יין ישראלי – תעשייה על ציר הזמן
אלון גונן: אנחנו עדיין אוהבים להתייחס לתעשיית היין הישראלית כאל תעשייה צעירה שנמצאת בחיתוליה, ולכן כתבי היין וגם חובבי היין סלחניים כלפיה. הרי אפשר לסלוח לנער מתבגר שעושה שטויות ומעשי קונדס, אפשר לפטור אותו ללא עונש, ולהחליק על מחדלים. אנחנו גם מאוד פוחדים לפגוע, חס וחלילה, באיזושהי פרה קדושה שהוכתרה כיינן מטאורי או יינן שמייצר יינות מאוד בומבסטיים, או יינן שמייצר רק יינות לבנים והוא הכי טוב שיש לנו, ואסור לגעת בו או לומר עליו מילה רעה, שחלילה תרעיד את אמות הסיפים.
יש לנו כמה נסיכים בתעשייה, ויש לנו גם כמה פרזנטורים שיודעים את מלאכת יחסי הציבור, והצליחו לשדרג עצמם יותר מאשר את היין שהם מייצרים. בעולם אינסטגרמי, כאשר ציבור שותי היין הופך צעיר יותר ויותר, כנראה שאין ברירה. אז צריכים להיות פרגמטיים ולקבל את האופנות החדשות, ואת דעת המשפיעניות והמשפיענים עם עשרות ומאות אלפי עוקבות ועוקבים, שמהווים ציבור חדש שנחשף לאין ספור משקאות אלכוהוליים שהשוק מציע להם. תעשיית היין הישראלית רואה מה קורה בעולם, ובעיקר את השינויים בהרגלי הצריכה, אבל יחד עם זאת יש הבדל אחד מהותי בין תעשיית היין הישראלית לזו העולמית, למרות שמספר יקבים ניסו להתנער מכך – השוק הכשר הוא זה שמחזיק את תעשיית היין הישראלית מעל המים, והוא זה שנותן לה זכות קיום בארץ ובעולם. אין לתעשיית היין הישראלית שום קיום ללא הכשרות, משום שמי שרוכש את מרבית היין המשווק לחו"ל הם יהודים. המונופול היהודי האורתודוקסי קונה 99% מהתוצרת שנשלחת מישראל, ושאר היין הלא כשר שמגיע למסעדות מעטות, מהווה פרומיל לא רלוונטי שאפילו לא מצליח לרגש אף אחד. הסיבות לכך הן בעיקר מיתוג, יחסי ציבור, והמחיר הלא שפוי של יין ישראלי לעומת יין באותה רמה מכל מדינה אחרת בעולם.
תעשיית היין הישראלית מובלת בראש ובראשונה על ידי מספר יקבים גדולים, שנשלטים על ידי אנשי עסקים שהם הבעלים הפרטיים של העסק, וזה נכון גם כאשר מדובר על בעלות נעלמת או מופשטת של בעלי מניות ותאגידים. האנשים האלה לא פועלים מתוך אינטרס כללי או שליחות כלשהי, כלומר אין להם עניין בטובת אוכלוסיית צרכני היין אלא בשורת הרווח בלבד. הם שואפים להרוויח כמה שיותר כסף, ורווח כספי מחייב סבוטאז', כלומר חבלה או האטה בייצור. בענף היין אנחנו רואים את זה בעיקר ביצירת מחסור מלאכותי של מוצרים מסוימים, ובצמצום כמויות כדי לשלוט ברמות המחירים הכדאיות להם. כך הם עוצרים את התעשייה, ופוגעים בסופו של דבר בכלל הציבור.
לתעשיית היין הישראלית שכאמור נשלטת על ידי יקב כרמל, יקב ברקן, יקב רמת הגולן, משפחת שור על שלל יקביה, ואליהם מצטרף יקב טפרברג, אין שום אינטרס להגדיל את כמויות היין שהם מייצרים, או להגדיל את צריכת היין בישראל (שכיום נושקת ל-7-8 ליטרים בשנה כולל יבוא). אין להם שום אינטרס להוריד את מחירי היין לרמת המחירים לה באמת ראוי היין שלהם. הצפת השווקים בחגי ישראל ביין בהנחות גדולות, מוכיחה שמדובר בשיטת שיווק שמטרתה להיפטר מעודפי יין, ולנקות מחסנים באמתלה של חגים.
זהו ניצול ציני של ציבור שרובו קונה יינות ברשתות שיווק, ומחפש יינות במחירים שהוא יכול לעמוד בהם. ברובו זה ציבור שחי ממשכורות מינימום או נמוכות, ועליו היקבים האלה עושים קופה יפה מאוד בחגים דרך מכירת יינות במחירי הנחה, כאשר אלה המחירים בהם רוב היינות צריכים להימכר כל השנה (וגם פה הייתי נדיב). אלה יינות שבשגרה צריכים להימכר בלא יותר מ- 20-25 ₪, וגם במחירים כאלה היקבים מרוויחים עליהם הרבה כסף.
חרף כל הסיפורים על מחירי הענבים, מחירי האנרגיה ועלויות כוח האדם, עלות הייצור של היינות האלה כולל הכול, מסתכמת בלא יותר מ-8-11 ₪ לבקבוק. אבל, לצערי ולצער כולנו, התיאבון של בעלי רשתות השיווק ובעלי היקבים המסחריים לא יודע שובע, וכאמור, הכול נשלט על ידי אנשי עסקים תאבי כוח וכסף.
יין ישראלי – יקבים על ציר הזמן
יקב קסטל
כאשר אני עובר על רשמי הטעימות שלי מהעשור האחרון, בין אם נעשו ביקבים או בתערוכות, יש רק יקב אחד שבאופן שיטתי מצליח להוביל על ציר הזמן, ובכל שנה מייצר יין איכותי שמבחינת VFM (תמורה למחיר) אין לו מתחרה, וזהו יקב קסטל. היינן אלי בן זקן קיבל כבר בבציר הראשון שלו בשנת 1992, החלטה אסטרטגית לפיה ייצר רק שלוש סדרות יין: C קסטל שרדונה, פטיט קסטל וקסטל גרנד וין. מאז ועד היום מתקיים אותו קו מנחה, יש עקביות בלתי מתפשרת באיכות הענבים ובאיכות חביות העץ, כמו גם עקביות במחירי היין. זוהי התמורה למחיר הכי טובה ליין ישראלי משובח. נקודה. מדובר ביקב היחיד שיש בו טביעת אצבע ייננית מהבקבוק הראשון שבוקבק.
יקב מרגלית
היקב הוקם ב-1989 על ידי ד"ר יאיר מרגלית, והיה לסמן הימני של מרבית יקבי הבוטיק שקמו בשנות ה-2000. יינות היקב נמכרו עוד לפני שבוקבקו, והיה לו קהל שהעריץ בעיקר את יאיר מרגלית. על ציר הזמן, בטעימת יינות הקברנה פרנק והקברנה סוביניון ספיישל רזרב, לא מורגשת ממש טביעת אצבע ייננית. היין בומבסטי, ומחירו מאוד מאוד גבוה. בשנים האחרונות תפס הבן אסף מרגלית את הפיקוד על ייצור היין, וניסה ופועל לריכוך יינות היקב.
יקב צרעה
לאחר מותו של רוני ג'יימס ז"ל מייסד היקב ונושא חזון הטרואר, קיבל גם היינן ערן פיק, בדומה לאלי בן זקן בקסטל, החלטה להישאר במסגרת מספר יינות מצומצם. זה אחד היקבים הבודדים בהם מהרגע הראשון לא הייתה התמקדות בטביעת אצבע ייננית, אלא בטרואר המקומי המיוחד. זה החל מהכורם רוני ג'יימס ונמשך עם בנו הכורם דור ג'יימס, שמספק ליקב בכול עונת בציר ענבים שערן מצליח למצות מהם את הטרואר. האם יש איזשהו יין של היקב שנחקק בזיכרון על ציר הזמן? כנראה שלא. האם יש יין שבטעימה עיוורת מזהים בו את הטרואר המיוחד הזה? גם כאן לדעתי לא. רק כאשר טעמתי לאחרונה את בציר 2013, יכולתי להבין ולהרגיש את ההתפתחות והבגרות של הענבים, ואת האופי הייחודי של הטרואר עליו ערן פיק מדבר כל הזמן. לצערי, זו אחת הבעיות המרכזיות של היקב שאין לו יינות מתיישנים, כי חברת השיווק לא מרחמת ושותה את כל המלאי דקה אחרי הביקבוק.
יקב ספרה
הבציר הראשון היה ב-2012. דורון רב הון, שהיה קודם היינן של יקב עמק האלה – עם מגוון יינות, פרץ באופן מטאורי כאשר יצא רק עם יין לבן, כשהיה הראשון להבין שבארץ החמה הזו יינות אדומים עלולים להיות מעיקים. מה גם שיין לבן יכול לצאת לשוק מהר מאוד אחרי הבציר והביקבוק, ולא צריך לקחת הלוואות על מנת לשרוד. עם השנים היקב התפתח ונבנה כיקב מרשים ומושקע, והשותפים והמשקיעים נתנו יד חופשית לדורון ולרעייתו סימה, האחראית על המיתוג ובניית זהות היקב. על ציר הזמן, לא בטוח שטביעת האצבע הייחודית של דורון הייתה קיימת בלי המיתוג של סימה רב הון. היינות על ציר הזמן לא מתפתחים למשהו פנומנלי כפי שאולי ציפינו מהם. יכול להיות שחומרי הגלם לא מספיק משובחים, ואנחנו לא באמת שאבלי או אזור ריינגאו הגרמני.
יקב פלם
היקב הוקם ב-1998 על ידי היינן הוותיק ישראל פלם – קודם היינן הראשי של יקב כרמל, וילדיו גולן היינן וגלעד המנהל. זהו יקב משפחתי, שמהרגע הראשון הצליח לחדור לשוק היין הבוטיקי בלי הרבה יחסי ציבור. על ציר הזמן אפשר כמובן לבחון את 'נובל' – היין היוקרתי של היקב מענבי הרי יהודה, ואיך הוא מחזיק ומתפתח. אבל אני דווקא בוחן את 'פלם קלסיקו' – סוס העבודה של היקב, ופה אין קיצורי דרך. מדובר ביין שכול שנה משתבח, ועל ציר הזמן הופך ליין משובח שאי אפשר ליפול בו אף פעם. על ציר הזמן, שאפו ליינן גולן פלם על ההתמדה.
יקב קלו דה גת
הוקם ב-1998 על ידי היינן אייל רותם, ושוכן בקיבוץ הראל. זהו הוא יקב שמערכת יחסי הציבור המוזרה שלו הצליחה כנראה למצב אותו כאחד מהיקבים שמדברים עליהם. על ציר הזמן אין ביקב כל דבר מרגש. כלומר, שום דבר מלבד המחירים שאפשר לזכור. גם סדרת 'סיקרא' המתיישנת, לא מצליחה לבטא את הטרואר, את הייננות ואת הפוטנציאל האזורי.
יקב סוסון ים
היקב הוקם בשנת 2000 על ידי זאב דוניה ורעייתו אורלי. זאב הוא טכנוקרט-רומנטי. אם היו מאפשרים לו, הוא פשוט היה סוחט את אשכול הענבים היישר לפי השותה, בלי צורך להתסיס או לבקבק. על ציר הזמן אין רציפות או המשכיות במהלך 23 שנות יצירת יין, אין וכנראה שלא תהיה. זו האצבע הייחודית של היינן, זה היין, זה המצב לטוב או לרע. אני אומר לטוב. כי בלי היינות של דוניה לא היינו מתעצבנים, ולא היינו מאוהבים.
יקב בזלת הגולן
הוקם ב-1998 על ידי יואב לוי. טביעת אצבע ייננית – אין, יינות טובים – יש ויש. אחת הבעיות של היינות שטעמתי על ציר הזמן, היא שהעליות והירידות באיכות הבצירים היו גדולות מדי. שנה אחת יכול להיות יין משובח, ושנה אחריה הפגמים מרובים והיין לא ברור. ביקב שיש לו כרמים משלו, ומזג האוויר לא משתנה קיצונית באף שנה, אסור שיקרה דבר כזה.
יקב שאטו גולן
יינן אורי חץ. שותף ביקב עם משפחת ריבק. הוקם ב-2016 על ידי משפחת ריבק ושוקי שי ז"ל. נהנה בעיקר ממרכז מבקרים ויקב מרשימים ויפים. אורי חץ נחשב ליינן מאוד פופולרי בקרב קהילת חובבי היין התל אביבית, אבל על ציר הזמן אין עקבות, לצערי. אין יין עם טביעת אצבע מיוחדת שאפשר לזהות כייננות מעניינת או מיוחדת. יש הרבה טכניקה וספר מתכונים שמבוקבקים לבקבוקים מרשימים.
יקב הנס שטרנבך
היינן המייסד גדי שטרנבך והיום גם הבן – אדם. החל משנת 2000 מייצר גדי את 'ג'נבא רזרב' מענבי קברנה סוביניון, ואת יין 'לה-ג'נבא' מבוסס הסירה החל לייצר ביקב מבציר 2013. ליקב הנס שטרנבך יש טביעת אצבע מאוד מיוחדת, אחרת ולא תמיד מובנת. גדי לפעמים מתחכם, ולפעמים משתעשע עם קהל הלקוחות שלו, כאשר הוא מאלץ אותם להבין לבד מה הם שותים ומה הם חווים. הוא לא יכניס להם מילים מתוחכמות לראש, ולא ינסה להשפיע כהוא זה על ההתרשמות שלהם. לא פעם הוא יהנהן בראש לאות הסכמה, ולא פעם יניף יד, ימשוך כתפיים לאחור ויגיד כי זה מה יש. על ציר הזמן יש הרבה יין שמחזיק מעמד ומשתבח.
יקב מוני
יינן החל משנת 2014 – ששון בן אהרון. יקב שבבעלותו כרמים באזור הרי יהודה – אותם מנהל ששון, והוא אחד היקבים היפים ביותר בארץ. אני מפריד בין עשרות המותגים שבן אהרון מייצר עבור יקבים או מותגים אחרים כיקב שירות, ומתמקד ביין של יקב מוני שהוקם בשנת 2001. ששון בן אהרון הוא אחד הייננים שטביעת האצבע שלו הכי מורגשת ביינות. על ציר הזמן אתמקד דווקא בסדרת נחל, שמיוצרת מזנים ים תיכוניים – קלדוק, קריניאן, קלרט ועוד. זו הגאונות של בן אהרון כיינן, כי להביא עוד קברנה סוביניון ועוד מרלו זה נחמד וטוב, אבל חייבים לתת ביטוי לזנים שמתאימים לאוכל ישראלי ולמזג אוויר ישראלי, גם אם אנחנו עדיין שבויים ביינות בורדו. זה הרי יעבור לנו, וזה הזמן לפתח את הזנים האלה, גם אם הם לא הכי פופולריים. על ציר הזמן היינות האלה נמצאים בעלייה מתמדת, עם מחירים הכי VFM שקיימים היום בשוק.
יקב ויתקין
היקב הוקם ב-2001, והוא יקב משפחתי של שרונה ודורון בלוגולובסקי, והיינן אסף פז אחיה של שרונה. על ציר הזמן, סדרת 'מסע ישראלי' מבחינתי היא סיפור היקב. לכאורה זהו יין השלד של היקב, אבל אסף פז הבין שזה יין שאותו רוב הלקוחות ישתו, בזכות נגישותו ומחירו. לכן הוא חייב להיות יין שייחקק בזיכרון הקולקטיבי. יש ב'מסע ישראלי' טביעת אצבע מאוד מרשימה ומאוד אסרטיבית, בעיקר עם שימוש בחומרי גלם משובחים, ענבים נקיים, שמרים מדויקים וייחודיים לכל זן, והכול עם הקפדה כאילו מדובר ביין 'שורשים' היוקרתי של היקב. על ציר הזמן, 'מסע ישראלי' הוא יין שמצליח להשתבח עם השנים, וגם אחרי עשור ויותר הוא מחזיק ומאוד מאוד מרשים.
יקב בנימינה
יינן יונתן שוטס, שהחליף בתפקיד את ששון בן אהרון. יקב שמזמן איבד את המומנטום שהיה לו. אם בשלוש-ארבע השנים האחרונות יכולתי לכתוב ביקורות טובות על יינות היקב, אז על ציר הזמן אין ביינות שום טביעת אצבע או כיוון יינני, ואין ראייה לטווח ארוך בעניין כיוון. מדי כמה שנים מחליפים תווית וחושבים שזה יעזור, אבל לא מצאתי אפילו יין אחד שאפשר לומר שיש בו עקביות כלשהי על ציר הזמן.
יקב תשבי
יונתן תשבי הקים את היקב כשנמאס לו מהמחירים הנמוכים שיקב כרמל שילם לכורמים. היום היינן ומנהל היקב והתשלובת סביבו (מסעדה, מאפייה, יבוא שוקולד ולרונה ועוד), הוא הבן גולן תשבי. יקב שמייצר מיליון ומעלה בקבוקי יין בשנה, ואין לו יין אחד שאפשר לזהות איתו את היקב. אין יין אחד שטועמים ואומרים תשבי. אלה יינות שציר הזמן אין בהם עקביות או ייחוד. כל שנה מקבלים משהו אחר, בלי אפיון של טרואר מקומי, ואפילו אפיון של זן גם כשמדובר ביינות זניים.
יקב דלתון
היינן גיא אשל. כאשר אנחנו מדברים על היקבים הבינוניים שמייצרים עד סביב מיליון בקבוקים בשנה, אנחנו מזהים בעיקר ייננים שמנסים לחדש, לרגש ולקדם ז'אנרים ואופנות. קראתי להם בזמנו "יקבים שצובעים את תעשיית היין השולטת", והראשון שמוביל את היקבים האלה הוא יקב דלתון עם היינן גיא אשל, שכול הזמן עסוק בלמצות עד תום את חומרי הגלם שברשותו, ולגוון עוד ועוד את המוצרים. אשל נמצא ביקב דלתון כבר שמונה שנים, והצליח להכניס את יינות היקב כמעט לכול בית, עם מבחר מרשים ומחירים שבנויים באופן שמתחשב בכול מי שרוצה לשתות יין טוב. כשאני בוחן על ציר הזמן את יינות 'כנען' מהסדרה הקלילה של היקב, אפשר להבין את הפילוסופיה שלו – הכי פשוט חייב להיות הכי טוב, כי זה מה שמגיע ללקוחות שלנו. על ציר הזמן שאפו לסדרת 'כנען' (על יינות אחרים של דלתון קראו בהמשך בכתבתו של יונתן לבני).
לסיכום הפרק הזה: לא בטוח שעל ציר הזמן יש למרבית היקבים במה להתגאות. בודדים מצליחים, בעוד אחרים בנויים על מערכת יחסי ציבור, שיווק אגרסיבי, וגם נגיד תודה לקורונה שקירבה צעירים רבים וגם מבוגרים ליקבים שאירחו ומארחים, טרנד שאמנם איבד מעוצמתו אך עדיין נמשך.
בשבוע הבא: כרמל – רמת הגולן – ברקן ועוד
אביב ובשורה: יקב שילה בדרך למבנה הקבע שלו
השרדונה מלבלב בכרם של יקב שילה, שבציר ראשון שלו היה ב-2005. רוב הכרמים בשילה והסביבה, בגבעות עולם, וחלק בצפון.
היקב מייצר כ-300,000 בקבוקים בשנה, ועמיחי לוריא, יינן ומנהל יקב שילה, אומר: " בשנים הקרובות נמשיך לגדול במקביל לנטיעות חדשות שנטענו וממשיך לטעת". את פירוט יינות היקב והזנים הגדלים בכרמים ומהם עושים את היינות הזניים והבלנדים תמצאו כאן.
והחדשה של עמיחי לוריא: "לקראת הבציר הקרוב נעבור למבנה קבע חדש, וסוף כל סוף יהיה לנו מרכז מבקרים". אז יש למה לחכות.
את פרטי הקשר של עמיחי לוריא ביקב שילה תמצאו כאן
יונתן לבני מבקר ביקב דלתון – "יין מקרב בין רחוקים"
לאחרונה כתבתי על שלושה ברי יין בירושלים. על אחד מהם ציינתי כי מגישים במקום יין לבן של יקב דלתון, אבל הוא "בדיוק נגמר". אנשי היקב קראו את הכתבה, ומיד הוזמנתי לבוא לטעום את יינות היקב. ההזמנה הגיעה מאשת יחסי הציבור של דלתון, שהודיעה לי שאני מוזמן לביתו של בעל היקב אלכס הרוני, על מנת שאוכל לשתות את יינות היקב שלא מצאתי בבר 'ויווינו' בירושלים. הודעתי לה בווטסאפ שאני מוזמן אל בעל הבית, וכתבתי שאני מקווה שאפגוש גם אותה שם. היא השיבה לי כי היא יודעת שאני מוזמן, ושאלה אם אני סבור שכדאי שגם היא תצטרף. "כמובן", השבתי – "אני מעדיף נשים". "אם כך – אגיע", ענתה לי.
כשהגעתי לביתו של הרוני, הבנתי שאשת יחסי הציבור ויד ימינו של בעל היקב, איתה התכתבתי, היא לא אחרת מאשר רעייתו בילי. גילוי נאות: בסוף הערב הפכנו לחברים קרובים, מאחר ש"יין מקרב בין רחוקים".
יקב דלתון שוכן באזור תעשייה דלתון בגליל העליון, סמוך לכרם בן זמרה – הכרם הנחשק בישראל. היקב נוסד בשנת 1995 על ידי מתי הרוני ובנו אלכס, יהודים ממוצא פרסי שעלו ארצה מאנגליה. היקף ייצור היין ביקב גדל בקצב משמעותי, ומגיע היום לכמעט 1,200,000 בקבוקים בשנה.
היינן מאז 2015 הוא גיא אשל, שלמד ייננות בארצות הברית, וצבר ניסיון רב בעבודה ביקבים בקליפורניה. שתיתי באותו ערב גם כמה יינות שטרם בוקבקו, או עדיין לא נמכרים בשוק, לדוגמא קברנה פרנק שטרם יצא לשוק, שהזכיר לי כבר עכשיו את הקברנה פרנק המצוינים של ארגנטינה ושל אזור שינון בצרפת. אני ממתין בקוצר רוח לצאתו לשוק.
היקב גם החל לזקק משקאות אלכוהול, וזכיתי לטעום ג'ין ישראלי, שלא הייתי מזהה לעולם שמוצאו מכאן. מחירו 150 ₪ והוא חגיגה לאוהבי המשקה. ואלה היינות שטעמנו:
Wild One שנין בלאן 2022 – אני מאוד אוהב את זן השנין בלאן, שהוא לדעתי אחד מזני היין הלבן הרבגוניים ביותר. אומנם בארץ עושים רק יינות שנין יבשים, ולא כמו בווברי שבעמק הלואר, שם יש מגוון רב של אותו זן, מיבש עד יין מתוק לקינוח, אך כבר כמה יקבים מייצרים בישראל שנין מצוין. השנין בלאן של דלתון יוצא בסדרת 'אסופה', המכונה "מגרש המשחקים" של היינן אשל, כשלכול יין בסדרה סיפור משלו. מדובר בסדרת יינות גסטרונומיים, שמוסיפים לדבריו טעם וצבע לחוויית האוכל. השנין בלאן של דלתון תסס על שמרי בר, והתוצאה מצוינת. הענבים הובאו ליקב מכרם בדרום רמת הגולן. חצי מהענבים עברו סחיטה באשכולות שלמים שהוכנסו לחביות אלון ישנות, ואילו החצי השני עבר לאחר הפרדה מהשזרות והשריה קצרה על הקליפות, למיכלי נירוסטה ולחביות אלון ישנות. היין התיישן במשך 5 חודשים ואז בוקבק. בטעימה: בוקה אופייני של שנין, דהיינו ריח דובשני. ליין טעמי מלון ואפרסק לבן בשל. לדעתי יין זה יתיישן היטב, ואם תתאפקו ותשמרו כמה בקבוקים ממנו לטעימה בעוד מספר שנים, תיהנו עוד יותר. לטעמי מיינות שנין בלאן הטובים בארץ. המחיר 85 ₪ – ממש VFM (תמורה למחיר).
עלמה רוזה 2022 – אינני חסיד של רוזה, אבל הרוזה של דלתון הוא מהטובים ששתיתי, ואני על סף שבירת ה"אי אהבה" של רוזה. היין מורכב משני זנים: פינו גרי וגרנאש – ענב לבן וענב אדום. זן הגרנאש האדום נסחט ביקב ללא השרייה, ועבר תסיסה ספונטנית עם שמרים טבעיים. הפינו גרי – הזן הלבן ביין, הושרה ל-18 שעות במיכל ואז נסחט. התסיסה כולה במיכלי נירוסטה. בלנד רוזה נעים באף ונעים מאוד בפה. לשתות אותו קר. המחיר 85 ₪ – VFM.
סוביניון בלאן רזרב 2022 – סוביניון בלאן של דלתון הוא מושג בעולם הייננות הישראלי, והוא זה ששם את דלתון על המפה מבחינת איכות יוצאת דופן. הענבים מגיעים מחלקת הוואדי בכרם אלקוש, עם אקלים קריר במיוחד שתורם להבשלה איטית. היין תסס במיכלי נירוסטה, ונשמר על משקעיו במשך 3 חודשים. כמעט שקוף בצבעו, עם בוקה אופייני לזן ללא אפשרות לטעות בזיהוי. ארומות של אשכוליות ופירות טרופיים בהירים, וחמיצות בולטת ונעימה. לדעתי סוביניון בלאן מהטובים בארץ, אם לא הטוב ביותר. המחיר 75 ₪ – מאוד מאוד VFM.
סוביניון בלאן אסטייט 2022 – אחת הפתעות הטעימה בערב זה. סוביניון בלאן מחלקות מכרם אלקוש, כרם בן זמרה, וכרם תל פארס ברמת הגולן. כל חלקה נבצרה ידנית ותססה בנפרד. התסיסה ספונטנית בחביות עץ אלון צרפתי בנפח 225 ליטר, ולאחר מכן יישון על השמרים במשך 6 חודשים. חלק מהיין תסס במיכלי נירוסטה בתסיסה קרה. לבסוף נעשה בלנד שהוא ממש חגיגה לפה, עם טעמי ליצ'י ומלון בשל. החבית מורגשת באופן עדין ולא בולט מדי. יין עגול עם חמיצות נעימה וסיומת ממושכת. המחיר 65 ₪ – רוצו וקנו, VFM אמיתי.
Grounded צורימן 2021 – יין בסדרת 'אסופה' של דלתון. יין ראשון מסוגו מענבי זן מקומי שנאספו מאזור חירבת צורימן בצפון רמת הגולן. זוהה על ידי חוקרים ישראלים כזן ענבים קדום, ששימש לרוב להכנת תירוש ודיבס – סוכר ענבים. הענבים נבצרו בבציר מאוחר, והתסיסה בוצעה במיכלי בטון ואחר כך בכדי חרס. היין בוקבק לאחר 8 חודשים ויש לו גוף קל מאוד ורך. לטעמי, ולמרות רצוני שנמצא סוף סוף זן ייחודי לישראל, הוא אינו מרגש ומעניין. המחיר 110 ₪ – ממש לא VFM .
Majestic קריניאן גפנים בוגרות 2022 – לזן הקריניאן הייתה עדנה בישראל. מזן שהשתמשו בו לכמויות פרי גדולות לדונם עבור יינות פשוטים ומיץ ענבים, הוא הפך עם השנים, התבגרות הגפנים וצמצום כמות הפרי לדונם, לזן עבור יין איכותי.
גיא אשל עושה מהזן יין ייחודי, מענבים המגיעים מכרם בן 40 שנה, על אדמת חמר. תסיסה במיכלי בטון של חלק מהענבים לאחר הפרדת השזרות. החלק השני של הענבים הוכנסו למיכלי בטון באשכולות שלמים. לאחר התסיסה התיישן היין בחביות עץ צרפתיות ישנות במשך 10 חודשים לפני הביקבוק. יין מיוחד בטעמיו הארומטיים של תות שדה ודובדבנים שזה עתה החלו להופיע בשווקים, וגם טעמי ציפורן ועשבי תיבול. לטעמי מהקריניאנים הטובים בארץ. המחיר 95 ₪ – כמובן VFM.
קברנה סוביניון פטי ורדו כרם נדב 2021 – סדרת סינגל ויניארד היא מהסדרות הטובות שביקב, כך טוענים בעליו ולא בכדי. גם אני הגעתי לאותה מסקנה אחרי הרבה טעימות של כל כך הרבה יינות בערב אחד. כרם נדב נמצא סמוך לשמורת הטבע אדמון, על אדמת בזלת סלעית עשירה הדומה לאזורי הגידול של צפון רמת הגולן. הכרם בן 12 שנים, אבל כבר נותן תוצאה מיוחדת. שני הזנים בכרם, קברנה סוביניון ופטי ורדו, גדלים יחד והותססו עם השזרות בתסיסה משולבת. לאחר התסיסה היין הועבר לחביות עץ אלון צרפתיות למשך 16 חודש. יין עוצמתי, כמעט סגול בצבעו, מלא ארומות. עמוק בטעמיו עם טעמי פירות אדומים כהים. יין מינרלי, מלא טאנינים שיתרמו ליישונו ולאיכות טובה אף יותר עם חלוף השנים, כך אני סבור. המחיר 165 ₪ – קצת יקר, אבל VFM בהתחשב בייחוד.
גלילו 2018 – מחווה לגליל. יין שנעשו ממנו רק 8000 בקבוקים ממוספרים. 55% שיראז, 35% קברנה סוביניון ו-10% גרנאש נואר. הקברנה והשיראז מכרם אלקוש, והגרנאש נואר מכרם אבן מנחם. היין הושק לראשונה בשנה ה-25 ליקב, ולדברי בעליו מסמל את הצלחתו. תסס בנפרד בחביות עץ אלון צרפתי מובחרות, כשליש מהן חדשות, ועבר התיישנות של 20 חודש לפני הביקבוק. יין מרשים ביותר בטעמיו החזקים והבולטים – קסיס, דובדבנים שחורים ושוקולד מריר. הוכחה לכך שביקב ובגליל מסוגלים ליצור יינות משובחים וכבדים. המחיר 275 ₪ – לא VFM למרות האיכות.
מעקב: ישראל, מעצמת יין או זיוף אחד גדול? מצאנו את התשובה
אלון גונן: בהמשך לכתבה שפרסמנו ב-14.4.23 תחת הכותרת "ישראל, מעצמת יין או זיוף אחד גדול?", לפיה ישראל היא מגדולות יצואניות יין בבאלקים (צובר) בעולם, ומייצאת לארצות הברית 35 מיליון ליטרים בשנה בבאלקים (ישראל בשורה 19 בטבלה); היקף דמיוני שאין בינו ובין ישראל כל קשר – לכאורה, קיבלנו עשרות תגובות של אנשי תעשייה, שלא הבינו איך דבר כזה יכול לקרות, ומה בעצם מסתתר מתחת לשולחן.
משרד החקלאות שבדק את הנושא כתב לנו, כי אין לו נתונים שיכולים להעיד שאכן יוצאת מישראל כזו מסה של יין בבאלקים. גם מכון היצוא לא ידע על מה מדובר. מועצת גפן יין שלחה לי נתוני בציר עדכניים, שהראו בוודאות שברחבי ישראל לא בוצרים כאלה כמויות אדירות של ענבים על מנת לייצר מהם יין שמיוצא בבאלקים.
נותר רק לבקש את תגובת האו"ם על הנתונים אותם פרסם, שעל פניו ולאחר כל קבלת התגובות הרשמיות, אולי יש בכלל טעות סופר והנתון שגוי. פה הגיעה ההפתעה עם תגובה שלא השאירה מקום לספק: על פי הרישומים של האו"ם ישראל אכן מייצאת בבאלקים את הכמות של 35 מיליון ליטרים יין.
ההסבר מאוד פשוט: מדובר בחברה ישראלית בבעלות בכיר לשעבר בתעשיית היין, שבעצם קונה יין מוכן ברחבי העולם ומשנע אותו לכל דורש. הרישומים והקבלות יוצאים מישראל, ולכן הנתון שמקבל האו"ם הוא על יין שיוצא מישראל. היין נחשב כיין ישראלי לכל דבר, ומדובר במעשה חוקי.
כאשר שוחחתי עם בעל החברה עניינו אותי שני דברים: האם היין שמיוצא כביכול מישראל נחשב "כשר" ונמכר ככזה, ודבר שני: האם החברה מקבלת מענקי יצוא בגין העסקאות, שכביכול מראות שהיין יצא מישראל. התשובות שקיבלתי היו שליליות לחלוטין לשתי השאלות, מאחר שבשני המקרים שביקשתי לבדוק מדובר בהונאה ובעבירה פלילת מאוד חמורה לו היו נעשים. "לכן לא היה ולא נברא ולא יהיה" – זו התגובה שקיבלתי.
לבקשת בעל החברה החלטנו לא לפרסם את שמו, כי מדובר בחברה פרטית שעושה מעשים חוקיים ומקובלים בענף המזון והמשקאות. אולי הוא יכול להיות מועמד להשאת משואה ביום העצמאות הבא על תרומתו לנוכחות הבולטת של ישראל בדו"ח יצוא היין העולמי של האו"ם.
איך יהיה יבול הענבים השנה? תלוי את מי שואלים
אלון גונן: בכתבה של מערכת N12 לפני שבוע, נמסר כי בפעם השנייה בשבועיים האחרונים ירד ברד ברמת הגולן, ופגע כמעט אנושות ביבולים רבים כמו דובדבן ותפוחים. רשתות המגן ניזוקו ,וחקלאים נאלצו לקרוע אותן כדי למנוע נזק נוסף. גבי קוניאל, מנהל הפרויקטים בתאגיד בראשית, מסר למערכת N12 כי נראה שהפגיעה היא דרמטית, וצוותים רבים בשיתוף קרן נזקי טבע וחקלאות עוברים כעת במטעים השונים כדי להעריך את הנזק, ועד סוף השבוע יסכמו את גודל ההפסד.
לצערי הכתבים שהעלו את הידיעה לא טרחו לבדוק ולשאול ולצאת לשטח; פשוט העתיקו הודעה של גבי קוניאל. ברור לי שהחקלאים לא מזמינים פגיעות טבע וברד באמצע האביב, אבל זה קורה כמעט כל שנה כמה חודשים לפני שפירות הקיץ יוצאים לשווקים, והחקלאים מכינים את הקרקע לעליית המחירים, שבוא תבוא בגלל אותו נזק לפירות בברד שירד ולא בדרום ספרד. רק חסרה המנגינה וקולה של ג'ולי אנדרוז מגברתי הנאווה. בסקר קצר אצל יקבים וכורמים בצפון לא נרשמה שום תגובה היסטרית, והכול בסדר.
שניים כמעט מאותו הכפר: מיכל אקרמן וגיל שצברג
אלון גונן: נפרדנו החודש מגיל שצברג – משנה למנכ"ל יקב רקנאטי, וממיכל אקרמן – מנהלת ואגרונומית יקב תבור.
מדובר בשתי דמויות שמלוות את תעשיית היין הישראלית כבר שנים רבות, שתי דמויות שהשפיעו והיו לעתים קרובות בכותרות, כתבות ואזכורים על פועלם בענף, ותמיד תמיד ברוח טובה ומכבדת.
כאשר שני אנשים בכירים משנים פוזיציה או עוזבים את התעשייה, נשאלת השאלה האם הגיע זמנו של דור הביניים לשחרר ולעבור הלאה. יש אין ספור ייננים צעירים שרק מחכים להזדמנויות לעבוד ביקבים, יש דם חדש בשוק.
תעשיית היין נפרדת ממיכל שנראה כי כבר עברה לפוליטיקה המוניציפלית, ואני לא בטוח שזה באמת היה רצונה. יקב תבור היה מבחינתה בית, משהו שנראה כי היא חשבה שתוכל להתקדם בו ולהגיע רחוק יותר בקונצרן בו עבדה (קוקה קולה – החברה המרכזית למשקאות), אבל כאמור היא הבינה שלא והחליטה לעזוב.
נראה שגם גיל שצברג הבין שאין לו יותר מה לתרום ליקב רקנאטי. מנכ"ל הוא לא יהיה, יינן ראשי זה קטן עליו והוא כבר היה, והיקב בנוי ככה שהוא שומר על המשפחתיות.
אני משער שפניו של גיל מועדות ליקב הרי גליל. מבחינת יקב רמת הגולן (70% מהבעלות על הרי גליל), זה יכול להיות מהלך מבריק: להביא את גיל ולעשות מהפכה ביקב שכל כך צריך אותה.
עבור יקב רמת הגולן זו יכולה להיות חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח: להצהיר על יורש לויקטור שונפלד הנצחי, ואין מי שיותר מתאימים לנהל את יקב רמת הגולן חוץ מגיל וחוץ מערן פיק. אבל החבורה הקיבוצניקית, איך לומר זאת בלי להעליב, ולא מסוגלת לחשוב מעבר לדיבידנדים החודשיים.
למכון היצוא אין גבול
אלון גונן: כנראה שאין גבול לחוצפה ולציניות של יושבת ראש מכון היצוא ולמנכ"לית שלה. בכתבה ממומנת שפורסמה כמדור פרסומי בעיתון דה מרקר, מספרות השתיים על ההצלחה הרבה של המכון ומפרגנות אחת לשנייה וכמובן לממשלה.
אני לא מבין מהיכן התעוזה, ואיך שתי אלה לא מתביישות לספר סיפורי מעשיות בלתי מבוססים בעליל. כן, אני מדבר שאין להן ובמכון היצוא שום עניין ושום יכולת והבנה בענף היין. על איזו רוח גבית אתן מדברות שנתנה לכן הממשלה? כבר שלוש שנים שאני מבקש לדעת מה עשיתן עבור ענף יצוא היין; ענף שיכול לקדם את ישראל היפה בכל העולם. תצביעו על תערוכה אחת שהפקתם במכון היצוא, תציגו לנו תוכנית עבודה אחת. אפילו לתערוכת סומלייה הגדולה שהתקיימה לפני מספר חודשים לא הרחק ממשרדיכן, במרכז תל אביב, לא הגעתן. חבורה בה אחת מלקקת לשנייה על חשבון משלם המיסים בדף ממומן. הצביעות פשוט חוגגת.
כותבת אורחת שיר שמולביץ: המאסטריות – נשים ויין
על השינוי המגדרי הגדול שחל בעולם היין בשנים האחרונות והפיכתו מעולם שרובו-ככולו גברי לעולם שנשים מהוות בו חלק מהותי
עד לפני כעשור, עולם היין נתפס כבעל הגמוניה גברית, כזה שגברים מובילים בכל תחום שקשור אליו, החל מהייצור עצמו, דרך עולם השיווק וכלה בתרבות השתייה. בתקופה ההיא הסיכוי להיכנס לאולם בו מתקיימת טעימת יין ולמצוא בו יותר מאישה אחת או שתיים (וגם זה רק באירועים נדירים) – היה כמעט אפסי.
גם את תרבות השתייה בברים ובמסעדות אפשר היה לחלק באופן כמעט דיכוטומי: גברים שותים ויסקי ו-או יין, נשים שותות קוקטיילים. כמי שבאופן אישי התחברה לכוס היין כבר כסטודנטית בת 23, החלוקה הזאת לא הייתה כל כך מובנת לי. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה נשים לא שותות יין, מה מונע מהן. עד היום כשמישהי אומרת לי שהיא לא נוגעת ביין זה מתמיה אותי, ואני מסבירה זאת לעצמי במשפט: "היא כנראה לא טעמה את היינות הנכונים".
לשמחתי הרבה, נראה שבשנים האחרונות המצב השתנה וממשיך להשתנות כל הזמן. יותר ויותר נשים מתחברות לעולם היין מכל הכיוונים האפשריים: הן יצרניות יין ובעלות יקבים, סומלייריות במסעדות, תלמידות בבתי הספר השונים ללימודי יין ולעשיית יין, עוסקות בתחומי הניהול והשיווק של מסעדות ושל ברי יין, בעלות עסקים הקשורים ליין, וכמובן – מבקרות ביקבים ובברי יין וסוף-סוף שותות לא מעט יין.
אמנם הצטרפותן של יותר ויותר נשים לעולם המופלא הזה שנקרא יין החלה עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה, אבל נדמה שבתקופה זו היא תפסה תאוצה. נראה כי בגלל העובדה שלא היו מסעדות או ברים פתוחים, ושהמקומות הכמעט יחידים שאפשר היה להתארח בהם היו יקבים בעלי מתחם אירוח חיצוני, יותר ויותר א.נשים אימצו את הביקור ביקבים כבילוי האולטימטיבי; מה ששירת את שני הצדדים: בעלי היקבים נהנו וממשיכים ליהנות עד היום מקהל גדול שפוקד אותם ורוכש יין ומגשי אירוח, והמבקרים נהנים מבילוי מקסים שהוא גם מהנה מאוד וגם – עם או בלי להתכוון – מלמד אותם על יין, או לפחות על העדפות השתייה שלהם.
לאור פריחתם של ברי היין הנייחים והניידים ומספרם הגבוה של הפוסטים ברשתות החברתיות בסגנון: "המלצה על יקב 45 דקות מ-X שמגיש אוכל טוב ורצוי גם עם נוף יפה", נראה שהבילוי הזה ביקבים ובברי יין נמצא כאן כדי להישאר. אבחנה מעניינת שנדמה שהיא לא רק שלי, היא שהחל מתקופת הקורונה נוכחותן של נשים (בעיקר צעירות אבל לא רק) בברים וביקבים, ולא כעובדות אלא כמבקרות מן המניין – עלתה פלאים. למעשה, בביקורים רבים שלי ביקבים ובברי יין, מספר הנשים היה לפחות כמו מספר הגברים, ובחלק גדול מהמקרים אף גדול ממנו בהרבה.
על מנת להפריך או לאשש את דעתי, שאלתי מספר נשים המהוות חלק מתרבות היין הישראלית, איך הנושא הזה של נשים ויין נראה מנקודת מבטן:
אורנה לב, הייננית והבעלים של יקב אדם, מייצרת כ-3,000 בקבוקים בשנה של יינות לבנים, רוזה ואדומים, אשר זוכים לאהבה גדולה מצד הקהל – מומחים וחובבים:
האם את רואה הבדל במספר הנשים שמגיעות היום לאירועי יין?
"בהחלט. עד לפני 5-4 שנים אירועי יין היו נחלתם של הגברים, ואילו היום אין כל הבדל במספרים".
האם יש הבדל בעשייה הייננית ובתוצר הסופי (היין עצמו) בין יינניות לייננים?
"לדעתי יש הבדל בעשייה הייננית. נדמה שנשים פתוחות יותר להתנסויות חדשות ולזנים אחרים, מייצרות יינות יותר קלילים ופחות בומבסטיים".
האם נשים שותות יינות אחרים מגברים?
"עד לא מזמן נשים התעניינו יותר ביינות לבנים ורוזה, אבל כחלק מהשינוי הגדול שחל בשנים האחרונות, בעיקר אצל הצעירות בהן, יש שינוי גם בהעדפות היום נשים, כמו גברים, טועמות גם אדומים".
נועה מעוז, מדריכה ומלווה כורמים ויקבים בגידול כרמי יין והאגרונומית של מועצת גפן היין:
האם יש היום יותר נשים בתחום עשיית היין? אם כן – ממה לדעתך נובע הגידול הזה?
"אני חושבת שיש יותר נשים בתחום של ייננות, אגרונומיות, כורמות. לדעתי זה קורה פשוט כי נשים רואות שאפשר, ושאין שום סיבה אמיתית לא להיות שם. כמובן שסיבה משמעותית נוספת היא שיש היום יותר ויותר מערכות יחסים שוויוניות, שזה אומר שנטל המשפחה והבית מתחלק בין שני בני הזוג, ואז אנחנו יכולות לצאת לעבודה מוקדם ולחזור מאוחר במידת הצורך".
האם את רואה הבדל בעבודה הייננית (כורמות, ייננות ממש וכדומה) ובתוצר הסופי (היין עצמו) בין כורמות ויינניות לכורמים וייננים?
"אני לא רואה הבדל. יש הבדל בין אנשים ולא בין גברים ונשים. כל אחד והסגנון שהוא אוהב לייצר או הסגנון שהיא רוצה לגדל".
מה חשוב לך לומר לאישה ששוקלת להתחיל קריירה בעולם הכורמות-עשיית יין?
"חשוב לי מאוד להגיד, שאם מישהי נרתעת מתחום הכורמות ו-או עשיית יין בגלל הצד הפיזי – אז שלא. זה ממש לא הגורם המגביל. אחרי הכול, בסופו של דבר גם כאן העבודה היא ברובה עבודת ניהול. כמובן שיש גם קטעים פיזיים, אבל אין כאן שום דבר שאישה לא יכולה לעשות".
שני פלום, מנהלת יקב כרם ברק השוכן בבקוע ושם דגש חזק על אירוח:
האם בשנים האחרונות יש שינוי במספר הנשים שמגיעות ליקב?
"כן, אני רואה יותר ויותר נשים שמגיעות ליקב, בין אם מדובר באירוע חברתי ובין אם מגיעים כזוג. יתרה מזאת, אני תמיד שואלת את הלקוחות שלי איך הם שמעו עלינו, וברוב המכריע של המקרים התשובה היא שהם הגיעו דרך האישה שחיפשה יקב לבקר בו".
האם יש הבדל בין סוגי היין שנשים בוחרות לאלה שבוחרים גברים ו-או באופן בו הם טועמים יין?
"אני לא רואה הבדל. השפה היא אותה שפה, ואצל שני המגדרים יש רצון לטעום מהכול, בלי להתקבע על סגנון מסוים. לדוגמה: אם בעבר חשבתי שנשים אוהבות רק יינות חצי יבשים, הנה אני מוצאת את עצמי מוזגת להן יינות אדומים מתיישנים ויינות כתומים שמקבלים מחמאות נפלאות".
האם יצא לך להשוות עשייה ייננית של גברים מול זו של נשים? אם כן – האם מצאת הבדלים בעשייה הייננית ובתוצר הסופי (היין עצמו)?
"לא מצאתי שינויים בין יינות של נשים ויינות של גברים. היופי בעיני בעולם היין הוא, שלכל אחת ואחד היד המקצועית והאישית שלה או שלו. כיף לי להיות חלק מזה ולטעום מכולן.ם. יחד עם זאת, מההיחשפות ומהחוויה שלי, עדיין יש יותר גברים מנשים בתחום היין. מעניין לעסוק בשאלה, לתהות מאיפה מגיע הפער, ולנסות לחשוף יותר נשים לתחום הכה מרתק שלנו".
לסיכום – לאור בחינת המצב ביקבים ובברי יין, ולאור תשובותיהן של נשים מהתעשייה עצמה, נראה כי ההנחה שהיום יותר נשים מתחברות לעולם היין בהחלט נכונה. מהניסיון המועט שיש לי כמארגנת טעימות יין וכבעלת עגלת יין, אני יכולה להגיד שאני רואה הרבה מאוד נשים שמגיעות אלינו, ולא רק צעירות. הן מגיעות עם הרבה רצון לנסות ולטעום כמה שיותר דברים חדשים כדי למצוא את היין שהן ייהנו לשבת איתו, ועל הדרך הן גם שואלות ורוצות ללמוד. הן בדרך כלל יבחרו יינות עדינים יותר; הרבה מהן יעדיפו את החצי יבש או המתוק, אבל יש היום גם לא מעטות שמגיעות ואומרות: "בשבילי רק אדום". למרות זאת, אני חייבת להגיד שלמרות שהסטיגמה היא שגברים שותים יינות אדומים, הרבה מאוד מהגברים שמגיעים לאירועים מעדיפים לבן, כך שנראה שהשינוי קורה משני הצדדים, ובסופו של דבר יכול להיות שנקודת המפגש של שני המגזרים תהיה בכלל ביין הוורוד. לחיים!
הכותבת שיר שמולביץ – בעלת דף הפייסבוק 'שיר היין – מדברים על יין', נשואה לניר ואמא לארבעה מקסימים. למחייתה עוסקת בשיווק דיגיטלי לעסקים ולנפש – חיה ונושמת יין. בוגרת WSET Level 2 Award in Wine, בעלת בר היין הנייד SHIR’S שמסתובב בארץ במטרה להנגיש את תרבות היין ולשמח אנשים, מארגנת אירועי יין בביתה וביקבים, יצרנית יין קטנה שמקווה לגדול וכל הזמן ממשיכה לחקור וללמוד
מי אמר: "בתעשיית היין משקרים הכי הרבה"?
רני רוגל: השבוע הגעתי לראשונה לאולם ההדרכה המושקע של חברת היבוא וההפצה 'שקד' ברחוב אלוף דוד 40 ברמת גן, למפגש טעימות יינות לבנים של שלושה יקבים מחו"ל שמתמחים ביינות כאלה. המארח שלנו היה טל שקד, מנהל השיווק של 'שקד – משפחה של מותגים':
ד"ר אלסנדרו רוטלו, הבעלים ומנהל המכירות של יקב סקיופטו (Schioppeto) בצפון איטליה; סילבן ברנס מנהל היקב והייננית סלין הירש מדומיין אוביג (Domaine Auvigue) מבורגון; ודניאל קיובסקי, מנהל היצוא של יקב מרקוס מוליטור (Markus Molitor) מגרמניה.
ארבעתם סיפרו על היקבים ויינותיהם שכמובן הוטעמו. מכיוון שאני לא מבקר יין ולא מתיימר להיות כזה, אספר קצת על היקבים והדוברים. על הטעימה תוכלו לקרוא עם רשמיו של עדיאל מזרחי, בעל דף הפייסבוק 'צימוקים – על יין ואנשים טובים (Raisins)'
ד"ר אלסנדרו רוטלו, הבעלים ומנהל המכירות של יקב סקיופטו (Schioppeto) מצפון איטליה, סיפר על מייסד היקב – מריו סקיופטו – הסבא של אלסנדרו, שיצר את היין הראשון שלו בשנת 1965, ונחשב לאחד מאבות תעשיית יינות לבנים האיכותיים באזור פריולי שבצפון איטליה. לפני שהקים את היקב הוא עבד כנהג משאית ברחבי אירופה, טעם יינות, למד ורצה לייצר יינות לבנים עם האלגנטיות של אלזס והלב של צפון איטליה. בהתחלה ביקבק יין והסתובב כדי למכור אותו. כנראה שהיה איש טוב לב, כי הוא חלק מהידע אותו רכש עם אחרים שרצו לייצר יין. בין השאר הוא למד במוזל את השימוש בנירוסטה והביא אותו לאיטליה, בה השתמשו עד אז בחביות גדולות ובמיכלי בטון לייצור יינות לבנים. היקב מייצר 250,000 בקבוקים בשנה מענבי הכרמים שלו, בהם יש כמות גדולה יותר של ענבים שנמכרים ליקבים אחרים.
סילבן ברנס, מנהל יקב דומיין אוביג (Domaine Auvigue), סיפר כי מדובר ביקב משפחתי בעל מסורת ארוכה מאוד באזור מאקון שבדרום בורגון כבר מהמאה ה-17, שמתמחה ביינות לבנים מענבי שרדונה. "אנחנו במרחק 300 ק"מ משאבלי, וההבדלים בינינו הם באקלים וביינות", הוא אמר. יש להם 260 דונם כרמים באפלסיונים פואי-פוסה (Pouilly-Fuissé) , סנט-וראן (Saint-Véran) ומאקון (Macon), כשההתמחות היא באפלסיון העילי פואי-פוסה וכמובן בשרדונה – הזן היחיד שהם מגדלים, ומאחר שהגידול העצמי לא מספיק להם, הם קונים ענבים ומיץ מיקבים אחרים, וסילבן מודה שחלק מהיינות שלהם מעורבבים.
סלין הירש הצטרפה ליקב כייננית ב-2018, ויחד עם סילבן ברנס הם הדור החדש של הובלת היקב. סלין שגם אחראית על הכרמים ועובדת עם הדוד מישל, אחד משני האחים בעלי דומיין אוביג, היא אחת משלוש נשים ביקב מתוך חמישה עובדים. "אנחנו מנסים לשמור על רעננות ומינרליות של יינות השרדונה שלנו", היא אמרה. פעילות דומיין אוביג כוללת גם אגרו תוריזם – אירוח ביקב לטעימות יינות אזור מאקונה (Maconnais), ביקור במרתף היקב או באזור שנתן את שמו לאפלסיון פואי-פוסה, כשמ-2020 יש להם גם Pouilly-Fuissé 1er cru.
לדניאל קיובסקי, מנהל היצוא של יקב מרקוס מוליטור (Markus Molitor) מגרמניה יש מראה נערי. אולי מעצם תפקידו או מהרצון להיראות מבוגר יותר הוא נראה רציני. מדובר ביקב שממוקם על הגבול עם לוקסמבורג ובלגיה, ומתמחה ביינות ריזלינג – וריזלינג בלבד. יקב של שמונה דורות, שכשמרקוס מוליטור הנוכחי קיבל את ניהול היקב מאביו כשהיה רק בן 20, היה לו ברור שייצר ריזלינגים שמכבדים את המסורת המשפחתית, ומייצגים בגאווה את טרואר אזור המוזל בגרמניה.
דניאל סיפר כי היקב מייצר 500,000 בקבוקי ריזלינג בשנה מענבים שלו מ-15 חלקות כרם משובחות, ו-500,000 בקבוקים מענבים מרחבי האזור – לדבריו "הכי הרבה בין יקבים גרמניים", כשרוב הייצור שלהם הוא ריזלינג יבש בו הם מתמקדים. האמרה שדניאל קיובסקי תרם לפנתיאון, היא משפט אותו שמע מיינן מהאזור כשהתחיל לעבוד ביקב: "אנשים בתעשיית היין משקרים הכי הרבה", בהתייחס לענבים ומקורותיהם ואופן עשיית יינות, ואת זה הוא אמר בחיוך. ועוד משפט שלו : "רק ענבים בריאים ליינות לבנים – בוטריטיס שומרים ליינות קינוח".
ומשפט שלי לקינוח: כשטועמים את הריזלינגים של מרקוס מוליטור, מבינים למה יונתן לבני חבר צוות המערכת שלנו כל כך אוהב יינות כאלה.
כדאי לקרוא גם את זה
יינות פיימונטה – על ברברסקו וברולו
המארח במפגש זה שיתף בחוויותיו מביקור לפני מספר חודשים ביקבים בפיימונטה. זאת באמצעות טעימה משותפת של יינות משלושה יקבים בהם ביקר ומשם גם הביא את יינות הערב. יגאל ברנע כתב וצילם. קראו כאן
שישי 19.5.23: פסטיבל היין בפארק העסקים הצפוני של קיסריה
לקראת חג השבועות יתקיים ביום שישי 19.5.23 בין השעות 11:00-16:00, פסטיבל היין בהובלת דדי זהר – רזי הכרם, במתחם 'טרה' שבפארק העסקים הצפוני של קיסריה (למי שרוצה להגיע ברכבת – 12 דקות הליכה). אורחי הפסטיבל יוכלו ליהנות מטעימות חופשיות מיינותיהם של יותר מ-45 יקבים – אדומים, לבנים, רוזה, מתוקים, מבעבעים וכהילים, מתחם יינות מתיישנים, מוזיקה בניצוחו של די ג'יי תומר מייזנר, דוכני מזון של עוז פטיסרי, כוס יין מקריסטל במתנה, ודדי זהר מדבר על הפתעות נוספות.
היקבים ומשתתפים אחרים (בסדר אקראי): טפרברג, מבצר עתלית, גבעות, עמק האלה, כישור, אייל, אדרא, ג'וליה, הבוטיק של נתי, מידבר, הר ברכה, ג'סקלה, צורי 26, ערק דוד המלך, נתיב היין, מזקקת באסל, ספיריטו, תל אפק, ליקרים פירות Ona, טפירו, מזקקת אולגר, איש הפסיפלורה, אוריאל, יינות צרפת, שורשים, אביתר, השדרה, פייב סטונס, ערק אפרתה, כרמי מבורך, הדר, פסגות, יקב שילה, ברון הרצוג, טרה די סטה, אלווי וויינס, פודיום ציוד ליין, ימה וקדמה, shakar, דומיין סרור, תשע נשמות, בן עטר, הלביאים, עמותת גדוד 890, אקרמן, נישקה, התוססת של כרמל, Sasha’s Wines & spirits, כוסות הקריסטל של סופרנובה.
מחיר כרטיס 135 ₪. קניית כרטיסים מראש כאן, רוצים לשמוע עוד או להזמין כרטיס בטלפון? 6550*
