א. פרולוג: חקלאות יהודיתזאב דוניה, יקב סוסון ים
לפני למעלה משנה, באחד מימי ששי, הגיע ראש המועצה לביקור ביקב, יחד עם קבוצה של אורחים מכובדים. אחרי הדיבורים הרגילים על יין ("ניחוח קינמון קלוי, וזיכרונות של וניל אפריקני" – חבל שהגששים כבר לא… הייתי יכול לכתוב להם מערכון יין – דליקטס). ביקשתי לומר לאורחים משהו חשוב. זה פחות או יותר מה שאמרתי: "אני עירוני בן עירוני. ברלין –רמת גן. אין לי רקע בחקלאות".(למרות שבזה הרגע אני נזכר, שלדוד של אמא שלי, שנולדה בצ'כסלובקיה, נוח שמו, היתה חווה. לפי הסיפורים, הוא נתן לה כבשה במתנה, והיא הלכה לטייל איתה ברחובות העיירה, בגאווה יתרה)".
אחרי כמה שנים כאן בבר גיורא, ואחרי מכת הגניבות בכרם, הבנתי משהו חשוב. ברגע של יאוש וכעס, פלטתי שאם היה לי רובה, והייתי נתקל בגנבים, הייתי יורה על מנת להרוג. אני, שהאלימות ממני והלאה, קלטתי שאם אתה מעבד את האדמה ומישהו בא לפגוע בה ובעבודת האדמה, אתה מגיע למקום שבו אתה יוצא להלחם על האדמה. זה לא רציונלי. זה אמוציונלי. אם יגיע חס וחלילה רגע קריטי באמת, "מלחמת יום הדין" – לא בטוח שמי שחי ועובד בעיר, יבחר להלחם. הוא יכול לעשות את מלאכתו בלונדון, ניו יורק או טוקיו. זאת לא ביקורת נגד אנשי העיר. ממש לא. זאת הסתכלות. הפלסטינאים, ברובם, מעבדים את אדמתם. וברגע ההוא – הם ילחמו עליה. וזה עלול להיות מסוכן… מה שאני מנסה לומר זה שהקשר עם האדמה חשוב, הרבה מעבר לחקלאות.
 לא ככה התחילה הציונות? לחזור אל האדמה? להחזיר ליהודים את תחושת הקשר עם הקרקע? אם אני צודק, אפילו קצת, המדינה צריכה לעודד, לתמוך ולחזק את החקלאות היהודית. מסיבות "אנוכיות" של המדינה ולא על מנת להטיב עם סקטור כזה או אחר" (המדינה? מי זאת המדינה? – צריך לברר את זה).
האורחים וראש המועצה חיזקו את ידי והלכו לדרכם.

ב. המדינה
המדינה, להבדיל מהעם, האזרחים, היא מנגנון של כמה עשרות או מאות אלפי פקידים, שלא מתחלף, דוגמת הממשלות או הכנסת. הם שם לנצח, כמעט. והם מנהלים את חיינו. הם קובעים את המדיניות האמיתית, בשטח. הם קובעים מה חשוב ומה לא, איך לטרטר את האזרח, עד כמה להציק לו, ומתי להניח לו. יש לי, ולכל אחד, דוגמאות מפה, ועד להודעה חדשה.
ובעניין החקלאות, הנה סיפור קטן, שאומר כמעט הכל. לפני שנים אחדות נסעתי לטוקיו להשתתף בתערוכה מזון ענקית. לישראל היה דוכן קטן, עלוב, עם רקע של לוחות פלסטיק לבנים שעליהם הוצמדו כל מיני כרזות. ועדת קישוט כתה ב'. בחזית הצטופפו תריסר עלמות יפניות שהטעימו יינות ישראלים בכוסות פלסטיק זעירות, זהות לאלה שבשימוש בבתי חולים, למתן תרופות לחולים. שככה יהיה לי טוב.
מרוב דיכאון הלכתי לעשות סיבוב בתערוכה. אז אני לא מדבר על אימפריות כמו צרפת ואיטליה, שהיו להן ביתני ענק. אבל ארצות כמו: יוון, טוניס, מצרים, היו להן ביתנים (לא דוכנים), מעוצבים, מושקעים, עם מגוון תצוגות מענפי חקלאות שונים. כישראלי – ממש התביישתי. רצה המקרה, ובדיוק באותם ימים ביקר בטוקיו שר בממשלה, מי שמכהן היום כנשיא המדינה. הוא הגיע לטוקיו כדי לעשות נפשות לפרויקט תעלת הימים. מיותר לומר שלא ביקר בתערוכה. חקלאות???

ג. יערן
בערב יום העצמאות נסעתי לקנות גבינות בחוות יערן. אני אוהב את הגבינות שלהם, והלבנה היא מהטובות בארץ. יערן נמצאת לא רחוק מבר- גיורא, סמוך למערת הנטיפים. יש להם עדר עיזים קטן, והם מוציאים אותם למרעה בטבע. הגבינות הן אורגניות. הם שומרים על הטבע מזה שמונה עשרה שנה. האנשים האלה, בעיניי הם חלק מ-ל"ו הצדיקים. והמדינה רוצה להעיף אותם משם. למה? כי הם עלו לשטח ללא אישורים. אף אחד לא היה מאשר להם. אז הם נאחזו באדמה בציפורניים.
שמונה עשרה שנים הם חיים שם עם "אקדח על הרקה". בשבוע הבא יגיע אולי רגע האמת: הדיון המשפטי סוף סוף יתקיים. ההגיון מאחורי התביעה הוא הגיון משרדי. הוא מתקיים בחללים מוגנים. אין לו קשר לטבע. לפי הגיון זה, אם המדינה תאשר ליערן, יבואו המוני אנשים וישתלטו על מרחבי הטבע. העובדה שבמשך 18 השנים האחרונות זה לא קרה, לא אומרת לאנשי המשרדים כלום. הפקידות לא מבינה שאנשי העיר אוהבים את העיר. הפקידות לא מבינה שאנשי העיר באים לטבע ליהנות, לנפוש, וחוזרים הביתה. הפקידות לא מבינה שחקלאות זאת עבודה קשה. סיזיפית. זה אמנם כתוב כבר בספר בראשית, בסיפור חווה, הנחש, והחטא הקדמון, לאמור: "ארורה אדמה הזאת עבורך, קוץ ודרדר תצמיח לך".(הסיפורים הללו, דרך אגב, כתובים היטב. יש שם בסיס דרמטי יצוק להפליא, שמוביל לאמירה פילוסופית, שהיא בעצם מטרת הסיפור. בסיפור על סדום ועמורה, הכל מוביל בסופו של דבר לאשת לוט: אם מביטים אחורה- מתים…)

נחזור ליערן. במקום שהמדינה תחבק אנשים כמו אנשי יערן, היא תובעת אותם. לא מדובר בדמי שימוש / חכירה- אותם היערנים היו מוכנים לשלם (שגם לכך אני לא בדיוק מסכים…) ,אלא פשוט: תסתלקו.
אז הנה מה שאני אומר: הארץ הזאת לא שייכת למדינה (לצורך העניין: מנהל מקרקעי ישראל) היא שייכת לעם. לתושבים. לכל אחד מאיתנו היו אמורות להיות "מניות" או אופציות לקרקע, לעיבוד חקלאי. ואם אדם מעוניין לעבד את הקרקע, היה צריך להיות מסלול מסודר לממש זאת. זה נשמע אולי מטורף, אבל מעניין שהאירופאים דווקא כן חושבים בכוון הזה. האיחוד האירופאי מקציב 45% מהתקציב שלו, סכום עתק, בלתי נתפס, לתמיכה בחקלאות. למה? כי הם מעוניינים לעודד הגירה מהעיר לכפר. אז "המסלול" שאני דיברתי עליו, הפרוצדורה, קיימת שם.
מעבר לאותה "סכנה" תיאורטית שהמוני עירוניים ינטשו את ביתם וישתלטו על הטבע, אין למדינה שום עילה לגרש את משפחת יערן. הם עשו אולי טעות אחת קטנה. לו היו מזיזים את החווה אי אלו קילומטרים מעבר לקו הירוק, היו הופכים אוטומטית ליהודים טובים, שצריך לעזור להם. בתוך הקו הירוק הם קרימינלים. הם, הציונים האחרונים – לא בעיניים שלהם, בעיניים שלי – נאחזו באדמה, ללא כל תמיכה, ושומרים על הטבע, הם "אויבי המדינה"…

ד. אפילוג
למה אני כותב את הדברים הללו? הייתי רוצה שהנושא יעלה למודעות הציבור, לפחות במידת מה. כדי שזה יקרה, צריכים הכותבים המקצועיים, קרי העיתונאים, לכתוב על כך. זה לא יקרה. זה לא יקרה כי אלה מהשמאל, כותבים רק על פלסטינאים מוכי גורל, שהמדינה מתעללת בהם. היינו בסרט הזה… אלה שלא שמאלנים, כותבים על סקס קבוצתי בחוף בוגרשוב. ממש איום ונורא. דוברות הכנסייה הפמיניסטית יצאו למסע צלב. זה שבחורה אחת, שלא זכור לי שהתלוננה, החליטה לזרוק את אמות המוסר המקובלות, ולתת דרור לפנטזיות שלה – זה לא מתקבל על הדעת. הפיוזים קפצו מיד… ועכשיו יקפצו שוב, כי אמרתי משהו שאיננו פוליטקלי קורקט.
אבל אין ספק שאלה הנושאים החשובים. אלה הדברים שעומדים ברומו של עולם, ומי שמתעלם מהם הוא חסר אחריות ומשת"פ. חקלאות? יערן? –בחייך. זה לא מעניין, לא חשוב, ולא מביא ריטיינג.
אז הנה שאלה "קיומית" לאחרי יום העצמאות: מה באמת חשוב לנו? למה חקלאות יהודית הידרדרה לתחתית הסולם? למה מי שעוסק בה הוא קוריוז שמעלה חיוך, או מקסימום שאלה יהודית קלאסית: אפשר להתפרנס מזה?…

זאב דוניה © אפריל 2012

צילום יוני כהן