מונטיפיורי – יקב או מיזם עסקי מבריק?

בשנים האחרונות קמו בישראל עשרות יקבים חדשים. בדרך כלל אנחנו מקבליםשף אלון גונן הזמנה לטעימת היין במסעדה תל אביבית בה מציגים את היין ואת היינן. אנו טועמים, מתרשמים, כותבים על היין וממשיכים הלאה.
מעטים היקבים שמזמינים אותנו לסיור באתריהם (חלקם רחוקים, חלקם לא בנויים לאירוח, חלקם לא קיימים).
הפעם אני רוצה לנסות להבין את תופעת היקבים שלא קיימים, אבל מוציאים כל שנה לשוק יינות תחת שם מיתוגי, להלן שמם או כל מותג אחר.

הרבה יותר קל וזול לגשת ליקב קיים שמייצר יין, לבחור חביות מוכנות ולבקש לבקבק אותן עם תווית בעיצוב שונה. אין הוצאות על ציוד, על ענבים, על כוח אדם. מבטיחים ליקב סכום כסף קבוע מראש תמורת הבקבוקים; היקב זוכה בתזרים מזומנים שהוא כל כך זקוק לו, ובדרך זו הוא נפטר מהמלאי העודף שלו.
המיזם העסקי של היקב הלא-קיים צריך בסך הכול סוג של רישיון לייצר, לשווק או למכור משקאות אלכוהוליים. ההשקעה המחשבתית הגדולה היא בייצור תווית מתאימה, והמטרה מושגת: בקבוק זול שיימכר במחיר גבוה.

כדי להקים יקב, לא מספיק רק לפתוח חברה ברשם החברות ולנפנף במסמך עליו רשום שם של יקב. יקב שמייצר יין צריך להיות פעיל. צריך לקבל רישיון ממשרד הבריאות, רישיון עסק מהמועצה המקומית או האזורית, צריך שיהיה לו רישיון יצוא (אם הוא רוצה לייצא) . היקב צריך לקבל רישיון ממשטרת ישראל למכור אלכוהול, ולהיות תחת פיקוח.
יקב מוגדר כך: מתקן בו פירות (בדרך כלל ענבים) מעובדים ליין. לעתים היקב ממוקם בצמוד לכרם בו גדלים הענבים, ובמקרים אחרים הענבים מגיעים מאזורי הגידול ליקב לצורך עיבוד.

תהליך הפקת יין ביקב קיים ואמיתי, כולל הפרדה, מעיכה, סחיטה.
בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה ומעיכה. תחילה מפרידים את השזרות והגבעולים מהענבים, ובשלב השני מבקעים את קליפת הענב. למעשה לא סוחטים את הענבים אלא שוברים קלות את הקליפה. במצב זה התירוש ניגר מעצמו למכלים.

תסיסה: בשלב זה עובר התירוש שנסחט למכלי תסיסה, תוך כדי הוספת שמרים טבעיים, כדי לקבל תסיסה מבוקרת. בזמן התסיסה השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, ולגז דו תחמוצת הפחמן.

יישון: מעבירים את היין למנוחה. יינות רגילים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות איכותיים יותר יעברו לחביות עץ אלון, ועם הזמן יקבלו ניחוחות נוספים.
במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת הסינון הטבעי, ה"שפייה". במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפייה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפייה לשפייה.

ביקבוק: זהו השלב האחרון בתהליך, כאשר היין מועבר מהחביות למילוי בבקבוקים, פיקוק, ולהדבקת תווית.
לעומת זאת, בתהליך הפקת יין ביקב לא-קיים, כל מה שצריך זה הדבקת תוויות, מערך שיווק, ויחסי ציבור.

מיזם עסקי או ייצור מותג פרטי
השאלה היא למה להסתיר את האמת מהציבור. מדוע לא לומר שבקבוק היין מיוצר ביקב קיים, והמיתוג שלו ויחסי הציבור שלו נעשים על ידי המיזם העסקי?
הרי אפשר לטעום חביות ביקבים ולבקבק את היינות תחת מותג אחר, אולם רישיון היצרן חייב להישאר על אותו יקב קיים, אחרת זו עבירה על החוק.
פרט לעבירה על החוק, שאולי פחות מעניינת אותנו, זו עבירה אתית אשר גובלת בהטעיית שותי היין; ויהיה היין טוב ואפילו מצוין. אין קשר.

אני מקפיד להבדיל בין יין שנקנה as is, ורק שמו של המשווק הודפס על התווית, לבין יין שלווה מא' עד ת' על ידי הגורם המשווק (כפי שנראה במקרה של מונטיפיורי), בעוד היקב המארח סיפק ענבים, שירותי ייננות או לוגיסטיקה.

בדרך כלל אצלנו בישראל זה נעשה מטעמי כשרות, כשיקבים קטנים עושים יין כשר ביקב שיש בו כבר פיקוח; או בייצור יין לבן שדורש ציוד שונה מייצור יין אדום. אזי משתמשים רק בציוד או במשגיח הכשרות, כאשר כל העבודה נעשית על ידי בעלי היקב החיצוני.

יש כמה שיטות לייצר יין ביקב: המסורתית היא בעל כרם שמייצר לעצמו יין. שיטה נוספת היא שיקב קונה חומרי גלם ומייצר יין על פי השלבים המקובלים. עוד שיטה היא להתארח ביקב עם ציוד, ולהיות מעורב בעשיית היין בלי צורך לגדל ענבים. יקב אור הגנוז מעניק אכסניה כזו ללא מעט יקבים.
בצרפת ובארצות אחרות נפוצה גם שיטת ה-Negociant, עליה נרחיב בכתבה נוספת.

ישנם כמובן היקבים הגדולים שרוצים מיתוג של יין בוטיק, ופותחים יקב נוסף רק לצורך הבדל המיתוג; כמו יקב המערה ששייך ליקב בנימינה. הייננים של בנימינה עושים את היין עם הציוד של יקב בנימינה, והיין מתיישן לו במרתף/מערה מרוחק אחר. כך גם יקב 1848 שמייצר את המותג הזה ביקבי ציון, באותו מתקן ועם אותם ייננים, ועוטף אותו בסיפור מיתוגי.

ויש שיטת ה- Private label או מיקור חוץ, בה גם היקב המייצר וגם המיזם-יקב רוכש-משווק נהנים (וזו השיטה בה מוצרים יינות מונטיפיורי). היתרונות הם אלה:
שליטה גבוהה יותר על ייצור, שיווק, הפצה ורווחים. שליטה על תמחור המוצר. הצגת רעיונות חדשים ומקוריים בענייני שיווק. יצירת מגע אישי עם לקוחות נקודתיים. שימור הלקוחות הקיימים ומיתוג המוצר ללקוחות החדשים.

יקב מונטיפיורי – גאונות עסקית
כאשר מנסים לברר בארץ מי מייצר ביקבים אחרים, נתקלים תמיד בדממת אלחוט. כולם יודעים אבל אף אחד לא מדבר על זה. היקבים הלא-קיימים לא עושים הרבה רעש ולא יוצאים ביחסי ציבור מסיביים, בייחוד לא בשנים הראשונות.
לכן, כאשר יקב מונטיפיורי שצץ לו לפתע משום מקום, השיק את היינות הראשונים שלו, הרבה גבות הורמו באוויר, אולם השאלות הקצת מביכות לא נשאלו.

על פי רשם החברות פתחו את חברת יקב מונטיפיורי ב- 9 במרץ 2013. היינות המשווקים משווק הם מונטיפיורי לבן 2012, מונטיפיורי אדום 2012, מונטיפיורי פטיט סירה 2010, מונטיפיורי סירה 2010. לוגית, משהו לא מסתדר.

בעלי היקב הם רייצ'ל ודיויד מונטיפיורי, ילדיו של אדם מונטיפיורי המוכר לרבים בתעשיית היין הישראלית כמנהל בכיר ביקבי כרמל. אליהם חבר ארנון גבע, גם הוא בעל ייחוס בתעשיית היין הישראלית כמי שהיה חתנו של אלי בן זקן ושותף ביקב קסטל, ובהמשך מנהל פעילות יצוא היין בכרמל.
היין הנושא את חותמו המוזהב של סר משה מונטיפיורי על התווית המאוד יפה, שעוצבה בקפידה כמו כל תוצרי התדמית של היקב, מיוצר ביקב מוני של משפחת ערטול.

סם סורוקה הוא היינן של יקב מוני משנת 2009 ואחראי על מהפכת היין ביקב. יותר יינות איכות, יותר מיתוג, יותר יין. סם סורוקה הוא יועץ היין של יקב מונטיפיורי. ככה הוא מוגדר באתר הבית של היקב: Winemaking Consultant. בפועל, סורוקה הואסר משה מונטיפיורי היינן שמייצר את יינות מונטיפיורי, מענבי כרמי מוני הנבחרים על ידי ארנון גבע וסם סורוקה.
השאלה היא האם היינות של יקב מונטיפיורי שונים מהיינות של יקב מוני? אענה על השאלה בהמשך.

אם בדף הבית מופיע סם סורוקה כיינן יועץ, מדוע על תווית בקבוקי יינות מונטיפיורי, היכן שבדרך כלל מופיעה חתימת היינן, חתום "משה מונטיפיורי".
גם פה משהו לא מסתדר. סר משה מונטיפיורי נולד ב- 24 באוקטובר 1784 והלך לעולמו ב- 28 ביולי 1885.

שמו הרשמי של היקב הוא יקב מונטיפיורי, אך שמו השיווקי/מיתוגי הוא כרם מונטיפיורי, ובאתר היקב מציינים במפורש כי הכרם נמצא בימין משה שבירושלים.
בימין משה יש שכונה מדהימה, טחנת הקמח מסתובבת, ואפילו טחנו שם קמח ממש בימים אלה, אבל כרמים אי אפשר למצוא שם.
ארנון גבע שוקד לקבל רישיון לנטוע גפנים במתחם, אבל סביר להניח שאם יקבל אישור כזה לאחר מאמצי בירוקרטיה רבים, לא יהיה שם כרם אלא גינת גפנים סימבולית.

כרגע עובדים היזמים הנמרצעל פיתוח של מרכז המבקרים של היקב שיוקם במועדון העיתונות במשכנות שאננים שבימין משה; אם תרצו – נוכחות פיזית יחידה של מונטיפיורי כיקב, אבל גם המרכז עדיין לא קיים.

שלא תבינו לא נכון, ביקב מונטיפיורי אכן מדובר בגאונות עסקית. ארנון גבע מומחה ביצוא יין, ולכן לא מפתיע ש- 70% מהיין של היקב מיוצא לחו"ל, תחת הסכמים עם מיטב היבואנים איתם עבד בכרמל. יתרת היין מיועדת להימכר במסעדות ארצנו, ובחנויות בהן שתצליחו להשיג אותם.

היקב רק קם וכבר יינותיו נמצאים במסעדות הכי מובחרות שקיימות: הרברט סמואל, טוטו, מסה, סבסטיאן, בקרוב הוא יהיה גם יין הבית בהוטל מונטיפיורי, וזה לא הכל.
אז אם זו לא גאונות שיווקית, אני לא יודע מה זה. שאטו גולן, צרעה, פלם, קסטל – היקבים הוותיקים הללו שעשו אין ספור השקות וקיבלו אין ספור ביקורות יין, עבדו קשה מאוד להיכנס לפנתאון המסעדות הללו, והנה יקב שלא עשה עדיין השקה ליין שלו, ולא קיבל ולו ביקורת אחת על היין, נמצא כבר בטופ. ועל זה שאפו.
בשיחות עם סומליירים ניסיתי להבין את פשר העניין, וכמובן שהתשובה הייתה צפויה: מיתוג, תווית, השם מוכר. אז את מי מעניין היין שבפנים.

להתחיל מהסוף
להתחיל מהסוף. ככה רואים במונטיפיורי את ההזדמנות להצליח ולהקים בסופו של דבר יקב אמיתי. למכור בקבוקים מוכנים, ואז להשקיע ביקב.
למה צריך עכשיו ברזלים, חביות, כוח אדם, ענבים, כשאפשר לייצר יין במיקור חוץ ביקב מוני או ביקב אחר בעתיד, ולהרוויח מהר ללא השקעה כה גדולה. האמת – צודקים.

כשישבנו מול ארנון גבע והוא העלה את הטיעונים הללו, לא יכולנו שלא להתפעל מהיוזמה ומהאומץ לעשות זאת. כל שנותר לנו זה לאחל הצלחה למיזם. מי ייתן שאכן יקום יקב מונטיפיורי, יהיו כרמים בימין משה, ויוקם מרכז המבקרים.
בעניין היינן של היקב שחתום על הבקבוק, זה כבר תחת אחריותו של של המשיח, לא שלי.

טעימת היינות
יקב מונטיפיורי הממוצב כיקב בוטיק, מוכר את היין במחירים מפתיעים. בהחלט מרשים שמונטיפיורי מעניק לחובבי היין יינות בוטיק בכאלו מחירים.

מונטיפיורי לבן 2012
בלנד של פרנץ' קולומבר (70%) ושרדונה.
יין קליל, פירותי, חמיצות טובה, ללא עץ. יש צורך להגיש קר מאוד כדי ליהנות ממנו.
המחיר 70 ₪

מונטיפיורי אדום 2012
בלנד של מלבק, פטיט סירה וסירה.
יין קליל, מרענן, ללא חבית. ריח טוב, מאוזן, פרי טוב, גוף קל מאוד. יין שלא מתיימר להיות משהו אחר. נגיש, מהנה ושווה.
המחיר 80 ₪

מונטיפיורי סירה 2010
14% אלכוהול. 14 חודשי חבית.
אם אני משווה אותו לסירה של מוני שנטעם בטעימה עיוורת של אכול ושאטו לפני זמן לא רב, אז מדובר ביצירה שונה לחלוטין.
בעוד הסירה של מוני היה יין כמעט בלתי  שתי, פה מדובר בסירה עוצמתי עם תיבול מהנה, פרי בשל ועוצמתי ומשחק טוב של חבית. יין טוב.
המחיר 160 ₪

פטיט סירה 2010
14% אלכוהול. 14 חודשי חבית.
צבע סגול שחור ומוצק. היין מאוד עשיר בטעמים ודחוס נפלא.
בטעמים אפשר לזהות גרגירי בר ושוקולד מריר. בערסול הכוס בוקעים המינרלים, האניס והמרווה, ותמיד הפלפל נמצא. טאנינים חזקים, ובאפטר טייסט יש יופי של טעמי אספרסו.
המחיר 170 ₪






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה