השבוע בענף היין 92 – עושה רושם שיש עם מי לדבר במשרד הבריאות

עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם וגם קצת רכילות. השבוע: טיוטה מעוררת תקוות של משרד הבריאות ביחס ליקבים הקטנים, יינות עם טעם ישראלי או תואמי חו"ל? אז היה חרם על יין מיו"ש בבלגיה? ביקורות יינות לבנים: גבעות מיו"ש והוגל מאלזס

אילנית צמח - הובילה במקצועיות ברמה הארצית את הבקשה לשינוי והטיפול מול הרשויות
אילנית צמח - הובילה במקצועיות ברמה הארצית את הבקשה לשינוי והטיפול מול הרשויות. צילום איל גוטמן

1: מסתמנת גמישות בדרישות מיקבים קטנים

מערכת אכול ושאטו ממשיכה לעקוב אחרי הוועדות של משרד הבריאות ומשרד החקלאות, והנה עדכון נוסף שהגיע לידינו השבוע, למרות שמדובר  בטופס טיוטה של משרד הבריאות הנושא את התאריך 6 באפריל 2017, אך נתקע איפה שהוא עד עכשיו. לאחר מאבק עיקש של מנכ"ל מועצת גפן יין צחי דותן, הסכימו במשרד החקלאות ומשרד הבריאות למנות פרויקטור מקצועי אשר יכתוב מסקנות רלוונטיות לענף היין בשונה מענף המזון, במסמך בו מתייחסים סוף סוף ליקבים קטנים (בוטיק, ביתיים – לא יותר מ- 100,000 בקבוקים לשנה, לא יותר מ- 5 עובדים בשוטף ולא יותר מ- 10 עובדים בזמן הבציר).

צחי דותן מנכ"ל מועצת גפן יין – הוביל מאבק עיקש מול משרד החקלאות ומשרד הבריאות
צחי דותן מנכ"ל מועצת גפן יין – הוביל מאבק עיקש מול משרד החקלאות ומשרד הבריאות . צילום ברוך לגזיאל

בעקבות המסקנות הללו  הוציא משרד הבריאות הנחיות חדשות והקלות מרובות על מנת שהיקבים הקטנים יוכלו להמשיך להתקיים. מדובר בקווים מנחים ובמקבץ של הבהרות על פי עיקרון הגמישות לגבי עסקים קטנים, בנוסף לדרישות כל דין אחרות. בין ההקלות: ניתן לאחסן מחוץ למבנה ענבים לפני עיבוד לתירוש; בעוד שבענף המזון יש חובה לנקות ירקות ופירות – לגבי ענבים אין חובת ניקוי; ניתן לשתות ולבצע טעימות בחדר אחסון היין או החביות; בנושא חדרי שירות – ניתן להשתמש בשירותים ומקלחת של בית פרטי הצמוד ליקב הקטן בנחלה; בעניין חדר אוכל הנדרש בגופים יצרני מזון – ביקב קטן ניתן להשתמש במטבח של בית פרטי הצמוד ליקב הקטן כחדר האוכל של העובדים. שימו לב שניתן להגיש השגות או לבקש שינויים עד סוף חודש אוגוסט.

המאבק של יקבי הבוטיק והיקבים הביתיים החל לפני מספר חודשים, כאשר התברר שאין ייצוג הולם בוועדות הכנסת ואין התייחסות ליקבים אלו. הדבר עורר עניין רב, ובמזל הצליחו מספר יקבים לאחד שורות, והוציאו בזמן מכתב השגות ובו דרישה כי ייקחו אותם בחשבון, מאחר והתנאים הראשוניים גוזרים עליהם גזרת מוות. אילנית צמח, מרצה ויועצת עסקית ליקבים, הובילה במקצועיות ברמה הארצית את הבקשה לשינוי והטיפול מול הרשויות, יד ביד עם צחי דותן, ואכן התוצאות מדברות בעד עצמן. רגולציה בענף היין מתבקשת ורצויה על מנת להסדיר את הענף הזה סוף סוף, אולם חייבים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, על מנת להיזהר מכך שאנשים לא מקצועיים במשרדים השונים יקבלו החלטות פזיזות. זה הזמן להתאגד ולשלב ידיים עם מנכ"ל מועצת גפן יין, ולמנות בכל וועדה אפשרית נציג יקבי בוטיק, אשר ישמור על האינטרסים שלכם.

ג'נסיס רובינזון: אנטואן של סוסון ים הוא גרסה מוצלחת של שאטונף מהרי יהודה
ג'נסיס רובינזון: אנטואן של סוסון ים הוא גרסה מוצלחת של שאטונף מהרי יהודה

2: טעם של חו"ל או גלותיות ביין ישראלי?

השבוע פרסם זאב דוניה מיקב סוסון ים בפייסבוק, פוסט שכלל מילים אלה: "ברשותכם, רק משפט אחד של ג'נסיס רובינזון, מבקרת היין האנגליה, מרשמי הטעימה של אנטואן: "A pretty good version of Châteauneuf from the Judean Hills! Rather delicious". J.R. לפני שבוע כתב סומלייה תל אביבי כי היינות של אבי פלדשטיין הם הכי קרובים לבורגון, ועוד אחד כתב שיקב אחר עושה בורדו משובח.

השאלה שאני מעלה כאן היא מדוע יקבים ויינות ישראליים צריכים להיות דומים למשהו אחר? מדוע הצורך הזה שימתגו אתכם כיין בורדו, בורגון, שבלי, שאטונף וכו'? עשרות שנים מנסים להגיע יקבים ישראלים למותג ישראלי, טרואר ישראלי, מזג אוויר ישראלי, חמסינים ישראלים, שוק ישראלי, והנה באה מיסיס רובינזון המאוד מכובדת, שאני מאוד מעריך את כתיבתה, ומשפט מחמיא שלה גורם לזאב דוניה להתרגשות.

ליקב צרעה יש יועץ צרפתי, ליקב טוליפ יש יועץ יווני, ליקב אמפורה היה את מישל רולאן, ליקבים רבים אחרים יש יועצים מכל העולם. האם הלבנים החדשים של צרעה מושפעים מאותו יועץ? האם ערן פיק בכלל מכוון לטעם הבורגונדי? האם דוד בר אילן מיקב טוליפ-מאיה עושה יין בסגנון יווני? בוודאי שלא. האם דורון רב הון עושה יין בסגנון טעמו של המבקר שחושק ביינותיו? בוודאי שלא – הוא עושה יין ישראלי, הוא מקבל יעוץ על הגפן החדשה, על דרישותיה ממזג האוויר שלנו ואיך לשתול אותה, באיזה כיוון רוחות, באיזה כמויות מים, ריסוסים ועוד, התוצרת הסופית היא ישראלית, לא שמעתי פעם אחת יינן כזה או אחר שמתהדר בנוצות גלותיות, חובב יין שחובב יינות שאטונף יקנה שאטונף, לא יקנה יין ישראלי שמזכיר לו.

זאב דוניה: "היינות הישראלים בכלל זקוקים נואשות, הייתי אומר, להכרה בינלאומית. השוק כאן קטן וצפוף"
זאב דוניה: "היינות הישראלים בכלל זקוקים נואשות, הייתי אומר, להכרה בינלאומית. השוק כאן קטן וצפוף". צילום דוד סילברמן dpsimages

"היינות הישראלים בכלל זקוקים נואשות, הייתי אומר, להכרה בינלאומית. השוק כאן קטן וצפוף", עונה זאב דוניה לאחד הגולשים בפייסבוק. ואני אומר כי ליינות הישראלים אין שום סיכוי בעולם הנורמלי. יש להם סיכוי רק בעולם הכשר. לא נקבל שום הכרה כיין ישראלי. זו פנטזיה שצריך לקבור. אפילו מכון היצוא הבין זאת  מזמן, ומכוון רק לשוק הכשר. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם המחירים, עם המיתוג, עם הבעיות הפוליטיות. לקבל הכרה? לאיזה צורך? האם אנחנו מעצמת יין? אנחנו מייצרים פרומיל לעומת צרפת, ספרד, איטליה, הונגריה, גרוזיה. חיים בפנטזיות – זה כן.

אם מיסיס רובינזון כותבת שהיא טעמה סוג של "גרסה מוצלחת", אז למי שרוצה להשאיר חותם ולהיות עם טביעת אצבע ייחודית, יש בעיה. בדיוק כמו פלדשטיין שכמה סומליירים וכתבי יין מיהרו להשוות את היינות שלו לאחרים. למה להשוות? למה לא להבין שזה מי שאנחנו? עם זה מתמודדים ואת זה מבקבקים. לא שאטונף, לא בורדו משובח, לא בורגון, לא עולם חדש בסגנון קליפורני. יין ישראלי, לטוב ולרע. אלכוהולי, נגריה, פרי דחוס, עדיין בומבסטי אבל בדרך הנכונה להשתנות ולהיות יותר קליל, יותר לבן, יותר ים תיכון שמתאים לאוכל הישראלי (פרגיות, שווארמה). כבר מזמן הפסקתי לאכול כבד אווז עם כוס סוטרן בצהריים, כשרוח קרירה מלטפת את שערותי באוגוסט. כבר מזמן הפסקתי לבשל ביף בורגיניון מהביל. אה כן, גם לא כל ארוחה מסתיימת אצלי עם גבינות כחולות וירוקות וקממבר אמיתי – גג איזה פלח אבטיח עם גבינה בולגרית. נו טוב, אולי גם איזה מלבי עם הרוטב האדום המתוק הזה.

"להוציא את השד מהבקבוק" הגיב

אכן יש בעיה עם זהות ה"יין הישראלי", אבל זאת לא הבעיה המרכזית של הענף. הבעיה העיקרית היא תמורה בינונית מאוד לכסף, במיוחד ביינות "גדולים". הבעיה השנייה היא חשיפה. הישראלי הממוצע נחשף ליינות שאינם במבצע 4 ב- 100 בעיקר במסעדות, ומסעדות כעסק כלכלי דוחפות בעיקר יינות שהם מקבלים במסגרת עסקה מסחרית מול יקב גדול או חברה מסחרית גדולה דוגמת טמפו (ברקן) או החברה המרכזית (תבור). ומה יקבל שם הלקוח? את היינות שעלותם למסעדה כ- 35-50 ₪, שמתומחרים במכפלת 3 או 4. כמובן שיש מגמה משתנה בשנים האחרונות, אבל ככה זה ברוב המסעדות.

עדי רוזנטל הגיב

נדמה לי שישנה טעות בסיסית בהנחה שמי שניתלה באילן גבוה כגברת רובינסון, מבקש בזה הרגע להשוות עצמו לבורגון, או בורדו וכן הלאה וכן הלאה. אין גם טעות גדולה יותר מאשר להניח שיינות ישראלים יכולים ״לשחק״ רק במגרש של היינות הכשרים. מה לעשות, ובאירופה מגדלים גפנים ועושים יינות מאות שנים, וטבעי הוא הדבר שכל מי שעושה מוצר, אשר במקום אחר עושים אותו מימים ימימה, יביט לאותו מקום כדי לראות בו מקום ייחוס לאיכותו של המוצר אותו הוא מייצר. על כן, כשזאב דוניה מביא ציטוט של ג׳נסיס רובינסון המשווה את האנטואן שלו ליינות שטונף, אני מבין את זה אחרת מאלון גונן. מהיכרותי את האיש, הוא מבקש פשוט לומר בשיא הצניעות: אני במגרש של הגדולים. במקום לזלזל בציטוט שלו ולבנות תלי תילים של הסברים למה לא, כדאי אולי פשוט לפרגן. הוא הרוויח את זה ביושר רב.

ובאשר לנושא הכשרות, העובדה שהבעלים של יקב Hans Lang (או בשמו החדש Urban Kaufman) ב- Rheingau מתגאה בחבירה שלו ליקב סוסון ים, ומאור הפנים שבו קיבלה הגברת קאופמן ישראלים, אומרת מבחינתי שיש מקום ליינות איכותיים ישראלים בארצות הניכר, גם אם אין עליהם חותמת של עלוקות למיניהם.

חנות יין בשדה התעופה של בריסל
חנות יין בשדה התעופה של בריסל

3: חרם היין בבלגיה – היה או לא היה?

משום מה היקבים לא יודעים, משרד החוץ לא יודע וגם הבלגים לא יודעים. קראתי ביום חמישי האחרון את כתבתו של איתמר אייכנר מידיעות אחרונות, בעניין ההחלטה של משרד הסחר הבלגי לסמן את יינות רמת הגולן כחלק מהשטחים הכבושים, ויין שלא יהיה מסומן בצורה זו יירד מהמדפים.

ביקשתי את תגובת שגרירות בלגיה, והם מסרו לי שאין להם מושג על מה אני מדבר, ואין כל החלטה כזו שהובאה לידיעתם. גם יקב רמת הגולן לא מודע להחלטה החדשה, ואף  גורם רשמי לא פנה אליהם בבקשה לשנות משהו על התוויות. פניתי בתגובה לעיתונאי איתמר אייכנר, בשאלה מהיכן שאוב המידע שלו, והוא הפנה אותי אל שגרירות ישראל בבלגיה שמשם יצא המידע. גם בשגרירות בבלגיה לא מודעים לשינוי עמדה במדיניות הבלגית.

עושה רושם לאחרונה כי ידיעות מסוג זה שמגיעות אלינו כל כמה שבועות, נשלחות על ידי יחצנים שמצאו דרך לפרסם יקבים ולהיות בתודעה עם תדמית של "קורבן". לא תמיד כולם נגדנו. הסיפור זאב זאב עלול לחזור כבומרנג מתישהו.

אמנון וייס (משמאל) ושיבי דרורי. יודעים לעשות יין טוב
אמנון וייס (משמאל) ושיבי דרורי. יודעים לעשות יין טוב. צילום דוד סילברמן dpsimages

4: יקב גבעות – הקיץ הזה תלבשי לבן

כן כן, היקב ההוא מהשטחים (אמנון וייס ושיבי דרורי), אבל מה לעשות שהם יודעים לעשות יין טוב. טעמתי שני יינות לבנים שלהם, ונהניתי.

שאנין בלאן 2015 – יין יבש. ריחות מגרים של טוסט, תפוח בגריל אפרסק וחלת דבש. בחך טעמים של אפרסק צהוב, מלון ותפוח. לאחר כמה לגימות, הופך חלל הפה להיות מאוד קרמי ורענן, עם אופי מינרלי הדוק. אפטר טייסט שמשחרר טעמים רציניים יותר, בעיקר מתחום האפייה. שאנין בלאן מרתק. מחירו 90 שקלים. VFM (תל"כ – תמורה לכסף). יין מענג. מושלם.

גוורצטרמינר 2016 –  יין יבש. ארומות של אגסים בשלים, לימון וליצ'י. המינרליות ביין הזה מאוד ממוקדת, ומעניקה רעננות ומורכבות מהנה על החך. במקביל, ניחוחות וטעמים של פריחת תפוזים ומעט טרופיות חודרים פנימה. מחירו 90 שקלים. VFM לחלוטין. יין מהליגה של הגדולים. שאפו.

יקב שמייצר כמיליון בקבוקים בשנה, בעל מסורת של שלושה דורות
יקב שמייצר כמיליון בקבוקים בשנה, בעל מסורת של שלושה דורות

5: הריזלינגים של משפחת הוגל באמצעות משפחת שקד – הקיץ הזה תלבשי לבן

הקיץ בשיאו אז למה לא ריזלינג בעצם? הוגל (Hugel) הוא אחד היקבים הידועים באזור אלזס. משפחת הוגל מתגוררת באלזס כבר מהמאה ה-15. במהלך המאה ה-17 התיישבה המשפחה בראשותו של הנס אולריך הוגל בכפר ריקוויר –  Riquewihr. הנס קיבל על עצמו בשנת 1639 את ניהולו של הקואופרטיב בכפר, ולאורך הדורות נודעה המשפחה בייצור יינות מעולים. בשנת 1902 העביר פרדריק אמיל הוגל את היקב לכפר עצמו, שם הוא נמצא עד היום.

קשה מאוד לטעות כשטועמים ריזלינג: התפרצות של ניחוחות עזים עולים מהכוס (גם כאשר היין קר כקרח). בדרך כלל  זה יין ארומטי שמשחרר ניחוחות עיקריים  של פירות כמו נקטרינה, משמש, תפוח, דבש אגס. ממחלקת הפרחים הארומות יהיו יותר קרובות ליסמין, וריזלינגים מתיישנים אפשר לזהות בקלות בגלל ריחות הסיד, יחד עם ניחוח מרשים של פטרוליות  (תרכובת טבעית בשם TDN). על החך בריזלינג יש חומציות גבוהה, שמזכירה בקיצוניות שלה לימונדה. המתיקות והחומציות של ריזלינג, הופכות אותו לפרטנר מושלם לאוכל מתובל. תבלינים הודים חזקים, וכמובן אוכל אסיאתי. משפחת מותגי שקד עובדת עם היקב האלזסי כמעט שמונה שנים, ובטעימה הקיצית שאורגנה השבוע טעמתי את היצירות הבאות:

החיים קצרים מדי כדי לשתות ריזלינגים זולים
החיים קצרים מדי כדי לשתות ריזלינגים זולים. צילום דוד סילברמן dpsimages

 Hugel Gentil  2015 – מגיע ממספר כרמים באזור הכפר ריקוויר. גיל גפנים ממוצע: 22 שנה. אפרסק ומנדרינה מתאחדים כדי ליצור אף מדהים, תבלינים ארומטיים, היין הזה מעט מתסכל כי יש בו הרבה ניגודים. יין חי ונמרץ, עליז, מרוכז, יש מבנה ויש מרקם, אבל אלה ממאנים להתאחד, ואולי זה מה שכל כך מרתק ביין הזה. יש משהו מתריס ביין המרוכז והיבש הזה. אוהב אותו. מחירו 80 שקלים.

Hugel Riesling Classic 2014 – גם יין זה מכרמים באזור ריקוויר, גיל גפנים ממוצע: 22. רעננות וטריות – ככה אפשר להגדיר את היין הזה כבר מהלגימה הראשונה. לימון בשל, אגס ועלי הדר כתושים, אשכולית בוסרית ושזיף בשל. החך משדר באותם מושגים של בשלות ועסיסיות. יין מהודק מאוד, גם פה היין מציף את הפה בקטבים מנוגדים של בשלות עסיסית ורעננות ללא גבולות. בפה היין  יבש, וממריץ מהר את בלוטות הרוק בעושר לימוני טעים. מחירו 115 שקלים.

Hugel Riesling Estate 2013 – הענבים בעיקר מכרם שוננבורג. גיל ממוצע של הגפנים: 33 שנה. פריחת הדרים טהורה מכה באף, והפה מחשק את הטעמים הללו. יש תחושה שיש שד בבקבוק הזה, שאפילו לא מעוניין להראות סימנים שהוא מוכן לשתייה. לוקח קצת זמן בכוס, אבל כשזה בא, מבינים שהיין הזה יהיה במיטבו עוד 3-5 שנים, ועכשיו צריך ליהנות מיין בתולי מרתק. מחירו 170 שקלים.

Hugel Riesling Shoelhammer 2008 – יין עם הרבה עומק, שיש לו שנים של חיים קדימה
Hugel Riesling Shoelhammer 2008 – יין עם הרבה עומק, שיש לו שנים של חיים קדימה. צילום דוד סילברמן dpsimages

Hugel Riesling Grossi Laue 2011 – מחלקות בלב כרם שוננבורג גרנד קרו. גיל ממוצע: 30. ארומות של קמומיל וקליפת לימון. בחך רעננות מופלאה, ועם זאת יש לו מערבולות של טעמים עשירים מאוד. יין מאוד גרנדיוזי, מעט אלכוהולי. יין שצריך להתענג עליו לאט לאט. מחירו 365 שקלים (אפשר לרכוש רק בהזמנה מראש).

Hugel Riesling Shoelhammer 2008 – הענבים מחלקת שuלהאמר בכרם שוננבורג גרנד קרו מעל הכפר ריקוויר. ארומות של קליפת הדרים ואורן בקצוות, יוצרות אף מתעתע שמשדר בשלות. הגוף גמיש וחלק,  בחך נגיעות של טעמי אבן וסיד, קליפות תפוזים מסוכרות ואפרסק לבן. זה יין עם הרבה עומק, שיש לו שנים של חיים קדימה. מחירו 534 שקלים (אפשר לרכוש רק בהזמנה מראש).

Hugel Riesling Vendange Tardive 1995 – עשוי מענבים שנבצרו בבציר מאוחר. באף עקצוצי בוטריטיס נפלאים. יין שמן, דבשי ושופע ארומות של משמש, פטרול, תפוחי גולדן מוצקים. עשיר ומורכב יותר מאשר מתוק. אפטר טייסט אגוזי מרשים להפליא. מחירו 600 שקלים.

לסיכום: יקב שמייצר כמיליון בקבוקים בשנה, בעל מסורת של שלושה דורות. צניעות, חומר גלם טוב ואהבה ענקית למסורת. VFM (תל"כ – תמורה לכסף): החיים קצרים מדי כדי לשתות ריזלינגים זולים.

 

 






תגובה אחת

  1. קודם כל תודה על הפרגון. בסך הכול אני ברת מזל שנפלה בחלקי ההזדמנות לתרום לתחום שאני כל כך אוהבת. אבל לפני הכול ראויה לציון תרומתו של אלון גונן אשר הוכיח שוב שהוא הרבה יותר מעיתונאי, ואשר ללא יוזמתו ודחיפתו, והזרקור שהוא שם לכולנו על נושא הרישוי, לא היינו מצליחים להוציא את יקבי הבוטיק מאדישותם. אז יצא שעשינו משהו טוב, ובשילוב עם מועצת היין הבאנו את המערכת להכרה בקיומם של יקבי הבוטיק ובצורך למתן פתרונות המותאמים להם.
    שלא יהיה ספק שהדרך עוד ארוכה. נראה שהתקנות של משרד הבריאות, לאחר שנמסור את השגותינו, יותאמו לצרכים של יקבי הבוטיק. בהקשר זה, אנא המשיכו להעביר אלי את הערותיכם. אני מאמינה שימצא פתרון גם להכללתם של היקבים העירוניים. עם זאת, לאחר שנשלים את הסיבוב, נחזור לנקודת המוצא – כיצד יכול יקב בוטיק להתמודד עם החוקים והתקנות של רמ"י מבלי להגיע לפשיטת רגל. נראה שזה יהיה האתגר העיקרי אתו נצטרך להתמודד.
    בימים הקרובים מתוכננות מספר פגישות עם אנשי מפתח בהן אעלה את הקשיים של יקבים שאינם עומדים בדרישות רמ"י ושל יקבים בהתיישבות ביהודה ושומרון. כמו כן, אציג את הצורך במתן פתרונות מימון עבור התאמת היקבים לתקנות החדשות. אעדכן בהמשך.

כתבו תגובה