יין ופוליטיקה – כלי נשק כדי לכבוש ולהשתלט?

האם היין יהפוך לשחקן פוליטי מרכזי בעקבות כניסתם של שחקנים חדשים למנגנון השלטון? האם המפלגות שמזוהות כתנועות יהודיות משיחיות, וחרטו על דגלן סיפוח של כל שטחי הגדה המערבית, יעשו שימוש בכרמים הרבים שנטעו בשנים האחרונות על שטחים פלסטינאים, שמבחינת החוק הבינלאומי והישראלי אינם מוגדרים כחלק מדינת ישראל? האם היין והכרמים יציתו את האש הגדולה ולאו דווקא הר הבית? האם פוליטיקאים דוגמת סמוטריץ' ובן גביר ינצלו את הייננים והיקבים לטובת הפוליטיקה שהם מציגים? והאם בעצם כבר עכשיו אותם ייננים משתפים פעולה ומשרתים את הפוליטיקה הישראלית במודע או שלא במודע? האם המתח בין טרואר לטריטוריה, גרם לציוניזציה של היין והפיכתו לכלי נשק במה שמוגדר גסטרופוליטיקה?

צריך להבין ולקבל שטרואר הפך מזמן למושג גלובלי. דרך אגב, זהו מושג שקיים בישראל רק 30 שנים. לא ממש ברור על מה כל המהומה, ולמה אנחנו חושבים שמושג הטרואר הוא סוג של חיפוש אחר ארון הברית. היין הפך אצל חלק נכבד מהיקבים לסוג של מזקק זהות ("טעם המקום"), גאווה ישראלית, כחול לבן, תוצרת הארץ – קראו לזה איך שאתם רוצים, אבל מדובר בסוג של חיפוש אחרי זהות מקומית שקשורה לדבר אחד בלבד – אינטרס פוליטי ותו לא. כשהשלטון שמדי פעם משתנה, משנה את כללי המשחק לפי תפיסת עולמו השמאלנית, המרכזית, הימנית או המשיחית הדתית, ענף היין לא משתנה כהוא זה בעקבות השינויים.  לצערי אי אפשר להסביר את המצב האבסורדי בו מרבית הייננים בארץ הם חילונים גמורים, ולמרות זאת מתכופפים בפני קבוצת מיעוט שמנחיתה עליהם חוקים הלכתיים רחוקים מהשקפת עולמם הפרטית.

העניין הוא שעם חוקי הכשרות אנחנו עוד מסוגלים לחיות (התרגלנו), אבל מה יקרה עכשיו אם בן גבירים וסמוטריצ'ים ישלטו גם על סגנון החיים החילוני, וינסו בכוח ובחוק לשנות את כללי המשחק? איפה זה יעמיד את תעשיית היין הישראלית? האם המקום היהודי ישלוט וידיר לחלוטין נשים מלעסוק ביין, לגעת ביין, ואולי אפילו לשתות יין – כי דעתן עלולה להיות קלה והן יפילו ברשתם אברכים, או שיעבור במשרד הבריאות תקציב לבדיקת בתולין של אישה על ידי הושבתה על חבית יין כפי שמציע רבן גמליאל לאור לפי הכתוב בגמרא? או הדרת יוצאי אתיופיה כפי שקרה ביקב ברקן על ידי משגיחי כשרות, או הדרת בעלי מוגבלויות כפי שעשו ליקב טוליפ ועובדיו אנשי כפר תקווה?

וכמובן, האם תורם של החילונים, התינוקות שנשבו, יגיע גם הוא? האם ענף היין הישראלי יישלט על ידי קבוצה שקושרת את הטרואר לסוג של שאיפה התנחלותית? האם המושג טרואר כפי שהוא מוכר לכולנו כשילוב של קרקע, מזג אויר, מים וכו', יוציא אל האור תחימת גבולות פיקטיביים שלא באמת קיימים בשטח, ותעשיית היין הישראלית עלולה לשמש כאן רק כשחקן פוליטי שיחזק את הנרטיב הציוני דרך כיבוש של עוד אדמות וכרמים, כאשר השאיפה של התעשיה הקיימת היום לאיכות אותנטית ולהכרה בינלאומית תיעלם לחלוטין?

אי אפשר להתעלם מהמפה שארגון הייננים IPEVO (הארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין) הוציא לפני מספר שנים, ובה אין שום התייחסות לטריטוריה, אלא רק לטרואר, ובכך באופן בעייתי שיתף הארגון פעולה עם הממסד. חברי הארגון לא ממש אשמים. הם ברובם חילונים, ציונים אשר שירתו בצבא וגדלו אל תוך הכיבוש, ובנוסף רובם שבויים בסוג של רומנטיקה שלא באמת קיימת. לכן ההתעלמות שלהם מהטריטוריה פוגעת מכה אנושה בענף היין הישראלי העתידי.

ההתעלמות של קבוצת ייננים שמשתפים פעולה עם הממסד, גם מנעה מהם לפצות פה בכל מה שנעשה פה עם זני הענבים ג'נדאלי וחמדאני. בשנת 2008 הפיק יקב כרמיזן השוכן בקרבת בית לחם יין מאותם זנים מקומיים, אבל היין לא זכה לחשיפה בארץ או בעולם. ואז יקב רקנאטי שזיהה את הפוטנציאל התודעתי והפרסומי, הוציא בשנת 2014 את מראווי 2014. בשנת 2015, איתי גלייטמן, אז מבקר היין של עיתון הארץ, אף כינה אותו "היין החשוב של השנה". גלייטמן נפל ברשת שטוו לו ביקב, והשתכנע כי מדובר בזן מקומי אנדמי בעל שורשים עתיקי יומין, וסביר להניח שהוא גם יירשם בספרי ההיסטוריה ככזה. בהמשך יצאו מחקרים ועבודות דוקטורט שייהדו את הענבים הפלסטינים לכאלה שאפילו צמחו למרגלות בית המקדש, ומי יודע אולי אפילו דוד המלך עשה איתם אמבטיות?

ארגון הייננים לא דאג לספר את האמת לעולם, וחברי הארגון אפילו לא תיקנו את ג'ניס רובינסון, שהגדירה את היינות האלה כ"יינות ישראל מארץ הקודש".  מאז ראו כי טוב, החלו לגבש תוכניות השתלטות טריטוריאליות, והתחילו עם אזור יהודה והרי יהודה. לפני שנה בערך הצליחו לרשום את אזור יהודה כאזור ייחודי, אפלסיוני אם תרצו. אבל עצם הגדרת טריטוריית יהודה כאפלסיון ישראלי לוקה בחסר. עורך הדין עידן בר אולפן שחיבר את הספר "הגנה אזורית", והוא מי שהיה אמון על ההגדרות המשפטיות של אפלסיון יהודה, מודה לא פעם כי "לא ניתן לנתק בין טרואר לטריטוריה, ואולי גם לא ניתן ליישב ביניהם".

חקיקה של מדינה תמיד מושפעת ממסורת והיסטוריה. הכול בסופו עניין של טריטוריה וגם לאומיות, והזליגה למקומות נוספים תבוא גם תבוא – נגב, גליל, ואז יגיע גם תור רמת הגולן והשטחים. בשלב זה מנע היועץ המשפטי הקודם רישום אזורים מחוץ לקו הירוק, אבל עכשיו הכול יהיה פתוח ושונה.

לא אתעלם מהעובדה שלא מדובר רק בנו, וגם ארצות אחרות נגועות בכל מה שקשור לטרואר וטריטוריה. חבל אלזס שעבר כמה פעמים ידיים צרפתיות וגרמניות; המאבק המשפטי בין הונגריה וסלובקיה על נושא גבולות טוקאי, שבסופו של דבר הוכרע בבית הדין האירופאי שהחליט כי שתי המדינות יהיו זכאיות להשתמש בשם טוקאי; וכמובן לאחרונה הדבר שמרגיז במיוחד את הצרפתים – הקביעה של הבריטים שמייצרים יין מבעבע בכמויות אדירות, וטוענים בתוקף שמדובר באותו סוג של טרואר שיש במחוז שמפיין.

בשונה ממדינות ענק אלה, ישראל לא נגועה רק בגאווה לאומית ומונחית כלכלה. במקרה שלנו יש גם סוג של משיחיות, אשר מייחסת את הטרואר התנ"כי לשלנו באופן בלעדי. זאת בלי להתייחס לעמים או לאנשים שחיו פה לצידנו ואפילו לפנינו. תנועה משיחית זאת, שעתידה להשתלט על החקלאות, החקלאים והייננים, מתבססת בעיקר על מה שבנו כאן הציונים הישראלים במהלך שלושת העשורים האחרונים, ובכוונה איני מפריד בין היקבים בתוך הקו הירוק לאלה שמעבר לו. אני חושב שכולם בסירה אחת במקרה של אותם נבחרי ציבור.

הם גם יטפלו בכל "הכשרות" שלא מקובלת עליהם, כשרות הרבנות תהיה לא רלוונטית, ויהיה להם הכוח לפתוח את חוק הכשרות ולהכניס לתוכו את בעלי ההשגחות המחמירים וההזויים, שמזמן הפכו את העניין לעסק כלכלי. אם חשבתי לרגע שהרבנות הראשית מיותרת, אז אני חושב שנית, וחכו שיהיו בישראל בעלי כשרויות חוקיות מכל מיני חצרות. היין מבחינתם מיועד לפולחן, לא להנאה, ותעשייה יפה זו לא מעניינת אותם. הכרמים הם מתחמי טריטוריה (Demarcation) , ואיפה שיתאפשר לעקור עצי זית של פלסטינים ולנטוע גפנים ישראליות, זה יקרה ויבוצע בחסות החוק, ובחסות אבטחה צה"לית 24/7.

הציווי לכבוש את הארץ הוא בראש מעייניהם, הם ינקו זאת מהרבנים שלם, והם יהרסו כל חלקה טובה בדרך למטרה שלהם. ענף היין מעניין אותם כקליפת השום, והוא רק עוד כלי נשק שניתן בידיהם כדי לשלוט ולהשתלט.

מכון היצוא מתניע – קניין מרשת גדולה בארה"ב ועיניים נשואות להודו

רני רוגל: ביוזמת מכון היצוא ביקר בשבוע האחרון בישראל יעקב ירמוב, הקניין הראשי של מחלקת מוצרי אתניק, האחראי על כל המוצרים הכשרים ברשת הסופרמרקטים האמריקאית 'אלברסטונס', בעלת יותר מ-18 רשתות שונות ומעל 2,250 חנויות ברחבי ארה"ב. באוקטובר השנה נרכשה אלברסטונס על ידי ענקית קמעונאות אחרת – 'קרוגר', תמורת 25 מיליארד דולר.

על חשיבות תחום יין ואלכוהול לאלברסטונס, מעידה החשיפה הרבה שניתנה לכך שקרטיס מאן, סגן נשיא לאלכוהול בענקית הקמעונאות, הוכתר בתחילת השנה כמנהל אמריקאי ראשון שזכה בפרס Taransaud Tonnellerie Award מטעם ה- Institute of Masters of Wine (IMW).

"אנחנו שמחים לייצר הזדמנויות עסקיות נוספות עבור תעשיית היין בישראל, ובכלל זה חשיפת הענף בפני אחת מרשתות הקמעונאות הגדולות בארה״ב. במהלך ביקורו נפגש הקניין עם 30 חברות מזון, יין ואלכוהול, בהן היקבים כרמל, דלתון, ברקן, טורא, טפרברג, רקנאטי, טוליפ, וכן יקב ענב של האחים כהן", אומרת ברכה רפפורט מנהלת ענף היין במכון היצוא, שנכנסה לאחרונה לתפקיד ומתחילה להוכיח פעילות. "בפגישות העסקיות הקניין העמיק בסוגיות הקשורות ליינות ישראליים ובפוטנציאל שיש בכניסה שלהם לשוק האמריקאי באמצעות הרשת".

בכוונת מכון היצוא להביא לישראל עוד קניינים כאלה מהעולם – "אנחנו עדיין בתהליך בניית תכנית העבודה", אומרת רפפורט. "אנחנו מכוונים לשווקים קרובים יותר לאזור אסיה, בהתבסס על רצונות היקבים שנקבל בשיחות איתם ועל בסיס טרנדים ומגמות בעולם, ופוטנציאל שווקים שלא חשבנו עליהם עד היום, למשל הודו". ולתשומת לב היקבים, ברכה רפפורט מבהירה: "מאחר שאיננו מקדמים יינות או יקבים מסוימים, מכון היצוא מחויב לקדם כל בעל יקב או יינן עבור הקניינים ולקוחות הקצה בעולם היין והאלכוהול. חשוב להדגיש כי כל יקב שמעוניין להשתתף בפעילות של מכון היצוא בעתיד, מוזמן".

מה עם פרס לשאטו דרעי – היין של "שר המשקים"?

אלון גונן: חיים גן איש הענבים, חייב להעניק לאריה דרעי את פרס יקיר הענף – האיש מחזיק בביתו 500 בקבוקי יין (על פי הצהרת ההון שלו). האם זה כבוד לתעשיית היין הישראלית, זו כבר שאלה שכל אחד יכול לחשוב עם עצמו. האם זה כבוד ליקבים הספציפיים במלאי שלו, שעבריין מורשע פעמיים במהלך ההיסטוריה המשפטית (בפעם השנייה על עבירות מס עם הסדר טיעון הכולל מאסר על תנאי), ייהנה מהיינות שלהם? האמת, כל בעל יקב עם חשבון הבנק שלו. מבירור שערכנו, נראה כי על היקבים שמככבים במקרר או בחדר היינות של דרעי נמנים יקב דלתא, יקב לוריא ויקב אור הגנוז. הוא מחזיק במלאי של גראנד ויטל מיקב לוריא, וביקב אור הגנוז הוא ".אף חטא" בעשיית יין

תוכן גולשים שימוש לפי סעיף 27 א'בזמנו חילק דרעי יינות לחבריו, בקבוקי יינות שעשה ביקב אור הגנוז אשר נשאו את שמו – Chateau Deri. 'שאטו דרעי' התחבר לוילה הענקית שבנה במושב ספסופה בגליל העליון, בו גם יש חדר יין. הכינוי של השר דרעי בחצרות החרדים הוא לא אחר מאשר "שר המשקים", מאחר והוא מקפיד בכל אירוע למזוג יין לסובבים אותו. האיש שטוען שיש עוני במגזר שלו, שלילדים אין מה לאכול, משיק כוסות יין בכל הזדמנות.

מה היה קורה אם הייתי בעל יקב, ואותו אדם מושחת ועבריין מורשע שחוזר עתה לפסגת הצמרת הפוליטית והמדינית בישראל היה מבקש לעשות אצלי יין? אני מניח שאת התשובה שלי אתם מנחשים.

״לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן. כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' ואלוקיך יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד״ (ישעיהו נא כב).

אלון גונן ביקורות יין: 7 יינות מלבק שרים Get Back

מקורו של זן המלבק בדרום מערב צרפת, במחוז בורדו. הגפן הגיע משם לארגנטינה ב- ,1852 ובאמצע שנות ה- 90 של המאה הקודמת יוחס זן המלבק לתעשיית היין הארגנטינאית וכך מותג בעולם. גפן המלבק חזקה וזקופה, מפיקה יבול בהיקפו, מאוד מתאימה לבציר מכני. לענבים ארומות של ריבת שזיפים, סיגליות, טבק, עפיצות טובה, רמת חומציות בינונית, והיינות נקשרים לאוכל כבד, אסאדו ובשרים על האש בעיקר. בשלוש השנים האחרונות, ודי בשקט הייתי אומר, זן המלבק תופס בארץ תאוצת נטיעות מרשימה מאוד. צריך לשים לב לכך, גם בגלל העקירות וגם בגלל קושי של זנים אחרים להתמודד עם מחלות כמו ליפרול 3 ואחרות.

זן המלבק מראה סימני התמודדות טובים מאוד, ותופעות הליפרול לא נצפו אצלו בשנים האחרונות. רק לסבר את האוזן, בשנים האחרונות ניטעו בישראל עוד 500 דונם של מלבק, בנוסף ל- 1,200 דונם שכבר נטועים ברחבי הארץ. אז 500 דונם בניבה ממוצעת של בערך 1.3 טון לדונם, יניבו כ- 650 טון, שהם קצת יותר מחצי מיליון בקבוקי יין שנוספו, כך שמייצרים בארץ יותר ממיליון וחצי בקבוקי מלבק בשנה.

אחת הבעיות של המלבק היא חוסר יחסי ציבור, והגישה הנפוצה היא שאם כבר מלבק אז שיהיה ארגנטינאי. על פניו זה נכון, כי הרי אין כמו המקור. אבל כשטועמים מלבק ישראלי, אפשר להריח ולטעום את הייחודיות והשינויים לעומת המקור הארגנטינאי.

אני חושב שהייננים הם אלה שמכתיבים את השינוי, ולא חומר הגלם. שימוש בשמרים שונים, זמן בציר מוקדם ללא המתנה לריבתיות, הענקת אקסטרה חומצה – אם על ידי הוספה או אם על ידי הוספת כמה אחוזים של זן מתקן. המלבק הישראלי פחות אגרסיבי, יותר נוח לשתייה מידית.  גם הוא מתאים למבחר מאכלים של גריל ותבשילים, אף על פי שיכול להיות שהוא כן צריך ויכול להיות משקה קייצי, אפילו מרענן אם מצננים אותו או אפילו מוסיפים איזה שתי קוביות קרח. אז הוא מתנהג אחרת, ואפילו מעלה חיוך על הפנים. שווה לחשוב על כך.

יקב רמת הגולן – ירדן מלבק 2016

הכי בשל, הכי ארומטי, הכי אלכוהולי, הכי עצי. זה מלבק שזוכה בתחרויות וקוטף מדליות, כי ויקטור שונפלד היינן הראשי מתייחס אליו כאל עוד קברנה סוביניון מהסגנון הקליפורני הבומבסטי. שום התייחסות לאוכל הישראלי, שום התחשבות בחך הישראלי, כאילו עוד קברנה פרי יצירתו, ושוב – זה יין שבכל טעימה כולם מתפעלים ממנו בגלל הבומבסטיות ולאו דווקא בגלל היותו מלבק. מחירו 140 ₪. ציון 89 (כאמור לא ממש מלבקי). תמורה למחיר  (VFM)- דו ספרתית בלבד, גג עד 80 ₪.

יקב כרמל – סינגל ויניארד כרם אדמון מלבק 2016

עור, אדמה, עשן קליל, שוקולד, טבק, פרי כהה, והכול עטוף בטאנינים רכים, נעימים, חומציות משובחת. זועק לאוכל. יופי של יין. מחירו 110 ₪. ציון 91. תמורה למחיר – עד 99 ₪.

יקב מוני – מלבק רזרב 2018

שופע ניחוחות של תבלינים ופירות אדומים בשלים לצד עץ אלון. צעיר, מעט מעושן, פה מורכב מאוד, עובד. המון טעמים, ירקרקות מפתיעה. שאפו. מחירו  75 ₪. ציון 90. תמורה למחיר – נפלאה.

יקב מואה – מלבק 2019

עם תוספת של מעט קברנה סוביניון וסירה. הנה יינן – יהודה פרידמן, שחי מסעדות ולקוחות. ריכוך ואיזון נעשו על ידי הוספת אחוזים קטנים של שני זנים שהפכו את המלבק של מואה לקליל יותר ונינוח יותר, מבלי לוותר על המורכבות של הפרי. יופי של יין. מחירו 100 ₪. ציון 90. תמורה למחיר – דו ספרתית, 80 ₪ גג.

יקב טפרברג – מלבק אסנס 2017

ארומות עוצמתיות של פרי בשל, עשבי תיבול, אגוזים ושוקולד. הפה טאניני ועוצמתי, הטעמים חדים, קרים, נקיים. לאחר חצי שעה הרכות משתלטת, והיין הופך לנינוח ומרתק. יין מעולה. מחירו 100 ₪. ציון 91. תמורה למחיר – דו ספרתית, 90 ₪ גג.

יקב רמת נגב – קדש ברנע מלבק 2019

ארומות וטעמים נקיים. יין חמאתי, טאני במידה מרשימה בעדינותו. קפה ושוקולד עם פטל יבש, ומעט וניליות שמעלה חיוך. יין פשוט מצוין. מחירו 60 ₪. ציון 91. תמורה למחיר – שאפו.

ואחד מארגנטינה – גאטו נגרו מלבק 2021

יין ארומטי מאוד, פירותי. עפיצות לא קיימת, טעמים נקיים. כאן בדיוק דיברתי על מלבק קליל שצריך להגיש אותו מצונן או עם קרח, ובחודשי הקיץ עם המנגל זה היין. לא יין שצריך לקבל ציון, כי זה באמת יין ליהנות ממנו במחיר של 30 וקצת ₪ לבקבוק. פשוט לשתות וליהנות ממלבק נחמד.

שחקנית חדשה בזירה: ברוכה הבאה ענת אגמון

אלון גונן: זה לא סוד שאין היום ממש עיתונות יין כתובה בעיתונים המסחריים הגדולים. חלק ניכר מהכותבים שייכים לחבורת 'סנהדרינק', שפעילותם הרבה בענף היין ממומנת על ידי היקבים. חיליק גורפינקל כותב בכלכליסט, ובהחלט עושה חשק לשתות יין. לאחרונה עלה במוסף התרבות החדש של גלובס שמתפרסם בחמישי בערב, מדור יין – עדיין לא החלטי לגבי הופעתו כל שבוע, הכולל המלצות היכן לרכוש את היינות, איפה לשתות אותם, ומה חשוב לדעת עליהם. הכותבת היא ענת אגמון, מבעלות השליטה בעיתון גלובס.

בעיתונות היין המקצועית אין כתבת יין או מבקרת יין. יש כתבות של נשים על יין אבל אין אחת כזו שמתעסקת רק ביין. מרבית הכותבות והכותבים מתעסקים בעיקר בליף סטייל, וכשמדובר ביין אפשר לזהות את ה"העתק-הדבק" של ידיעות משרדי יחסי הציבור. ביקורת היין בעיתונות הייתה תמיד שמורה לגברים. דניאל רוגוב המנוח, מני פאר המנוח, יבדל"א איתי גלייטמן מעיתון הארץ (היום מיזם מכירות היין Cheers), טל חוטינר – ידיעות אחרונות, רונן פרלמוטר – ישראל היום, שי שגב – Ynet , יאיר גת – מעריב, ויאיר קורן מרשת ב'. אין ולא הייתה אישה אחת. הסיבות רבות, ואני לא חושב שקיימת איזו קליקה גברית ששומרת שנשים לא יכנסו ל"מועדון היוקרתי" הזה. פשוט זה המצב. בטח לא מיזוגיניה ולא הדרת נשים, פשוט זה ענף שנשים פחות התחברו אליו בכתיבה מקצועית. אני מדבר כמובן על עיתונות מודפסת, כי ברשתות החברתיות או באתרים פרטיים יש כתיבה נשית מרתקת וענפה.

אגמון היא הראשונה שבאה מתחום היין, כבעלת תואר שני בכורמות וייננות מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. ככזאת היא יכולה לכתוב בגובה העיניים לקהל מקצועי, ובעיקר, אולי, לכורמים ולייננים, ולנתח את היינות שלהם על פי פרמטרים של יינן ולא על פי פרמטר של מבקרת יין. זה ההבדל, ואני חושב שזה נושא שאף אחד מהכותבים כיום לא מתעסק בו.

כשאני מנתח יין ונותן לו ביקורת, הפרמטרים שלי שונים לחלוטין מהפרמטרים שיש לה כאשת מקצוע שלמדה ייננות וכורמות – היא יכולה לנתח יינות ברמת המעבדה. זו כבר ליגה אחרת של כתיבה עיתונאית, זו כתיבה שחייבת להיות מקצועית כי ישפטו אותה ייננים על פי פרמטרים מאוד מאוד מחמירים. הם יוכלו לסתור או לקבל את כתיבתה בתוך שנייה. זו לא ביקורת של טעים לא טעים, זה כבר נוגע בעשייה ייננית, תסיסות, סוגי שמרים, תיקונים, סוגי ענבים, ועוד ועוד. הכתיבה שלה כייננית תיבחן על ידי קולגות ולא על ידי "העם", שאותו לא מעניינת הכימיה, אלא מעניין הסיפור והאם היין טעים ושווה את המחיר. אם אגמון תיפול לכתיבה של בלוגרית, את זה ימים יגידו, ואז היא תהיה כמו עוד אחת שכותבת כבלוגרית שמגיעה ליקב. אבל אם היא תרצה להיות אחת כזו שמשפיעה, שמקדמת יין ישראלי טוב (ולא רק ישראלי), אחת כזו שתהיה הראשונה, היא תצטרך להתמקד בכתיבה מקצועית.

אכן, אגמון מעידה בגילוי נאות בכל כתבה שלה שהיא בעלת עניין, ובעברית שותפה, בחברת צ'ירס (Cheers)  – פלטפורמה שמוכרת יין בהתאמה אישית לחובבי יין, מיזם שעוזר להתאים באופן אישי יין, שהוקם ופותח על ידי יאיר היידו – איש תרבות, איש יין ושופט יין, ואיתי גלייטמן – בעבר כתב ומבקר היין של עיתון הארץ ומגזין השולחן.

אכן הגילוי הנאות של אגמון קיים, אבל לצערי הגילוי הנאות הזה יגביל אותה. אני כמובן לא מטיל ספק וחצי ספק ביושרה ובתשוקתה של אגמון לכתוב על יין, אבל מעמד כזה וחיבור כזה לחברת שיווק יין, יעמידו תמיד בספק את ההמלצות. הגילוי הנאות לא מכשיר את "התוכן השיווקי" או "כתבת תדמית" או אפילו "פרסומת סמויה". שיקוף מידע לציבור לא ישנה את המציאות בה קשורה אגמון אישית ועסקית לחברה. ברור שיהיה לה קשה להימנע מכך, וכבר עכשיו אנחנו קוראים בכתיבתה על חלק מהיינות שהיא ממליצה עליהם, הנמצאים בפורטפוליו היינות שמומלצים ללקוחות צ'ירס. שוב, מבחינה אתית זה עובר מסך כל עוד שהכתיבה באמת עוסקת בהמלצות של בעלת עיתון ולא בכתיבה עיתונאית, ולכן זה גם יגביל מאוד את כתיבתה במידה והיא תרצה להיכנס לתחום של ביקורת יין מקצועית ואפילו לתת ציונים. פה הגילוי הנאות לא יחזיק מים, או במקרה שלנו יין.

לסיכום: ברוכה הבאה. אני מרשה לעצמי  לצטט את שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואיס דמביץ ברנדייס: "יש המשבחים את החשיפה הציבורית כתרופה למחלות חברתיות ותעשייתיות. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר".

אמנון פאר מזקק Chivas Regal Ultis XX Aged 20 Years: עכשיו בישראל

בבר W בשרונה – תל אביב, הושק  וויסקי שיבאס ריגאל אולטיס 20 שנה -Chivas Regal Ultis XX Aged 20 Years , המורכב מחמישה סינגל מאלט מיוחדים מחבל ספייסייד שבסקוטלנד. רני כהן, המנהל המקצועי של חטיבת האלכוהול בטמפו יבואנית שיבאס, שהנחה את הטעימה בחן ובמקצועיות, פתח וסיפר על ההיסטוריה של מזקקת שיבאס ריגאל. בשנת 1801  פתחו האחים ג'ימס וג'ון שיבאס מכולת קטנה, והיו הראשונים שייצרו בלנדים של וויסקי וערבבו סוגים שונים. ב- 1842 הגיעה המלכה ויקטוריה לסקוטלנד, ובחרה בהם לספקים הרשמיים של בית המלוכה, מה שאפשר להם להוסיף את המילה Regal (מלכותי) למותג.

וויסקי שיבאס ריגאל מוצע בדרגות שונות של יישון, כשהצעיר ביותר הוא בן 12 שנים – הוויסקי הנמכר ביותר של המותג. ב- 1909 הושק בפעם הראשונה מותג היוקרה שיבאס ריגאל 25 שנה, ולשימור המעמד של שיבאס ריגאל כמותג בקטגוריית סופר פרמיום, הושק בנראות חדשה האולטיס 20 שמורכב מחמישה סינגל מאלט מיוחדים – בלנד שיושן בחביות שנבחרו למשך 20 שנה, כשחמישה המאלטים מייצגים את  חמשת הדורות של המאסטר בלנדרים  במזקקה. מומחי הבלנד בחנו כל חבית וחבית לטובת ייצור התערובת, ופעלו בדרך המסורתית לבחירת חביות.

בהשקה טעמנו את הוויסקי-ם הבאים: Strathisla (סתראת'יסלה) – מיוצר במזקקה הוותיקה ביותר בהיילנדס בסקוטלנד, שפועלת מ-1786. גוף מלא, קצת עשבוני, והוא גם הלב של שיבאס ריגאל 12. Tormer (טורמר ) – פירותי, מתוק, וניל. חלק ויבש, עם מעט טעמים של פרי הדר. Longmorn (לונגמורן) – טעמי תפוז, וניל ושעורה, מתקתק ומתובל. Braeval (ברוול) – תבלינים, צ'ילי ומתקתקות, באף עשן וים. Allt a'Bhainne(אלט א'ביין) – פירותי ומתובל.

Ultis XX Aged 20 Years לוקח את המותג לכיוון אחר, מאחר שהוא בלנד מאלט ולא תערובת מסורתית. צבעו זהוב כהה, והוא מאופיין בטעמים מורכבים וארומות של תפוחים אדומים, דבש וקינמון, עם מתיקות של טופי וקרמל ,טעם חלק של פירות בשלים, וניל ושוקולד חלב עם סיומת ארוכה חלקה, מתקתקה, עם מעט טעם של עץ מתובל. לבקבוק פקק עם סגירת סיכה ייחודית, עטור בחמש טבעות המייצגות את חמשת המאלטים – וויסקי שונה, טעים ומהנה. המחיר 607 ₪.

בנוסף טעמנו שיבאס ריגאל 18  – וויסקי סופר פרמיום אותו ייצר מי שהיה עד לפני כמה שנים המאסטר בלנדר של שיבאס ריגאל – קולין סקוט, וחתימתו מוטבעת על הבקבוק. בלנד שיושן 18 שנים בחביות  שנבחרו במיוחד, ומורכב מ-25 סוגי וויסקי. עשיר בטעמים וארומות, עם טעמים של תפוז ווניל, סיומת ארוכה מהנה ונעימה עם נגיעות של תבליני עץ אלון. וויסקי חלק ואלגנטי. אהבתי במיוחד. המחיר 230 ₪ – חגיגה לאוהבי וויסקי .

כדאי לקרוא גם את זה

יינות דרום אמריקה על המפה

במפגש ה-174 במניין שסגר את השנה ה-18 לפעילותו של מועדון יולו (YOLO) בחר המארח התורן להתמקד ביינות מדרום אמריקה. ליתר דיוק ארגנטינה וצ'ילה עם מגוון יינות מאזורים שונים בכל אחת מהמדינות. יגאל ברנע כתב וצילם. קראו כאן