוד לקרוא גם את זה

החיבור בין יין ומוזיקה: שתי פסגות ביצירה של יהודה נהר

בעוד רבים מכירים את יהודה נהר כיינן ובעלים של יקב עמק יזרעאל, לפני חצי שנה התווסף עוד "כובע" חשוב בחייו – מוזיקאי. יוסי נאור נפגש איתו לשיחה ביקב ושמע ממנו כי "בחיים הכול חיבורים, והנה חיבור בין יין ומוזיקה". קראו כאן