איך ״נדלקתי״ על אוכל קוריאני עממי בטיסה לטוקיו בקוריאן אייר

אביטל ענבר, סופר, מתרגם, עיתונאי ומבקר מסעדות, טס ליפאן בחברת התעופה הדרום קוריאנית. כמי שמעיד על עצמו שאינו ישן בטיסות, היה לו הזמן לתעד את טיסותיו ומה אכל ושתה בהן, ולחלוק איתנו את רשמיו ורשימותיו

הדיילות של קוריאן אייר לובשות מדים בכמה גוונים, עם מבנה תסרוקת נאה בשיער
הדיילות של קוריאן אייר לובשות מדים בכמה גוונים, עם מבנה תסרוקת נאה בשיער

טיסה מנתב״ג לנמל תעופה אינצ’און בקוריאה, 27.9.18. בואינג 777-200 חדיש ונוח, מחלקת תיירות.  3,971 ₪ – כ-1,100 $

בחרתי בקוריאן כי המחיר נראה לי סביר, יחסית. זמן המסע לטוקיו בירת יפאן היה הקצר ביותר, לפי בדיקתי אז, כולל הקונקשן וטיסת ההמשך – 14.5 שעות. קו ישיר לטוקיו יקצר את ה״חוויה״ בשלוש שעות או יותר. הצ׳ק אין מהיר מאוד, מבחינתי: עשיתי מראש צ׳ק אין דיגיטלי. גם בחזור עשיתי צ׳ק אין מוקדם, ושוב ההליך המהיר והפשוט הוכיח את עצמו, והוא מומלץ מאוד: בניגוד לרוב הנוסעים, לא עמדתי בתור כלל.

נחזור לנתב״ג. הנוסעים התרכזו ליד הגייט בשעה היעודה ורובם לפניה. במנהרה לפני פתח המטוס, שתי עגלות עמוסות עיתונים, גם באנגלית. הרבה נזירות. גם בחורות קוריאניות יפות. כפי שהבטיח ישראלי עובד החברה בצ’ק אין. מקום לרגליים יש. לנוסע מחכים כרית, שמיכה, אוזניות ושקית חתומה עם רפידות חדשות, בקבוק מים, נעלי בית, מברשת שיניים ומשחה. הדיילות לובשות מדים בכמה גוונים, עם מבנה תסרוקת נאה בשיער. כולן צעירות, ובהמשך מתחוור שגם אדיבות וחביבות. ארבע דיילות ספרו את הנוסעים. אחד חסר: הנוסע במושב 34א מעכב את ההמראה. הנה הוא. ישראלי צעיר. 15 דקות איחור. אי אפשר להמריא בלעדיו, אבל יש לשקול הטלת קנס. עוד 20 דקות איחור בגלל העומס בשדה.

צילום אביטל ענבר
צילום אביטל ענבר

לפני כל נוסע טלוויזיה אישית עם תפריט עשיר של סרטים, סדרות, משחקים ומוסיקה קלאסית. לצערי, לא יצירות שלמות. ריח עז ונעים של אוכל חם פושט במטוס. מגישים בין היתר ספל מכוסה במכסה הרמטי.  פותחים. הדיילת יוצקת מים חמים מקומקום על עלי התה שבכוס, וסוגרים כדי שייחלט. במגש גם מעט קימצ׳י לא רע בכלל. דיילת נתנה לי שפופרת של רוטב חריף מאוד והזהירה אותי מפניו. למנה העיקרית הקטנה צרפו סומסום. עיקר הארוחה אורז לבן. בהמשך התברר שהתה אינו אלא מרק אצות מצוין, שנדרשות לו כעשר דקות עד שהוא מוכן. האוכל מוגש עם סכו"ם אמיתי. יין אדום טוב מוגש בכוס זכוכית. כשמבקשים עוד, דיילת הולכת מיד ומביאה בקבוק. בהמשך, דיילת עוברת עם בקבוקים להציע לבן ואדום. שתיתי הרבה יין בטיסה.

צילום אביטל ענבר
צילום אביטל ענבר

שלוש הנזירות שמעבר למעבר, אוכלות במקלות דבר לא מוגדר בכוס קרטון גדולה. הזמנתי. הנזירה הקרובה עזרה. הכניסה לכוס מין אבקה, בחשה, כיסתה, הורתה לחכות שתי דקות, והזהירה שזה חריף. החריף הוא המרק, אבל החריפות נסבלת. האטריות טעימות. אהבתי. קוראים לזהshin ramyun. הארוחה זימנה לי טעמים לא מוכרים של אוכל עממי, ועוררה בי חשק לבקר בדרום קוריאה.   ארוחת חצות שנמשכה שעה במחלקת תיירות, והייתה טובה בכל שלביה. אוכל שמחייב הוראות שימוש. יין טוב של Pierre Rémy Gauthier מחבל לוברון שבצרפת. אני מרגיש בפרובאנס באוויר. בכריזה מבקשים ממשתעלים ומצוננים לחבוש מסיכה. לפי חלוקת טפסים אני רואה מדגמית שהרוב נוסעים הביתה לדרום קוריאה.

לילה. מטוס שלם מלא קוריאנים ישן, חוץ ממני ועוד כמה. אינני ישן בטיסות, ולא משנה באיזו מחלקה. מקנא במי שיכולים. יש מקום לצעוד, לחלץ איברים ולעשות התעמלות. על יד מקבץ של תאי שירותים בכל צד נמצאת דיילת. היא נכנסת לבדוק אם השאירו נקי ולא חסר נייר. לא זוכר סטנדרט כזה של שירות והקפדה במחלקת תיירים. האוכל על חריפותו והיין משרים נינוחות. גם אדם די גבוה כמוני יכול למתוח את הרגליים מתחת למושב שלפני. ארוחה ומחצית ראשונה של סרט קולנוע ארוך, מעבירים את הזמן. השעות עברו ביעף.

אנחנו על המפה?
אנחנו על המפה?

המסך שבגב המושב מורה עוד 5.31 שעות. הולך לגאלי האחורי לבקש עוד יין. הדיילת פותחת דלת, ויש שם עשרות בקבוקים. רוב הצוות נעלם. אני שואל, והדיילת היפה משיבה שיש תורנות שינה. היכן ישנים? היא אינה רשאית לומר. משער שבסיפון התחתון של המטוס, קומת הכבודה, יש תא מנוחה. בטיסה חזרה, אני רואה דייל "יוצא מקיר" ליד הגאלי האחורי, ממעלית או מדרגות. השד יודע מעל מה אנחנו טסים. רוסיה? בפרסומיה מציינת החברה שבטיסותיה לישראל וממנה המסלול אינו עובר מעל מדינות אויב. הסוללה של האייפד מתרוקנת. הבאתי מטען. מגלה שקע usb בגב המושב שלפני, ומנסה לטעון. לא עובד. שקע בגב מושב סמוך גם לא, אבל אצל נוסעת קרובה, כן. לדיילת אין פתרונים. גם בחזור נתקלתי בכך. בדקתי את הכבלים שלי. הם תקינים.

חמש וחצי. הנוסעים מתחילים לנוע. זה זמן שבסדק בתריס לא סגור עד הסוף מסתמן אור. כמעט שני שלישים מהטיסה חלפו כמעט בלי להרגיש. הנזירה שמעבר למעבר ישנה כבר שעות עם הראש נטוי קדימה, שעון על המסך. אמות ידיה נשענות על השולחן המתקפל. היא נראית כך כנזירה שקפאה בתנוחת תפילה. כדאי להציע לבואינג לפתח מסך, שבלחיצה על כפתור משחרר כרית מתנפחת. נוח יותר, מן הסתם. מה עוד שהמסך אולי מתחמם ופולט קרינה. דיילת מחלקת מגבות קטנות לוהטות שנאספות קרות. תריסים נפתחים. על המסך מפה. אנחנו מעל סין או מונגוליה בקו ישר לטוקיו, וכל כך קרוב!

צילום אביטל ענבר
צילום אביטל ענבר

ארוחת הבוקר הקוריאנית לא נראתה לי. בארוחה ישראלית פירות טריים חתוכים טובים וגם קרואסאן קטן, חם ופריך. לא טובה המנה החמה, חביתה עם שתי עגבניות שרי וחתיכת ברוקולי מבושלים. יש גם יוגורט פרילי וריבה. לפני סוף הטיסה מחליט להצטרף לנוסע המתמיד של קוריאן. למרות החביתה – הישראלית, כך ציינה דיילת. מילאתי טופס, ומכיוון שכתב ידי בלתי קריא, דיילת מילאה מחדש ובדקה איתי כל פרט. לפני הנחיתה, דיילות פונות לנוסעים בקוריאנית. זה מתנגן לי כמו שיר. בסוף כל פנייה אני מזהה צליל, שלאוזני הערלה נשמע כמו despina. נחיתה לא ממש רכה. הנוסעים השאירו אחריהם רצפה נקייה מתחת למושב, פרט לנעלי הבית.

נמל התעופה אינצ׳און ענקי ונקי להפליא, ונראה כמו שדרת חנויות של מעצבי-על. רובוטים מספקים מידע לשמחת הילדים. מחמירים מאוד בביטחון. שיקוף, חיטוט בתיקים, בדיקה גופנית. הליכה ארוכה ארוכה עד לגייט. אני בטיסה של קוריאן ואייר פראנס להונולולו דרך נאריטה.

נאריטה יפאן-אינצ׳און-נתב"ג, 13.10.18, 9.15 בבוקר לסיאול

צ׳ק אין של דקות. תור ארוך מאוד לבדיקת תיקי היד. הבודק מחרים את האפטר שייב שלי. נותרו כמה טיפות לתגלחת במטוס. אני מוחה, מבשם בנדיבות את חלל האוויר והולך.  טיסה קצרה לאינצ׳און. עוף ירקות ואורז לארוחת הבוקר. מישהו בטיסה חלץ נעליים אבל שכח להחליף גרביים, ומסריח.

צילום אביטל ענבר
צילום אביטל ענבר

באינצ׳יאון בדיקה בטחונית נוספת. הדרך לאיזור הקונקשן של טרמינל 2 שבו פועלת קוריאן אייר, עוברת ברחבה יפה עם צמחייה, אבל תחת כיפת השמיים. הואיל וההמתנה ארוכה יותר מבדרך הלוך, ציידה אותי החברה ביוזמתה בשובר ללאונג׳ cps קומה 4. לפני הכניסה ללאונג׳ יש אולם שינה. העובדות בפתח הלאונג׳ לא חביבות במיוחד. מבהירות שאפשר לשהות בלאונג׳ עד שלוש שעות. הוא מרווח, מעטים נמצאים בו, עובדים, נחים, אוכלים. האוכל בשפע והמבחר גדול. קארי הודי חריף במידה, עוף חמוץ-מתוק סיני, שניהם טעימים למדי, אוכל קוריאני, גלידה, פירות, ירקות. יין, בירה, קפה. מוסיקה קלאסית מתנגנת בחלק מטרמינל 2.

המרחקים גדולים. הולך והולך והולך… בגייט יש כניסה מיוחדת למחלקות הפרמיום. יושבים במטוס ומחכים. הטיסה מתעכבת בשעה בגלל העומס. הדיילת הראשית עוברת עם מכשיר ומונה את הנוסעים בלחיצות על כפתור. עושה בדיקה חוזרת בכיוון ההפוך. כולם כאן. בצהריים, בקר טעים, סלט קטן. יין כרגיל בכוסות זכוכית. האדום טוב. יקב לישין, לא היין שבהלוך. הצוות חביב, ההיענות מיידית. הפעם לא אוכל קוריאני. חבל.

צילום אביטל ענבר
צילום אביטל ענבר

ביקשתי מדייל שיביא לי יין של מחלקת עסקים, כדי שאוכל להשוות. אמרתי לו שאני כותב על הטיסה. הוא חצה את הווילון ושב ריקם: הכלכל לא הסכים. הסבירו לי שהסירוב מעוגן ב״אופי הלאומי״, במעין ״מרובעות״. אולי. באל על, כמה חודשים קודם לכן, לא נתקלתי בבעייה. בחוץ אור יום, אבל בכריזה מבקשים שכל התריסים יישארו מוגפים לטובת שינה וצפייה בטלוויזיה, מה שמצמצם את מספר הנוסעים במעברים ומקל על עבודת הצוות. מגישים בחושך מאפה חם עם שתייה. אפשר לבחור. לקחתי פיצה, טעימה, בתוך קופסה ארוכה. לא קלטתי מה עוד יש, ובאפלה לא רואים.

לסיכום: חוויית הטיסות טובה בזכות השירות וההיענות המיידית. האוכל – איך לפעמים. ארוחה קוריאנית אחת טובה ומעניינת. יין צרפתי טוב לסוגו ללא הגבלה. אני רשום כנוסע מתמיד. לא ברור לי כמה פעמים עלי לטוס כדי לקבל טיסת חינם, שמבחינת החברה הרבה יותר זולה משדרוג…






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה